50 שנה ל"ל'אוונטורה"

אחרי ההקדמה, לסרט עצמו.

הסרט עוקב אחר אנה, בת למשפחה עשירה החשה חוסר יכולת לתקשר עם המאהב שלה סנדרו, אם כי זה לא נאמר במפורש. למעשה דבר בסרט אינו נאמר במפורש, אך התמונות המרהיבות והמורכבות מספקות (אולי) הצצה לנפש של הדמויות. הנה החלק הראשון של המפגש המחודש של אנה וסנדרו בתחילת הסרט: אנה לא רוצה לעלות לפגוש אותו, לא מצליחה לדבר איתו אך מנסה לפתות אותו לשכב עמה. למרות שהקטע ביוטיוב נקטע רגע לפני הפריים שאני הכי אוהב בסרט והוא נטול תרגום, הוא עדיין מצליח לרגש אותי –

הפריים שאני אוהב מראה את אנה מתחילה להתפשט לפני סנדרו, בעוד מבעד לחלון חברתה קלאודיה ממתינה לה. סנדרו סוגר את הווילון כדי לקבל פרטיות, אך הוא אינו סוגר אותו עד הסוף והדמות של קלאודיה עדיין נוכחת. לאחר מכן השלושה ייצאו לבילוי על יאכטה ויעצרו על אי קטן. כאשר יגיע הזמן לחזור, הם ישימו לב שאנה נעלמה. המשך הסרט יעסוק לכאורה בחיפושים אחר אנה, אבל לא באמת. קלאודיה וסנדרו ינהלו רומן במהלך החיפוש, וככל שהסרט יתקדם המטרה שלו תהיה לא למצוא את אנה. מה באמת קרה לה? את אנטוניוני זה לא מעניין. הוא לא מתעסק במתח או בתעלומות אלא בתיאור מערכות יחסים בין דמויות. היחס הזה לנרטיב קומם עליו את המבקרים, אך זה לא היה הדבר היחיד שנראה יוצא דופן בסרט. שימו לב לדרך שבה הסצנה הבאה ערוכה (כאן יש תרגום) –

שוטים ארוכים שבהם לכאורה לא קורה כלום, לאחר מכן שבירה של כל חוקי העריכה היוצרת בלבול אצל הקהל – דמות שנראית נעה בכיוון אחד מגיעה מכיוון אחר, וכשדמויות נפגשות זה תמיד במיקום מפתיע. יש בסרט מעט מאוד שוטים של דמויות המביטות זו לזו בעיניים. הרבה יותר נפוץ מצב שבו דמות מדברת לגב של דמות אחרת או לצד. לדעתי הדבר לא מבטא רק ניכור בין הדמויות אלא גם סלידה שלהם מן העצמי. זוהי סצנה המציגה התחלה של רומן – אך היא נראית מלאה בכאב ולא בתקווה חדשה. זו סצנה של חיפוש, אך זו למעשה סצנה של הליכה לאיבוד. יותר מכל זו סצנה שלא יכולה להיות מפונעחת עד הסוף. היא מטילה אחריות על הצופה ודורשת ממנו הרבה. ככל שהסרט יתקדם יהיו יותר רגעים כאלו. ככה נראית סצנת האהבה בסרט, גם ברגע של מימוש ושמחה הוא יוצר אי נחת קלה –

כמו בכל סרטיו אנטוניוני מגיע לשלמות בסצנת הסיום. קלאודיה תופסת את סנדרו בוגד בה עם זונה/שחקנית אמריקאית. הוא בורח מפניה, היא מוצאת אותו. שבורה נפשית, היא מבינה כי מצבו חמור משלה. ואז – האם היא סולחת לו? האם היא מעניקה לו חמלה? האם הם עדיין יחד? השימוש יוצא הדופן של אנטוניוני במבנים ובנופים מאפשר פירושים רבים לסצנה ולשוט המסיים שלה. זהו סיום חצי פתוח, אבל גם סגור. אטום כמו אבן, אך סוער כהר געש. הם ביחד ולחוד. אנטוניוני יוצר בתמונות את מה שלעולם לא יהיה ניתן לבטא במילים.

כל סרטיו הבאים של אנטוניוני ימשיכו את הסגנון של הסרט הזה ויפתחו אותו. הוא ישאל שאלות מורכבות אף יותר וימצא דרכים חדשות לתאר את עולמן הפנימי של הדמויות ולאתגר את הקהל ביצירות המזמינות מספר אינסופי של פרשנויות, אך במקביל גם מעבירות אמת פשוטה וכואבת על הטבע האנושי. "הלילה" ו"ליקוי חמה" הם החלקים הבאים בטרילוגיית הניכור ש"ל'אוונטורה" פתח. לאחר מכן הוא יעבור לצבע ב"מדבר אדום" ויציג אישה הקורסת מבפנים. לאחר מכן הוא יביים שלושה סרטים נשגבים בשפה האנגלית, וב"בלואו-אפ" הוא מצליח לייצר סרט שהוא גם יחסית נגיש ומסחרי בלי לוותר על סגנון ייחודי ועל מורכבות.

הסרטים שלו אינם דרך חדשה להסתכל על הקולנוע, הם דרך חדשה להסתכל על העולם. הם משעממים לעתים ולא תמיד נוחים לצפייה. אבל כאשר באים אליהם במצב נפשי מסוים, הם מעבירים חוויה שקשה למצוא דבר שניתן להשוות אותה אליו.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 50 שנה ל"ל'אוונטורה"

  1. פינגבאק: לקראת פסטיבל ירושלים 2012: פרגמנטים על מיכאלאנג'לו אנטוניוני | סריטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s