חגיגת ברגמן

בסוף השבוע הקרוב תיערך בסינמטק תל אביב הצדעה לאינגמר ברגמן במלאות שנתיים למותו (למעשה שנתיים ושליש). הכנס נערך בשיתוף עם שגרירות שבדיה, תיאטרון הבימה והפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב והוא יכלול עיסוק בעבודות התיאטרון של ברגמן וכן בעבודה הקולנועית העשירה שלו.

העובדה כי ברגמן בא מן התיאטרון והמשיך לעבוד בו לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו הובילה מבקרים מסוימים לטעון כי ברגמן הוא קולנוען "תיאטרלי" שלא משתמש היטב במדיום הקולנועי ולכן הסרטים שלו לא ישפיעו על עתיד הקולנוע. אני סבור שהטיעון הזה שגוי, וגם מחמיץ את העיקר: היצירה של ברגמן גדולה מן הספרות ומהתיאטרון והיא תישאר חלק מהתרבות האנושית כל עוד כתבי שייקספיר יישארו חלק מהתרבות האנושית. כמו שייקספיר, ברגמן נגע באמנותו בצורה בהירה ועמוקה במכלול גדול של בעיות אנושיות מורכבות. המגוון של הנושאים שבהם עסק גורמת לכך שתמיד יימצא מישהו שירגיש כי ברגמן מדבר מגרונו כפי שאף יוצר אחר לא מסוגל. היצירה של ברגמן לא תלויה בתקופה שבה נוצרה או במגמות בקולנוע ובתיאטרון – היא מספקת אמת תמידית, היא חושפת צדדים לא ידועים בטבע האנושי, היא גורמת לקהל לחשוב ולהתרגש בדרך שמעט מאוד יוצרים מסוגלים להתקרב אליה.

מלבד זאת, ברגמן מודע מאוד לכלים הקולנועיים ועושה בהם שימוש רחב. נכון, ברוב המקרים הדיאלוגים תופסים מקום מרכזי בסרטיו, אבל מאחר שהוא אחד מגדולי כותבי הדיאלוגים בתולדות הקולנוע זה יהיה די מטופש אם לא היה עושה זאת. נכון, ברבים מסרטיו יש קאסט קטן ומספר מצומצם של אתרי התרחשות, אבל ברגמן תמיד מעניק חשיבות למיקום המצלמה, ליחסי סאונד-תמונה, לתנועת מצלמה ולכל שאר האלמנטים המבדילים בין הקולנוע והתיאטרון. הנה דוגמה:

יש כאן רצף של שתי סצנות רבות עוצמה; הראשונה פשוטה במהותה: יש הקבלה ושוני בין השיר ההומוריסטי ששרים השחקנים בפסקול ובין הפיתוי של חבר אחר בלהקת השחקנים באותו הזמן. אבל כשחוזרים לבמה מתחילה ההתרחשות המדאיגה – הסאונד של השירה נקטע על ידי שירה אחרת ופני השחקנים קופאים. המצלמה, שעד אז צילמה מרחוק, מתקרבת אל השחקנים ותופסת את פניהם ברגע של אימה ופחד. הרתיעה מהתהולכה הדתית הועברה היטב לפני שראו אותה נכנסת. בשוטים המתארים את התהלוכה, המצלמה ממוקמת בזווית נמוכה ולא זזה, דבר הגורם לכך שהצועדים בתהלוכה כאילו דורסים את המצלמה – הם מהלכים מעליה באגרסיביות. במקביל, בשוטים המתארים את הקהל, המצלמה נעה לאורכו, חושפת את גודלו ואת המסירות שהוא מפגין כלפי המצעד. לאחר מכן ברגמן משתמש בסדרה של קלוז-אפים המבדילה בלי מילים בין היחסים השונים של הדמויות למתרחש – הקהל הרחב המקבל את האמונה ואת הצורך בתהלוכה, ומולם גיבורי הסרט, שהבוז שהם חשים למתרחש עובר היטב מבלי שהם צריכים לומר מילה. לאחר מכן קומפוזיציה אלכסונית: המטיף עומד בקדמת הפריים, מאחוריו דמות הצלוב שהוא מנצל על מנת להטיל אימה ואלימות על הקהל, ומאחוריו, מרוחקים ומנוצחים, השחקנים אשר הופעתם נהרסה.

דוגמה מעט יותר אופטימית:

אין צורך, או יכולת, להרחיב. קסם טהור. מרומם נפש ושובר את הלב.

כמה מילים מפי הבמאי עצמו:

"עבורי, צילום קולנועי במיטבו מאוד קרוב למצב של חלום… באף אמנות אחרת אתה לא יכול לייצר מצב כל כך קרוב לחלום. חישבו על פערי הזמן. אתה יכול לעשות את הדברים באורך שאתה רוצה, כמו בחלום. כבמאי, אתה כמו חולם…"

 ולמטיבי לכת:

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אינגמר ברגמן, כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s