התרשמויות מפסטיבל הקולנוע הצרפתי

פסטיבל הקולנוע הצרפתי הנערך בימים אלו בסינמטקים התגלה, לפחות עבורי, כמוצלח במיוחד, גם ביחס לסרטים שהוצגו באותו פסטיבל בשנים קודמות. הנה ההתרשמות שלי מן הסרטים שהספקתי לראות, חלקם יופצו מסחרית בארץ.

על אלוהים ואנשים (Des hommes et des dieux)

סרטו של קסבייה בובואה אומנם זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן האחרון (הפרס השני בחשיבותו) אך הפצתו בארץ על ידי קולנוע לב החל מן השבוע הבא אינה דבר מובן מאליו, שכן הוא עוסק בנושא שלכאורה רחוק מאוד מן הקהל הישראלי: חיים של נזירים צרפתיים במנזר באלג'יר.

לכאורה, הקהל כאן עלול להירתע מגיבורים דתיים נוצריים בסרט שנע בקצב איטי ונוגע בפילוסופיה דתית. אולם למעשה מדובר לא רק ביצירה קולנועית בעלת עוצמה רבה, אלא גם בכזו העסוקת בסוגיות כלל אנושיות שרבות מהם רלוונטיות גם לחיים בארץ

עיקר עלילת הסרט עוסקת באיום על הנזירים בעקבות עלייתו של האיסלם הרדיקלי, אשר רצח פועלים קרואטיים נוצריים ומאיים על המנזר. ראש המנזר מסרב לקבל הגנה מן הצבא או לעזוב את השליחות במקום, למרות שברור כי הסכנה תגיע גם למנזר.

זהו סרט אשר אינו דן בעליונות הערכים הנוצריים ואינו מאשר את האמונה באל או במחשבה אחרת. הסרט כן דן בתחושה של שליחות ומחויבות לערכים, כמו גם בקבלת האחר ונתינת מחילה לאויב. באחת מן הסצנות החזקות בסרט, ראש המנזר מזהה לבקשת המשטרה גופת טרוריסט. אנשי הצבא לא מבינים מדוע הוא מתאבל על האיש אשר איים על חייו ומחזיק לכאורה בתפיסת עולם מנוגדת. אך יש עוצמה רבה באקידות בה ממלא הנזיר את השפקת העולם הסובלנית והלא-אלימה שלו, מבלי לחרוג מערכיו רק בגלל הפעילות של הצד השני (והעובדה כי צפיתי בסרט כשעה לאחר ששמעתי על הירצחו של ג'וליאנו מר-חמיס הוסיפה כוח לחלק מן הסוגיות).

הסרט לא מציג את הנצרות כדת של אדיבות וקבלה לעומת האיסלם הרדיקאלי. חלקו הראשון של הסרט מתמקד ביחסי השגרה בין המנזר לכפר האיסלמי הסמוך הרואה בנזירים מגן על הכפר ומקיים עמם חיי שיתוף ועזרה הדדית. חלק גדול מן השיקולים של הנזירים להישאר היא היחסים הטובים עם תושבי הכפר.

הסרט לא מציג עמדה אחידה. השאלות לגבי ההחלטות של ראש המנזר שבות ועולות ואף אחת מן הדמויות שבסרט לא מציגה קו מחשבה אחיד, בובאוה מצליח להעניק לכולם רגעים של ספק.

הסרט מעביר את התהיות שלו לא רק באמצעות מילים המביעות של הלבטים השונים, אלא גם באמצים ויזואליים המצליחים לבטא את המצוקה. בעיקר, הוא עושה שימוש נפלא בפני השחקנים שלו. לשיאיו מגיע הסרט בסצנה בה הנזירים מאזינים יחדיו בשתיקה לקטע מוזיקלי מוכר מאוד. המבט על פני הנזירים שעה שהם שומעים יחדיו את המוזיקה מעביר היטב את המצב בו הם נתונים באופן שהמילים לעולם לא יכלו להביע. זהו אחד מן הרגעים הקולנועים המרשימים ביותר של העת האחרונה, דווקא משום שהוא נעשה באמצעים פשוטים למדי.

 סיבוב הופעות (Tournee)

זוכה נוסף בפסטיבל קאן הינו סיבוב הופעות שזיכה את הבמאי-שחקן מתיו אמלריק (שהגיע לארץ לרגל ההקרנה) בפרס הבימוי של הפסטיבל.

אמרליק שאב השראה מיומן של הסופרת קלוט, שלפני כ-100 שנה נהגה להופיע בתיאטרון המיוזקהול בעודה מבצעת קטעים בעירום. אמרליק ביקש דרך להעביר את הסיפור שלה לימינו ומצא אותו דרך תופעת הניו-ברולסק – נשים החוזרת למופעי הבידור הזולים לכאורה, אך ממקום פנימסטי-פוליטי: המופעים שלהם לא יהיו בשליטת הגברים ולמענם, אלא גם למען קהל  של נשים. רבים מקטעים המוצגים הסרטיפטיז שלהם, כפי שהם מוצגים בסרט, כוללים לא רק עירום והומור אלא גם מסרים אנטי-קפיטלסטים וביקורת על השליטה הגברית במיניות האישה. הדבר מועצם גם ידי כך שעם הלהקה מופיע גם גבר. הנשים עצמם לאו דווקא תואמות את אידיאל היופי הנשי המקובל כיום (גם אם הם לא ממש סותרות ממנו), דבר המעניק לאמירה שלהם כוח נוסף 

