מחשבות על "סרט לבן"

יותר מכל, סרטו החדש של מיכאל האנקה "סרט לבן" הוא חוויה מטלטלת. לדעתי כך גם יש לגשת לפרשנות שלו – מה שהאנקה רצה הוא לגרום לקהל לחשוב ולהרגיש, לגרום לנו להרהר על טבעו האכזרי של המין האנושי וכן על חוסר היכולת שלנו לדעת ולהבין את העולם הסובב אותנו.

הסרט מתחיל באמירה יחסית ברורה – המספר אומר כי על אף שהוא לא נכח בכל האירועים וחלקם הם רק שמועות, הוא סבור כי יש לספר אותם כי הם יכולים לשפוך אור על מה שקרה במדינה "שלנו". מכיוון שהמדינה היא גרמניה, הצופה מתחיל את הסרט בידיעה כי מדובר במשל על אודות הנאציזם, אף על פי שתקופת ההתרחשות של אירועי הסרט מתגלה רק בסיומו.

לעומת הפתיחה, סיום הסרט נותר פתוח ולא חד משמעי, כרגיל אצל הבמאי. צופים שינסו למצוא הסבר אחד לתעלומות שבמרכז הסרט יתאכזבו – לעולם לא נדע מי אחראי לפשעים הלא מפוענחים שבסרט. האנקה שולח רמיזות לכמה כיוונים לכאורה סותרים, אבל הוא רצה לייצר חידה בלי פתרון אפשרי. כלל לא בטוח שהרמזים הם אכן רמזים. האנקה מתעסק בחינוך בעייתי, בפסיכולוגיה, בנביבות התרבות הגבוהה ואפילו במיסטיות, אבל נותר לא מחויב לשום פילוסופיה או תורת הסבר מעבר לשני קווים מנחים: האדם הוא אכזרי, לא ניתן להבין את העולם.

עובדה זו הופכת את הסרט למשל שהוא לא רק על הנאצים. האירועים במדינה שעליהם מדבר המספר הם באותה מידה גם אירועי מחלמת העולם הראשונה, וברמה המופשטת יותר גם אירועים המתרחשים במדינות אחרות. הדבר המטריד ביותר בסרט הוא שלמרות הסגנון המנוכר, המרחק מהמציאות של חיינו כיום והעובדה כי כמעט כל הדמויות עושות מעשים לא מוסריים ואכזריים (גם ללא קשר לתעלומה שבלב הסרט) – יש רגעם שבהם אנו רואים מעט מעצמנו בדמויות הללו.

סגנון הסרט תורם גם הוא לתחושת האי נחת: מצד אחד, שוטים ארוכים שבהם אנו ממתינים להתרחשות יוצרים מועקה, המתחלפת בעריכה הבאה במקומות מפתיעים וחותכת לסצנות אשר לכאורה אינן קשורות לנרטיב שעמד להגיע לשיא. העיסוק במספר גדול של דמויות יוצר סרט שהגיבור שלו הוא הכפר כולו, ולמעשה האנושות כולה ברגעים הכי פחות מחמיאים שלה. הצילום המרהיב של הסרט חושף את היופי שבטבע ובכפר ובפנים האנושיות, אבל גם את הקרירות והריחוק של גורמים אלו זה מזה.

סגנון הצילום של הסרט הזכיר לי את הסגנון של קארל תיאודור דרייר ואינגמר ברגמן. אבל בעוד דרייר האמין באלוהים וברגמן האמין (בדרכו) בנפש האדם, האנקה לא מוצא במה להאמין. הסרט הלבן המסמל את הטוהר הוא בעיניו שקר גדול. הוא בורא עולם הנראה ברור וטבעי, אך למעשה הוא אבסורדי ברמה של סיפורי קפקא ואכזרי ברמה שלא ניתן לתאר. לא מדובר במצב שבו בני אדם רוצים להתאכזר או בוחרים בדרך הרוע – האכזריות פשוט פורצת מהם. איני מדבר על הפשעים הלא מפוענחים בסרט, אלא על הדרך שבה הדמויות בסרט פונות זו לזו.

ממד הבלבול וחוסר ההבנה של הסרט מחוזק על ידי השימוש של האנקה במספר. הוא לכאורה מספר את הסיפור מתוך רוחק והבנה, אך הוא מתאר גם אירועים שבהם לא נכח. בנוסף לכך, אין לקהל יכולת לדעת אם האירועים אשר לא מלווים בדבריו מקורם בנרטיב שלו או במספר כל יודע. כמו כן, בסוף הסיפור נחשף אותו מספר כבעל עמדה ברורה אך לא בהכרח נכונה, דבר הגורם לנו לפקפק בנימה שלו לאורך הסרט כולו. מצד שני – ייתכן בהחלט שעמדתו נכונה.

זהו גם סרט המראה מגוון רחב של רגעים אנושיים – פרידות כואבות של בני זוג, יחסי הורים וילדים, אפילו התאהבות. לרגעים נדמה כי להאנקה יש חיבה לדמויות שלו, אפילו שהוא נותר כהרגלו נטול חמלה.

הסגנון הבוטה והקיצוני של סרטיו המוקדמים של האנקה התעדן בשני סרטיו האחרונים באירופה, "מחבואים" ו"סרט לבן", אך דווקא משום כך הם מזעזעים יותר ואפקטיביים יותר. הסרט זכה בפסטיבל קאן האחרון, אשר התאפיין במספר רב של סרטים שעסקו באלימות ובאופי הרע של המין האנושי. למרות שחלק מהמבקרים נרתעו מהאופי הפסימי של הפסטיבל, התמונה העגומה שיצרו במאים מרחבי העולם חשפה כמה יצירות בעלות עוצמה אמנותית. "אנטיכרייסט" של פון טרייר ו"סרט לבן" הם שני הסרטים הכי קיצוניים בתפיסת עולמם הפסימית. שניהם גם עוסקים במידה רבה בקריסת הזוגיות ולא רק ברוע האנושי ובחוסר הפשר של היקום. שניהם מרהיבים מבחינה ויזואלית ומתכתבים עם פילוסופיות רבות. אבל אחרי הצפייה ב"סרט לבן", ההישגים (הקיימים) של "אנטיכרייסט" נראים מעט פשטניים.