הטרמפיסט -בכל זאת יש שם משהו

הקרנות החצות של הסרט הישראלי הטרמפיסט משנת 1972בסינמטק תל אביב אחת לחודש הן אחת מן התופעות הקולנועיות היותר מרנינות של העת האחרונה עוברי. את סרטו הנשכח של עמוס ספר גילה המתרגם יניב אידלשטיין, בעקבות צפייה בטריילר יוצא הדופן שלו, שמספר למעשה את רוב סיפור הסרט בחן רב:

כפי שניתן לחוש מן הטריילר, חלק ניכר מן הקסם של ההקרנות נובע מבדיחות על טיבו של הסרט והעשיייה החובבנית שלו: החל מדיאלוגים בוטים ועילגים, דרך עירום לא מועדן, עלילה מפוזרת ועוד טעויות בכל סוג אפשרי. אין סוג של עשייה קולנועית גרועה שלא ניתן למצוא בסרט הזה.

אולם ברצוני לטעון כי לא מדובר בסרט נטול איכויות. למעשה, אני סביר כי כל סרט פולחן מחיל בתוכו אלמנטים איכותיים שבלעדיים הקהל לא היה שב וצופה בו, גם אם מדובר בצפייה בעלת מימד לעגני. הרי סרטים גרועים רבים נעשו וגם, עירום נשי קיים ביצירות רבות. בצד הצחוק, הטרמפיסט מספק סוג של חזרהתקופת ילדי הפרחים בארץ, תקופה שלא ממש התרחשה אבל מעוררת נוסטלגיה. בנוסף, הצילום של יעקב קלח ז"ל טוב מאוד לפרקים ארוכים של הסרט והמוזיקה של נחום היימן נפלאה ומרתקת, גם עם נעימת הנושא של הסרט חזורת על עצמה יותר מדי פעמים. מעניין לציין כי לא פעם בבוקר העוקב מארח הסינמטק אירוע של שירה בציבור עם היימן. לא פחות מעניין לראות את המילים אשר חלק מן הנוכחים הקבועיים בערב נותנים לשיר הנושא (בכל הקרנה יש טקסטים חדשים):

אבל נשוב לדיון בסרט כיצירה בעלת ערך, דיון אשר שמוליק דובדבני פתח בו עוד בטרם החלו הקרנות הפולחן. דובדבני חותם את מאמרו כהערה על האמירה החתרנית של הסרט באה לידי ביטוי בכך כי אזרח האמריקאי הוא זה המוביל את ישראל לעבר הפראיות, האלימות והמוות. צפייה חוזרת בסרט (והזדמן לי להיות נוכח במספר הקרנות) מגלה כי המסר הזה הינו מורכב מעט  יותר: מול מייק, ההיפי האמריקאי, מחילה החבורה גם את קומו, ששמו הוא קיצור לקומוניזם. אין לי ספק כי הבמאי עמוס ספר חשבעל רובד זה: קומו לבוש אדום (כאשר הוא לבוש) ובניגוד לשאר הדמויות, אינו דובר אנגלית, משמע מפנה עורף לשליטה האמריקאית. יש לצין כי הנשים לצד שני הגברים יכולת גם הם לייצג כוחות שולטים בעולם. חברתו של מייק ההיפי האמריקאי קרויה אליבזת (כשם מלכת בריטניה) וחברתו של קומו מכונה פרנסואז' (צרפת). מעניין גם לציין כי המערכה האחרונה של הסרט הכוללת את התפרצות האלימות הגדולה מתרחשת מול חופי סיני הכבושים.

אבל בסופו של דבר, הכוחות האלימים הפועלים בסרט אינם מדינות, אלא אידיאולוגיה הקורסת אל תוך עצמה. אין ספק כי הסרט נעשה בתוך אהבה לערכי האהבה החופשית וההתנגדות למלחמה של ההיפים. הסרט אינו רק עוקב אחר ההיפי המנהיג את הקהילה, הוא מנסה להיות חלק מן התרובת ההיפית. אבל הוא גם חושף אותה בחסור ההתאמה שלה העולם הפרקטי והאלים ומציג גם את המאמינים בה כנגועים ביצר רע אשר מביא מעשים שהם לא רק שאינם מוסריים לפי ערכי התנועה, הם גם מביאים למוות.

ניתן לטעון כי מי שמביא את החרובן הוא לא ההיפי עצמו או חבריו, אלא צמד האנשים הכסופים המתנכלים לגיבוא ברחבי העולם. אבל בבמידה רבה צמד זה הינו משלים של מייק ואולי אף נובע מעולמו הפנימי, כפי שניתן לראות בסיקוונס החלום שלו (הסיקוונס האהוב עלי בסרט), אשר מכיל לא רק מראות של קיפוח, אלא גם יצרים אלימים מודחקים או לא מודחקים של הגיבור עצמו.

במידה רבה, ניתן להשוות בין התנועה ההיפית לעשיית הסרט עצמו: הסרט נעשה באהבה, אך גם בתמימות. דווקא החובבנות המסוימת שלו מעשירה את האווירה ואף מחדדת את המסר של הסרט. אומנם לא מדובר ביצירה הכי מעמיקה בעולם, אך הסרט אינו נטול אמירה והוא במידה רבה מהווה אנטרדה להשקפת העולם שהוא יודע כי נידונה לכשלון.

הקרנות הסרט מהוות גם הצדעה ליוצרים שלו, כגון השחקנים הראשים הנוכחים בחלק מן ההקרנות. הוא מהווה גם הצעדה לעשייה קולנועית באשר היא, כי לצד הלגע יש גם הנאה עצמוה מן הסרט. הסרט ערב לא נוצר בואקום: בשנות השבעים נוצרו בארץ מספר רב של סרטים מוזרים ומטורפים, חלקם מגומרים הרבה יותר וחלקם רצופים בטעויות. אני מקווה כי בעקבות ההצלחה של הטרמפיסט יזכו יצירות נשכחות אחרות מאותה התקופה לעדנה לה הם ראויים.