אלטמן לא מוערכים 3 – סיום שנות השבעים

בשנים 1980-1970 יצאו לקולנוע 15 סרטים של רוברט אלטמן. מה שעושה את ההישג הזה לגדול יותר הוא שאלטמן יצר את כל הסרטים האלו במסגרת האולפנים ההוליוודיים. הוא עשה זאת אף על פי שמלבד "מ.א.ש" אף סרט שלו  לא זכה להצלחה קופתית ומעטים החזירו את ההשקעה. אלטמן הצליח להמשיך ליצור בזכות העובדה כי אלו היו השנים שבהן האולפנים לא ממש ידעו מה הקהל רוצה ולכן נתנו חופש יצירתי לבמאים (לפחות בחצי הראשון של העשור), וכן הודות לתמיכה של חלק ניכר מהמבקרים החשובים בארה"ב, בראש ובראשונה פולין קייל. כמו כן, למרות הנטייה שלו לקאסטים רחבים, רוב הסרטים של אלטמן היו פרויקטים אישיים בתקציב לא גבוה במיוחד. ב"פופאי" הוא עבר לעבוד בתקציב גבוה ונכשל, דבר שהוביל אותו לקושי למציאת מימון לסרטיו לאורך שנות השמונים.

בכל מקרה, הסרטים שהוא ביים בחלק השני של העשור זכו להפצה פחות רחבה מאלו שקדמו להם. בנוסף לכך, הם גם לא זכו למעמד של קלאסיקה בחלוף השנים כפי שקרה לסרטים מוקדמים יותר כגון "מק'קייב וגברת מילר" ו"שלום לנצח". באמת מדובר בסרטים שבהם אלטמן התרחק עוד יותר מן הקולנוע ההוליוודי הטיפוסי, הקולנוע שמעולם לא היה באמת קרוב לסרטים שלו. "הם עושים מגפיים ואני עושה כפפות", כפי שנהג אלטמן לומר בכמה ראיונות. שלושת הסרטים שבהם אעסוק בפוסט זה דומים בכך שהם מוזרים בצורה יוצאת דופן. לאו דווקא בצורה קיצונית, הם פשוט סרטים שלא נראים כמו כל דבר מוכר, שלא לדבר על כך שהם לא דומים זה לזה בשום דבר פרט לכך שאין ספק שרק במאי אחד יכל לעשות אותם.

חתונה (1978 )

במהלך הצילומים של "שלוש נשים" שאל כתב את אלטמן מה הדבר הבא שהוא מתכוון לצלם. אלטמן העצבני ענה בציניות "חתונה". יותר מאוחר הוא הגיע למסקנה שזה רעיון כלל לא רע. הרעיון לסרט אמנם נוצר בצורה קלילה, אך אלטמן התייחס לפרויקט ברצינות גדולה והפך אותו לאחד היותר יומרניים שלו. אחרי שב"נאשוויל" הוא התגאה בלהציג 24 דמויות, הפעם הוא החליט לעסוק בשעתיים ב-48 דמויות "ראשיות". לצורך כך הוא שכר עוד שלושה תסריטאים לעבוד על התסריט, שכרגיל אצלו ישונה רבות במהלך הצילומים. ריבוי הדמויות הוביל לכך שברוב הסצנות יש כמה התרחשויות בו זמנית. אלטמן הפעיל כמה מצלמות במקביל כך שהשחקנים לא ידעו אם מה שהם עושים נמצא בחזית הסצנה או ברקע. בעזרת שכלול של שיטת 8 ערוצי הסאונד שפיתח הבמאי בסרטים קודמים, הוא היה יכול גם לבחור אלו דיאלוגים לכלול בפסקול הסופי. התוצאה הסופית אמנם דורשת ריכוז מצד הצופה, אך היא לא מבלבלת כפי שנדמה תחילה, ולחלק ניכר מן הסצנות יש מוקד תמטי ברור. אווירת הפיזור תורמת לביקורת החברתית של הסרט על החברה האמריקאית הדרומית, והשיא מגיע לקראת הסיום, שבו הדמויות מביעות הקלה על כך שההרוגים בתאונה אינם מי שחשבו שמתו בתחילה. אבל כמו בלב סרטיו של אלטמן, כמעט כל דמות בקאסט האינסופי מקבלת כמה רגעים של חסד שבהם היא מעוררת חמלה והזדהות.

דקות הפתיחה של הסרט הן יצירה העומדת בפני עצמה. טקס החתונה רחוק משלמות – הכומר מתבלבל במילים והחיוך של הכלה חושף גשר – מסוג הדרכים הקטנות שבהן אלטמן עוסק בזיוף ובריקבון של החברה האמריקאית. אולם עיקר החשיבות הוא בסצנה שאליה עובר אלטמן מדי פעם על ידי עריכה צולבת – הסבתא של החתן גוססת ממש ברגע החתונה וחולקת רגעים אחרונים של קירבה עם המשרת השחור שלה. סצנת הגסיסה מרגשת עד כדי דמעות גם כקטע מבודד משאר הסרט, אבל יש לה משמעות סימובלית גדולה מן המשמעות הרגשית. את האישה מגלמת ליליאן גיש, כוכבת הקולנוע האילם, שתפקידה הידוע ביותר היה באפוס הגזעני (והסרט הכי משפיע בהיסטוריה) של גריפית' "הולדת אומה". על ידי הקשר בינה ובין המשרת השחור אלטמן מציג קבלה של הגבר השחור, שהדמות שמגלמת גיש מעניקה לו כבוד ומבקשת את המגע שלו, אחרי שב"הולדת אומה" הדמות שלה העדיפה למות ולא להיאנס על ידי דמות שהייתה שילוב של גבר שחור וקוף. אבל עצם העובדה כי האדם השחור הוא המשרת מדגישה את העובדה כי יחסי המעמדות בין הגזעים בדרום ארה"ב לא השתנו עד כדי כך. דבר מותה של הסבתא מוסתר משאר הדמויות וחלקן אף באות להתייעץ עמה (בכך ניבא אלטמן את "סופשבוע אצל ברני").

