לפני איש רציני, אנשים מצחיקים

עד שצפיתי השבוע ב"איש רציני" (ששמו בישראל "יהודי טוב" ) של האחים כהן, הסרט האמריקאי הכי טוב שראיתי השנה היה "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו. זהו סרט שקצת קשה להגדיר אותו – מצד אחד הוא מאוד לא טיפוסי לקומדיה האמריקאית וקל להבין מדוע נכשל בקופות ולא הופץ בארץ. מצד שני, זהו סרט הממשיך בצורה ישירה את סרטיו הקודמים של הבמאי, סרטים שהפכו אותו ליוצר הקומדיות האמריקאי הכי מצליח ומשפיע זה זמן רב.

זה גם סרט שמפתיע את הקהל, כי הוא רחוק מלהיות דומה לציפיות שלו, אפילו לציפיות של קהל שציפה למשהו שונה. מי שמצפה לקומדיה שטותית עם אדם סנדלר, סת' רוגן וג'ונה היל מוצא את עצמו בסרט דרמה על כוכב קולנוע הגוסס מסרטן, קומיקאי ביישן שלא מצליח מקצועית ועם נשים. סרט שבו ההומור אמנם משובח, אבל הוא ממלא תפקיד משני. ואז, קצת אחרי האמצע, הסרט משנה כיוון לחלוטין והופך להיות על דבר אחר. מה שנשמר לאורך כל הסרט הוא ההסתכלות העמוקה על הדמויות ונתינת מקום לדרמה להתפתח בצורה אמינה ואטית, מה שמוביל לכך שהסרט אורך כשעתיים וחצי, יותר מדי עבור רוב הצופים. למעשה מדובר בשלושה סרטים שקובצו יחדיו – הדרמה על הכוכב הגוסס, סרט על עולם הסטנד-אפ האמריקאי (כולל קטעי הופעות רבים), והסרט שאני לא ממש מרחיב עליו על מנת לא להרוס, שהוא במידה רבה העיקר.

באופן יותר כללי זהו סרט על הפער בין מה שהוליווד מתיימרת להציג ובין מה שהיא מאחורי הקלעים ומה שהיא מציגה באמת. בסרטים הקודמים שביים ו/או הפיק, אפטאו שיחק משחק כפול – מצד אחד הומור גס ופרוע, מצד שני מסרים שמרניים על חשיבות הנאמנות בזוגיות – לשכב רק עם אהבת האמת, להתחתן עם הבחורה שאתה מכניס להיריון בטעות. בסרט הזה הוא עוסק לכאורה בחיים של כוכב הוליוודי ושל מי ששואף לתהילה, אך בסופו של דבר מתגלה שזהו שיר הלל לחיים הרחק מאור הזרקורים, לזוגיות אמיתית ולחיי משפחה. גיבור הסרט אמנם מגלה שהוא עומד למות מסרטן, אבל למעשה משהו בו מת ברגע שבחר בחיי הוללות על פני משפחה. השאלה היא עד כמה המבט המחודש על החים יגרום לו לחשוב מחדש על הדברים.

בניגוד לסרטיו הקודמים של הבמאי, חלק מהתשובות בסרט הזה פחות חד משמעיות, וסיום הסרט סוגר את הקונפליקטים שעלו במהלך הסרט אבל לא את קווי העלילה. המשך החיים של הדמויות השונות בסרט נותר לא לגמרי ברור. הדמויות עברו שינוי, אבל השינוי הזה הוא רק צעד בדרך לסוף המאושר, שאולי בעצם אף פעם לא מגיע. ועל פי הסרט, סוף זה הוא לא בהכרח המטרה. המרדף אחרי ההצלחה והאושר מוצג בסרט ככזה שלא בטוח שניתן לנצח בו, אולם אפטאו מציב לו ערכים חלופיים שיכולים להקנות משמעות לחיים ולהפוך אותם להצלחה.

זהו אחד המבטים הכי כנים, בוגרים ויפים של הוליווד על עצמה ועל החיים.

ולסיום, במעבר חד: עד כמה טוב החדש של החיים כהן?

טוב עד כדי כך שאיני יכול לחכות לצפייה שנייה בו בקולנוע, שתתרחש כנראה בסוף השבוע הקרוב. אחריה אולי אפרט יותר, אם כי למי שטרם צפה בו מומלץ לא לדעת יותר מדי פרט לשם הבמאים. כדאי לדעת את שם הבמאים כמובן. אם כי אנשי השיווק של הסרט בארץ חושבים אחרת וביססו את כל הקמפיין הפרסומי של הסרט על השם העברי של הסרט, די אירוני אם חושבים על כך שהשם שונה מאוד מן השם המקורי (אם כי מתאים בדרכו לסרט, אבל לא לכך כיוונו היוצרים). מבחינה אחרת, יש במהלך השיווקי הזה רובד עצוב – כי אם האחים כהן זה לא שם שמביא קהל לקולנוע, כנראה יש מעט מאוד במאים ששמם גורם לקהל הישראלי לראות סרט (או במילים אחרות: אלמודובר).