אך אמרליק מקצין את האירוניה שבמופע החדש, שכן על אף שהמופיעות טוענות שוב ושוב לעצמאות, הרי שסיבוב ההופעות בסרט מנוהל על ידי גבר, המגולם בידי הבמאי עצמו. גיבור זה הוא מפיק טלוויזיה בעברו אשר הספיק להסתכסך עם כל אדם בפאריז פחות או יותר. כעת, הוא חוזר לצרפת לאחר שהות ארוכה בארה"ב, עם המופע המדובר שמעלות נשים אמריקאיות.

למעשה, הסרט נע סביב שני סיפורים שונים: ניסונו של המפיק לשוב לפאריז ולחזור לקשר עם חייו הקודמים (בין היתר עם ילדיו) ומאידך החיים מאוחרי הקלעים של המופע, תוך מבט על הנשים המפיעות. אמרליק ליהק לסרט מופיעות אמיתיות מן הניו-ברולסק ללא ניסיון במשחק קולנועי (פרטל אחת שהופיע בסרט עצמאי מאוד). הוא לכל אחת סיפור רקע ארוך מאוד, אך לא נתן לשחקניות דיאלוגים, מה שהוביל למשחק אמיתי ולרגעים קטנים מקסימים. בשיחה עימו הוא ציין את הסרטים של ג'ון קאסווטס כמקור השראה, ברגעים המוצלחים של סיבוב הופעות הסרט אכן מזכיר את המגע של קאסווטס.

ככל שהסרט מתקדם מתגלה כי לא מדובר רק באיסוף אקראי של סצנות מאחורי הקלעים אלא בסיפור מחושב היטב, אשר מגיע לעוצמת רגשיות מפתיעות לקראת סיום הסרט. דמות המפיק שמגלם אמרליק מלא בסתירות הנראות אמינות והבמאי מצליח לייצר סצנות אנושיות גם עם דמויות הצצות רק לרגע, כגון קופאית בסופרמרקט או עובדת בתחתנ דלק.

שמם של האנשים (Le Non des Gens)

ההפתעה של הפסטיבל עבורי. לא ידעתי שום דבר על מישל לקלר אשר ביים את הסרט (ואני עדיין כמעט ולא יודע) אך הוא ייצר קומדיה רומנטית שהיא לא מציחקה מאוד, אלא גם עמוקה ונגועת בשורה ארוכה של נושאים טעונים.

הסרט עוקב אחר רומן בין ניגודים, נוסחה שגרתית למדי. הגבר הוא וטרינר האחראי על התפשטות מגפות (כלומר, הוא עוסק בניתוח נסיבות מותם של חיות) וחנון באופו הקיצוני ביותר. האישה עובדת מדי פעם במקצעות זמנים, שוכבת עם בחורים ימיניים בשקפה הפולטית שלהם על מנת שישנו את דעתם (הולך לה בכלל לא רע) ומסוגל לעלות לרכבת התחתית בעירום בטעות.

לקלר טוען את המפגש הה בעוצמת פוליטיות: אביה של הבחורה הוא אלג'ירי שבעקבות טבח בבני משפחתו, לא מראה את הציורים שלו לקהל. הגבר הוא בן לניצולת שואה, אשר בוחרת לא לדבר על עברה ועל משפחתה העבודה. באמצעות הטון הקומי והשובב, הסרט מצליח לגעת הן בטראומות כואבת מן העבר הצרפתי והן במתחים הגזעיים בחברה האירופאית המודרנית. התוצאה מעמיקה ממנה שנדמה ובעיקר מבדרת לכל אורך הסרט.

פוטיש – אישה צעצוע (Potichie)

"מבדר" הינה גם המילה המתאימה ביותר לתאר את סרטו החדש של פרנסואה אוזון, שמציג כבר בבתי הקולנוע. כמו רוב סרטיו של הבמאי, מדובר בסרט מעוצב היטב, על סף המרהיב, בעלילה חצופה והמשלבת בין הומור למלודרמה בעלת תפניות לא הגיוניות.

קתרין דנב מגלמת את התפקיד הראשי וכהרגלה היא משדרגת את הסרט. היא מגלמת אישה אשר נדמית תחילה כרעיה נאמנה ונוטלת דעה עצמאית למנהל מפעל מושחת ובוגדני, הלוקחת על עצמה את ניהול המפעל המשפחתי נוכח מחלת הבעל. פרטים מפתיעים על אופיה האמיתי ועברה צצים במהלך הסרט, בין היתר בנוגע לקשר שלה עם הראש העיר הקומוניסטי (ג'רר דפרדייה שגם הוא נפלאה כהרגלו) אויבו בנפש של בעלה.

הסרט מפסק לשחקנים שלו הזמדנות להפגין את כישוריהם בעלילה שמנסה כמעט בכוח לא לקחת את עצמה ברציונת מצד אחד אך להיות פוליטת וביקורתית מאידך. בסופו של הדבר, התוצאה מענגת, אך גם לא מותירה רושם עמוק או מתמשך.