במגוון הרב של שאר הדמוית הממלאות תפקיד בסרט תופסת את תשומת הלב דמותה של באפי, שאותהמגלמת מיה פארו באחד משיאי הקריירה העשירה שלה. באפי לא אומרת כמעט מילה לאורך הסרט, פרט לכך שהיא בהיריון. הסצנה שבה היא מנסה למנות את כמות האבות הפונטציאליים היא אחד מן השיאים הקומיים של אלטמן, שמלבד היותו במאי של מבקרים הוא גם בעל חוש הומור פרוע במיוחד.

אני לא מרחיב על שאר הדמויות מפני שהדמות המרכזית בסרט היא החתונה עצמה, או יותר נכון אירועי היוקרה של החברה האמריקאית הגבוהה. אלטמן מפרק את המעמד הגבוה ומכל יוקרה וחושף את הצביעות והריקנות מאחורי הגינונים החברתיים. הוא גם חושף את חוסר ההיגיון שבתשוקות האונשיות, אך לתשוקות הוא מתייחס באהדה.

 Quintet (1979)

בעולם פוסט-אפוקליפטי רוב האנושות הושמדה ואקלים חורפי קשה שורר על פני כדור הארץ. בני האדם שנותרו בחים מעברים את זמנם על ידי משחק ב"חמישייה", משחק שחוקיו המורכבים לא מוסברים בסרט (אך נוסחו על ידי אלטמן ולטענתו הוא גם הכיר אנשים שקיימו טורנירים של המשחק). במשחק אפשר לנצח על ידי מהלך של הריגה סימובלית של שאר השחקנים. במקביל למשחקים הרגילים, קבוצה מובחרת של שחקנים נבחרה להשתתף ב"טורניר" שבו המטרה היא באמת להרוג את היריבים. אסקס, נווד שהיגר ליישוב לאחר מסע (פול ניומן), מגלה זאת רק לאחר שאחיו נהרג ומתברר שהוא תפס את מקומו באותו טורניר. הוא מנסה ללמוד את רזי המשחק מאמבורסיה (ביבי אנדרסון), אלא שגם היא משתתפת בטורניר וגם אותה יהיה עליו להרוג.

התקציר נשמע הרבה יותר עמוס בפעולה מהסרט עצמו. הסרט הוא מין שילוב של מדע בדיוני עם סרט דיכאוני על הקיום האנושי (לא סתם יש בו שחקנית של ברגמן). הוא מתנהל בקצב אטי מאוד והאווירה תוספת מקום חשוב יותר מהפעולה. הסרט שואל בדרכו מה הוא הטבע האנושי ומה הוא טבעה של החברה האנושית במציאות שבה היא אינה כפופה עוד לערכי מוסר. זאת בהנחה כי באמת ניתן להתנתק מערכי המוסר, עמדה שנדמה לי שהיא אינה עמדתו של הסרט. זהו סרט מופשט מאוד, המשאיר לצופה הרבה מלאכת פרשנות למרות שהעלילה עצמה יחסית ברורה; העלילה לא ממש חשובה במקרה הזה, למרות שבניגוד לחלק מהסרטים האחרים של אלטמן, בהחלט הושקעה בה מחשבה רבה.

זוג מושלם (1979)

אלכס הוא  גבר יווני בסביבות גיל 40, שמרני חובב מוזיקה קלאסית שאינו מתחבר לערכים של הדור הצעיר. שילה היא זמרת ליווי בלהקת רוק החיה חיי קומונה עם שאר הלהקה. אין להם דבר במשותף, אבל חברה של היכרויות באמצעות וידיאו קבעה שהם מתאימים. ואלטמן לא מתכוון להתווכח עם היכרויות בווידיאו.

זוהי מעין קומדיה רומנטית מעוותת, עם פסקול הנע בין הקיצוניות המוזיקליות של הדמויות ומשלב סרטוני היכרות בווידיאו. על פני השטח זהו סרט יחסית קליל ואפילו בעל סיום אופטימי לא טיפוסי של אלטמן, אבל תכנים קודרים נוכחים בו כל הזמן בצורה מרומזת ולקראת הסיום גם בצורה גלויה ודי קורעת לב.

הסרט הרבה פחות יומרני מן השניים הקודמים והוא כנראה גם הסרט הכי פחות ידוע שאלטמן ביים בשנות השבעים. אבל לבמאים גדולים אין באמת סרטים קטנים. עיקר הכוח של הסרט הוא בתיאור הדמויות – בהתחלה הן נראות פלקטיות למדי (בעיקר הגבר), אבל ככל שהסרט מתקדם הן מתגלות כמורכבות יותר. אלטמן לא מעניק לדמויות עומק על ידי הרחבת סיפור הרקע שלהן או חשיפת צדדים אחרים באישיותן דרך העלילה. במקום זאת הוא מראה בפירוט את ההתנהגות שלהם במצבים לכאורה נטולי דרמה, כפי שהוא עושה ברבים מסרטיו.

מצד אחד זהו סרט שרק מי שמכיר היטב את הקולנוע של אלטמן יעמוד על הדקויות שלו, אך נדמה לי שהוא יכול לתפקד כסרט מהנה למדי (ונטול ערך ייחודי) גם עבור מי שאינו בקיא בעבודות האחרות של הבמאי.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רוברט אלטמן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s