סרטי העשור 5 – כמעט מפורסמים

במידה מסוימת זהו המבחן האמיתי: לאחר כמה ימים של מחלה חיפשתי סרט מוכר שיתפקד כמשלים לתה נענע ולמרק עוף. לא בפעם הראשונה פניתי ל"כמעט מפורסמים" למילוי התפקיד.

"כמעט מפורסמים" הוא הסרט הכי הוליוודי בפרויקט סיכום העשור שלי עד כה, וגם סרט שלפעמים אני מרגיש מעט מבוכה להגדיר אותו כאחד הסרטים האהובים עליי. לא משום שהוא לא טוב, אלא מכיוון שהוא משתייך לז'אנר הדי נחות של סרטי רוק. או, כפי שגם אני לפעמים קורא לו, "סרטי רוק מטופשים", שכן כמעט כל סרטי הרוק העלילתיים מטופשים במידה זו או אחרת. בעוד בקולנוע הדוקמנטרי לפחות שני סרטי רוק זכו למעמד מכובד מאוד ("תנו לי מחסה" של האחים מייזלס על הרולינג סטונס ו"אל תביט לאחור" של פנבייקר על בוב דילן), בתחום העלילתי נדמה לי שרק שני סרטי רוק זכו למעמד קאנוני ולא קאלטי בלבד, שניהם מטופשים במתכוון: הפארודיה "ספיינל טאפ" ו"לילה של יום מפרך", שהוא שילוב של קליפ, תצוגת אופנה והומור חסר היגיון במסווה של סרט על הביטלס. שני הסרטים הללו מבריקים בדרכם, אבל אני אוהב את "כמעט מפורסמים" יותר.

מובן ש"כמעט מפורסמים" לרגע אינו מנסה להיות מטופש. למעשה, אולי הוא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. סרט שהבמאי רצה לקרוא לו במקור Untitled הוא מטבע הדברים נגוע במעט יומרנות יתר. מתנגדי הסרט יאמרו גם שהוא דביק מדי וארוך מדי ואיני יכול להכחיש טענות אלו. אבל אני עדיין מאוהב בסרט.

יש בו הרבה הומור ותיאור יפה של גיל ההתבגרות דרך המרידה באם, עימות עם דמות האב החלופי וגילוי של אהבה ראשונה. יש בו גם הכנסה של דמות של חנון תמים לתוך עולם הסקס, סמים ורוקנ'רול, שמניב הומור לצד רגעים כמעט פואטיים בכאב שלהם. זהו גם שיר הלל ל"לא קולים" השואפים ליותר ול"קולים" השואפים לפשטות. מהשימוש שלי במילה "קולים" נדמה לי שברור לאיזה מחנה אני משתייך.

אבל יותר מכל זהו סרט על בני אדם. כמו ב"סינקדוכה ניו יורק" גם כאן אף דמות היא לא ניצב. הדבר נכון בעיקר לגבי גרסת הבמאי הארוכה, שבה רבים מסיפורי המשנה מפותחים וחושפים עומק גם בשאר הדמויות. בצפייה בסרט השבוע שמתי לב שיש בו גם ממד שמזכיר את אלטמן – השתהות יתר בסצנות אחרי שהן נגמרות, תיאור של התנהגות אנושית שלא מקדם את העלילה, שתילה של סיפורים גם בעומק הפריים לצד הסיפור המרכזי. אלמנטים אלו של הסרט נעדרים מן הגרסה הרגילה של הסרט, דבר שאולי מסביר למה פחות התלהבתי ממנו עד שראיתי את גרסת הבמאי.

עלילת הסרט די פשוטה – נער בן 15 משיג עבודה ככתב רוק בכמה עיתונים שוליים, לוכד את עיני עורכי המגזין הפופולרי "רולינג סטון" ונשלח על ידם לסקר להקה נערצת מתוך מחשבה שמדובר בכתב מנוסה. בדרך הוא מתאהב במעריצה השוכבת עם גיטריסט הלהקה ומנסה לפייס את אמו השמרנית שנשארה בבית. רבות דובר על הקשר של הסרט לביוגרפיה של הבמאי קמרון קרואו, שאכן עבד עבור "רולינג סטון" החל מגיל 15. אבל לדעתי, הביוגרפיה הקולנועית של קרואו שיחקה תפקיד לא פחות חשוב. כלומר זה לא מקרי שהוא כתב את התסריט לסרט הזה בעודו עובד על ספר הראיונות המופלא שלו עם בילי וויילדר.

