התפרקות – נינה מנקס

סרטה של נינה מנקס התפרקות זכה בפרס הדרמה בפסטיבל ירושלים, אף כי למעשה מדובר בפיצ'ר לכל דבר ועניין. בימים אלו הוא מוקרן במספר מצומצם של הצגות בסינמטק תל אביב.

מדובר בסרט לא פשוט לצפייה עבור רוב הקהל, שכן הוא נע בקצב איטי בסגנוון המשלב מינימלזים וסוראליזם. אך במקביל, מדובר ביצירה מרתקת המאלצת את הקהל לחשוב.

הסרט מתרחש ביפו ועוקרב אחר צעיר יהודי החי בשכונה ערבית ברובה. הוא חי בעוני ומתקשה לשלם את שכר הדירה, מה שלא מונע ממנו לצאת לבלות ברוב הלילות. מנקס מתעכבת לא פעם על פעולות יום יומיות וגם חלק מן הסצנות הדרמטיות יותר מתארות לא רק את הפעולה, אלא גם את האווירה סביבה.

בשלב מוקדם מאוד, מתברר כי הסרט הינו עיבוד ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. כמו "הכייס" של רובר ברסון, מנקס אינה מנסה לעשות עיבוד מדויק לרומן המופת, אלא להשתמש בעלילה הפשוטה יחסית שלו וחלק מן הנושאים אשר הוא מעלה על מנת לעסוק בנושאים בהמעניינים אותה. במקרה זה, העיסוק בחברה הישראלית בכלולתה דרך דמות בעיייתית אחת.

הדמות של גבר נטול הרגשות מתגלה ככל שהסרט מתקדם כייצוגית לחברה הישראלית אשר אינה יודעת כיצד בדיוק להתנהל מול החברה הערבית – בקבלה או באלימות. החיפוש של הדמות אחר גאולה דתית בסיום נותר בלי מענה חד משמעי, אך עצם הרצון לגאולה יוכל להתפרש כשיפור מסוים.

מנקס פותחת את הסרט בסצנה בה הגיבור צופה בחילזון ואז מתעלל בו. דימוי זה מאפיין במידה רב כמה היבטים של הסרט: ראשית, החילזון מרמז על הקצב האיטי ולאחר מכן התעללות משקפת את הטבע האלים של הגיבור. אבל יש במגע של הגיבור עם היחה לא רק אלימות, אלא גם רצון לגעת בדבר מה, לייצר סוג מסוים של קשר, דבר אשר הגיבור לא מצליח לעשות במהלך הסרט.

מנקס, הבאה מן הקולנוע האמריקאי העצמאי-ניסיוני, משתמשת בשוטים ארוכים והמנכיחים את המצלמה. תנועות המצלמה בסרט הם ברובם שימוש בעדשת הזום ולא בהזזת המצלמה, דבר המעניק לסרט גוון רפלקסיבי ומעט סוראליסטי, שכן הקהל אינו מורגל לתנועות מסוג זה.

הסרט דורש השלמת פערים מצד הצופה -חלק מן האירועים רק נשמעים ולא נראים ופעמים רבות המצלמה נמצאת עם הגב לדמויות, או שהתרחשות המרכזית מתרחשת בחלק האחורי של הפריים. דבר מונע מן הסרט להיות מטיפני באופן בולט מדי ומכריח את הקהל לא רק לפשוט את הדמויות, אלא גם לבחון את התבוננות שלו.

הסרט רחוק מלהיות יצירה ריאליסטית. שימוש באירועים סימובילים רבים, חזרה על קטעי סאונד והתרחשיות מסוימות, יוצרת מגעל של לולאה הלוכד את הגיבור ולעיתים לא ברור היכן עובר הקו בין המציאות הדיאיגטית של הסרט, הדמיון של הגיבור והסמלים שהבמאית מייצרת.

לא כל דבר בסרט עובד. בסופו של דבר, אני לא סבור כי מנקס מייצרת אמירה מקורית במיוחד אודות החברה הישראלי. אך דרך ההבעה הייחודית שלה היא מרתקת בפני עצמה ויוצרת כמה דימויים מטרידים המתחברים ליצירה בעלת עוצמה לא מועטה.