בעוד כחודש ימלאו 50 שנה להקרנה הראשונה של "ל'אוונטורה" של מיכאלאנג'לו אנטוניוני בפסטיבל קאן. ההקרנה לא הייתה ממש מוצלחת: הקהל החל למחוא כפיים במחאה ולשרוק בוז במהלך הסרט, לצעוק "קאט" על סצנות שסבר כי הן ארוכות מדי ועוד שלל מחאות. הבמאי עצמו נאלץ לברוח במהלך ההקרנה יחד עם כוכבת הסרט מוניקה ויטי, לא לפני שספג יריקה בפניו.
קבוצה של מבקרים ובמאים פרסמו מכתב מחאה נגד התנהגות הקהל בהקרנה והגדירו את הסרט כפורץ דרך. ההקרנה השנייה של הסרט בפסטיבל התקבלה בצורה טובה יותר. בסוף הפסטיבל הוענק לו פרס חבר השופטים (דקל הזהב הוענק ל"לה דולצ'ה ויטה" של פליני). כעבור שנתיים הוא נבחר במשאל גדול בקרב מבקרים ובמאים לסרט השני הטוב בכל הזמנים, ומאז יש קונצנזוס לגבי חשיבותו וייחודו בתולדות הקולנוע, למרות שהוא נותר מפלג קהלים כפי שהיה בפעם הראשונה שהוקרן. זה סרט שהצפייה הראשונה בו היא חוויה שמשנה את החיים או עינוי של שעתיים וחצי. אם יש אנשים באמצע, זה רק בזכות הסרטים הרבים שהושפעו ממנו.
אם כי ההשפעה של אנטוניוני על הקולנוע היא מוגבלת, נדמה לי שאף קולנוען לא הרחיק לכת כמוהו, אף כי הוא אחד הבמאים המשפיעים ביותר על הקולנוע האמנותי וניתן למצוא השפעות שלו אפילו בקולנוע המסחרי ההוליוודי.
"ל'אוונטורה" הוא הסרט הראשון שבו דרך היצירה הייחודית של אנטוניוני הגיעה לידי שלמות, אבל לא מדובר בהתפרצות אמנותית שבאה מן הריק. אנטוניוני חיפש את דרכו לעבר סגנונו העוצמתי והייחודי של הסרט מראשית דרכו כבמאי.
הוא עבד כבמאי של סרטים דוקומנטריים קצרים החל מימי מלחמת העולם השנייה. הוא צילם את "אנשי הפו" הדוקומנטרי בקרבת מקום לצילומי "אוססיונה" העלילתי של ויסקונטי. הפיצ'ר הראשון של אנטוניוני, "כרוניקה של אהבה", הכיל הרבה קווי דמיון לסרט של ויסקונטי, בשילוב בין פילם נואר לניאוריאליזם כמו גם בליהוק. אבל הוא הכיל גם את המגע האישי של אנטוניוני, ששם את הדגש על המצב הנפשי של הדמויות ולא על המצב החברתי או על ההתפתחות העלילתית. אנדרה באזן סבר כי זה פיתוח של הניאוריאליזם לכיוון חדש ומרתק. מבקרים אחרים היו מסויגים יותר בזמן אמת. הנה שוט מייצג מן הסרט:
סרטו השני של אנטוניוני, "הגברת בלי הקמליות", היה פחות אחיד ברמתו. הוא עוקב אחרי בחורה שהופכת לכוכבת קולנוע בזכות המראה שלה ולמרות כישורי משחק מוגבלים. המפיק שלה מתאהב בה, מתחתן איתה ומחליט שמעתה היא תגלם רק תפקידים מורכבים, דבר שהיא אינה מסוגלת לעשות. הסרט מציג את הכוכבת כקורבן של תעשיית הקולנוע ושל בעלה ועוסק גם בפער שבין הדימוי הקולנועי שלה לחייה האיישים. חלק מהסצנות, בעיקר בדקות הפתיחה והסיום, מבריקות. חלקים אחרים בסרט נראים יחסית קונבנציונליים, אך בשביל קולנוע קונבנציונלי לא צריך את אנטוניוני.
באותה שנה היה מעורב אנטוניוני בשני פרויקטים נוספים: הראשון היה "המנוצחים", פיצ'ר המורכב משלוש אפיזודות המתרחשות בשלוש ארצות (צרפת, אנגליה, איטליה). אנטוניוני ביים את כל החלקים בסגנון ניאוריאליסטי יחסית חסר מעוף, גם בגלל התערבות הצנזורה האילטקית. הוא ביים גם איפזודה בפרויקט "אהבה בעיר" של התסריטאי/מפיק הגדול צ'זארה זוואטיני. באפיזודה שלו ביקש אנטוניוני מנשים שניסו להתאבד לשחזר את הנסיבות לכך. האפיזודה קוצרה ביותר מחצי כדי להתאים לסרט השלם.
סרטו הארוך הבא, "החברות", זיכה את אנטוניוני בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה, אך למרות זאת כשל כלכלית כמו סרטיו הקודמים. מדובר במעין גרסה מוקדמת ודיכאונית ל"סקס והעיר הגדולה" – בחורה מרומא חוזרת לטורינו שבה גדלה במטרה לפתוח חנות אופנה. הבחורה בחדר הסמוך לה במלון מנסה להתאבד. היא מצילה אותה ומתחברת איתה ועם חברותיה הנוספות. מערכות היחסים של הנשים עם גברים שלא מבינים אותן הן עיקר הסרט ושאלת ההתאבדות ממשיכה לרחף.
סרטו הבא של אנטוניוני, "הזעקה", כבר זכה לקהל מעט יותר גדול, בין השאר בשל ליהוק של שחקנים אמריקאים. הסרט עוקב הפעם אחרי גבר (חידוש אצל אנטוניוני) אשר מגלה כי בעלה של אם בתו מת בארץ רחוקה. כאשר אהובתו לא מתחתנת איתו אלא זורקת אותו, הוא יוצא למסע מייאש בין נשים ונופים ברחבי איטליה בחיפוש אחר אהבה, כסף ותקווה. הסרט נחשב לטוב בסרטיו המוקדמים של אנטוניוני, אם כי בעיניי "כרוניקה של אהבה" שלם ומרהיב יותר.
אחרי כל הסרטים הללו, אנטוניוני היה ידוע בעיקר לחובבי פסטיבלים והצליח בעיקר בצרפת. הוא התקשה לגייס כסף לפרויקט הבא שלו, "ל'אוונטורה". כאשר סוף סוף הוא התחיל לצלם, ההפקה התגלתה כסיוט. חברת ההפקות פשטה את הרגל במהלך הצילומים, בזמן שאנטוניוני וצוותו צילמו על אי קטן ומבודד. הצוות פתח בשביתה ואנטנויוני והשחקנים עבדו בתנאי רעב. היאכטה שבה צילם אנטוניוני כמה סצנות הוחזרה לבעליה לפני שהצילומים הושלמו. השחקנית ליאה מאסרי עברה התקף לב (בגיל 26) ונכנסה לתרדמת לכמה ימים. בסופו של דבר, נמצאו משקיעים חלופיים והסרט הושלם, רק כדי להיתקל בפסילה בידי הצנזורה. לאחר שינויים קלים אנטוניוני הגיע עם הסרט לקבלת הפנים המפורסמת בקאן. בשבוע הבא אכתוב בהרחבה על הסרט עצמו. עד אז –
זה לא מקגאפין 
פינגבאק: לקראת פסטיבל ירושלים 2012: פרגמנטים על מיכאלאנג'לו אנטוניוני | סריטה