ההשפעה הבולטת של וויילדר על הסרט נמצאת באזכורים השונים לסרטו "הדירה", החל במעיל שלובשת הדמות הנשית הראשית ועד לסצנת מפתח בסרט שהיא למעשה מחווה לסצנת מפתח מסרטו של וויילדר. אבל ההשפעה של וויילדר ניכרת למעשה בכל דיאלוג בסרט – אותו שילוב קסום של חוכמה, אירוניה ותמימות המועברת לכל הדמויות. כל זאת תוך כדי קידום עלילה. הדיאלוגים לא נשמעים כאילו הם לקוחים מן החיים האמיתיים, הם נשמעים כאילו הם יותר טובים מהחיים עצמם. אך בימוי השחקנים של קרואו והדגש על הפרטים הקטנים מעניק לסרט גם ממד ריאליסטי, המעמעם את התחושה הלא טבעית של הדיאלוגים הנ"ל. כמו הסצנה המקסימה הבאה:

למען האמת, מדובר בקטע המדגיש את המוגבלות שלי בתור מנתח סרטים. שכן עם כל הכבוד לדיאלוג, לשימוש בפסקול ובעריכה, אמצעי המבע החזק ביותר במקרים רבים הוא הפנים האנושיות ואלו אינן מאפשרות ניתוח ממצה. איך אפשר לתמצת במילים את מה שהפנים של קייט הדסון מעבירות בסיום הסצנה הזו? או לפחות את מה שהפנים האלו העבירו אליי. די חבל שאחרי הסרט הזה הקריירה של הדסון כללה פחות או יותר רק סרטים חלשים או זניחים. בסרט הזה היא מחשמלת. ולא רק היא, כל מרכיבי הסרט עובדים בצורה מושלמת – השחקנים, הצילום, העריכה וכמובן הפסקול.

אסיים בקטע הכי מפורסם מתוך הסרט, למרות שלפי דעתי הוא כבר הפך לנדוש. זאת מפני שבמחשבה שנייה, הקסם של הסרט טמון גם בנדושות המסוימת שלו – בהיותו בנוי לפי הכללים ההוליוודיים של כתיבת תסריט ובימוי, בהדגשה שלו את הרגעים הדרמטיים, הדגשה הנראית כמעט תמיד כקונבנציה שחוקה אך בדרך פלא גם מצליחה להיות אמינה. זה עובד בזכות אותם רגעים שבהם קרואו משתהה בתוך סצנה רגע אחרי שהיא נגמרת, כמו גם משום שעושה רושם שכל השחקנים ממש נהנו לעבוד על הסרט. וכמובן הודות לקסם הבלתי מוגדר של הקולנוע ושל המוזיקה, שגורם לנו לפעמים לשכוח את החולי ואת הצרות ולשיר.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטי העשור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סרטי העשור 5 – כמעט מפורסמים

  1. לירון הגיב:

    ראיתי את הסרט הזה בקולנוע כשהייתי בת 15 בערך בעצמי.
    עשית לי חשק לראות אותו שוב

  2. Limor-Yinon הגיב:

    יפה-מאוד. הקטעים הללו עושים לי חשק לראות את הסרט במלואו!!!
    הסרט מזכיר לי הרבה דברים טובים.
    כמו; הנסיעה באוטובוס על גשר סן-פרנסיסקו.
    העליה על מגדלי-התאומים שלושה שבועות לפני נפילתם.
    הביקור בבית הלבן והטיול במדשאות הבית.
    ההדרכה שעברנו במרכז לינקולן וכו'.
    מקסים מקסים מקסים.
    לימור ינון-צדוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s