הרהורים על מכוניות 2 + פרידה מפיטר פאלק

האכזבה מן הצפייה בסרט של פיקסאר היא תחושה לא מוכרת, כזו שלא חוויתי בעצם מאז ומעולם. את מכוניות הראשון ראיתי לאחר הנמכת ציפיות והתוצאה הייתה סרט מהנה למדי, שגם אם הוא לא מגיע לרמה של הטובים בסרטי אולפן האנימציה, הוא עדיין טוב יותר מכל תוצר של אולפן אנימציה מתחרה.

אבל לקראת סרט ההמשך, הנמכת ציפיות הייתה כבר בלתי אפשרית במידה רבה. אחרי רצף סרטים נפלאים כגון רטטוי, וול-אי ולמעלה, שלא לדבר על צעצוע של סיפור 3 אשר הוכיח כי פיקסאר יכולים לחזור לדמוית ישנות לייצר מהם יצירה שמתעלה על הסרט קודם, התבסס מעמד האולפן ככזה אשר אינו יכול לטעות.

אבל אז הגיע מכוניות 2 סרט שנכשל במקום בו פיקסאר תמיד בשיאים: הסרט לא מצליח לרגש. נחמד לצפות בו, יש בו כמה רגעים משעשעים, אבל אין לו ערך מוסף, הוא לא מצליח לייצר תחושה של התרוממות רוח. בנוסף, המסר החינוכי שלו נראה מעט חבוט ולא מגומר עד הסוף, באופן אשר יכול עדיין להיות אפקטיבי עבור ילדים, אך הוא בעייתי מאוד עבור המובגרים. מצד שני, חלק עיקרי בסרט מהווה פרודיה על סרטי ג'יימס בונד, דבר שללא ספק יחלוף מעל ראשם של חלק נכבד מן הצופים הצעירים. בכך נשבר, אולי לראשונה, הקו המפריד בין פיקסאר לבין אולפנים אחרים: זהו סרט מהנה עבור ילדים כמבוגרים, אבל כל אוכלוסיה נהנית מדבר אחר.

אבל זהו עדיין סרט מהנה מאוד, הכולל אנימציה יפהפייה (אם כי התלת מימד לא מוסיף הרבה) וכמה רגעים של הומור שנון למדי.
זהו יותר סרט שהמתרחש באותו עולם כמו הסרט הראשון מאשר סרט המשך. כי בעוד הסרט הראשון התרכז בעיקר בחיי עיירה אמריקאית קטנה, הפעם מדובר בעלילת ריגול חובקת עולם.

אם הסרט הראשון התמקד במכונית המרוץ לייטינג מקווין (או ב"עברית" ספידי מקווין), הפעם דמות זו אומנם נוכחת, אך כמעט ואינה עוברת שינוי ונותרת די בשוליים במערכה האחרונה של הסרט. דמותה של סאלי אהבתו צומצמה מאוד ודמותו של דוק הדסון נעדרת עקב מותו של השחקן פול ניומן (והמחווה הקצרה לדמותו היא הרגע המרגש ביותר בסרט).

את מרכז הבמה תופס מיטור, דמות הגרר החביב והמעט נאיבי/טיפש. עקב שרשרת של טעויות, הוא מוצא את עצמו מערוב בעלילת ריגול עם המודיעין הבריטי, יחד עם הסוכן הבכיר פיין מקמייסל (שהדקות הראשונות של הסרט עסקו בו ולא בדמויות המוכרת) ועם הסוכנת הצעירה והמפתה (בתור מכונית) הולי שפיטוול. שמות הדמויות לבדם ממקדמות את הסרט בממלכת ג'יימס בונד, בצורה המהווה פרודיה ישירה כלפי סדרת סרטים אחת באופן נדיר מאוד עבור פיקסאר. בין לבין מגיע גם המוסר השכל: לא רק שחברות ופשטות היא מעל הכל, צריך להעריך גם את הדפיקות והפגמים בכל אחד ואין בני אדם שהם באמת פגומים. הבעיה במסור השכל הזה נעוצה בדמויות הרעים בסרט, שחוסר גימור בעיצובם פוגם עד מאוד במסר, לפחות בעיניי.

אבליש במסר של הסרט גם מימד ארס-פואטי: דומה כי סרטי מכוניות אהובים במיוחד על ראש פיקסאר ג'ון לסיטר, למרות שהם התוצר הפחות איכותי שיצר. הוא דורש ממנו לא רק להתחבר לדמותו של מיטור, הגרר הפחות חכם ומוצלח, אלא גם להתחבר אל הסרט עצמו, הילד הדפקט ממשפחת פיקסאר. אבל גם הוא אהוב על ידי יוצריו. לכן, למרות האכזבה, מכוניות 2 הוא לא סרט נטול ערך ולו רק בגלל שהוא יאפשר לאולפן מערכת ציפיות ריאלית יותר לסרטיו הבאים. גם כדאי לראות את הסרט בקולנוע – הרי מוצמד לו סרט קצר עם הדמויות של צעצוע של סיפור.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי

פיטר פאלק מעולם לא איכזב אותי, כי באופן אירוני, מעולם לא היו לי ממנו ציפיות. כי למרות שהיה שחקן נפלא, אף פעם לא תפסתי אות כשחקן, אלא יותר כחבר, אף כי מטבע הדברים לא היכרתי אותו. וחברים אמיתיים אף פעם לא מאכזבים. מחברים מצפים שהם יהיו עצמם ואם הם גם יפגינו משחק משובח, מדובר ברווח טהור.
יש משהו בכל הופעה שלו על המסך הנראה כנה וכובש. הדבר נכון במיוחד לגבי שיתופי הפעולה המופתיים שלו עם ג'ון קאסווטס – בעלים ואישה תחת השפעה. כמו גם לגבי ההופעה המבריקה שלו בתפקיד עצמו במלאכים בשמי ברלין. כמובן שכמו עבור רוב ילידי שנות השמונים, התפקיד שלו כסבא המספר בנסיכה הקסומה היה חלק בלתי נפרד מילדותי. בשני התפקידים האחרונים שציינתי, דומה כי פאלק הוא לא סתם חבר, אלא כזה המספק תמיכה נפשית לצופה.

את תפקידו הגדול ביותר, בתור הבלש קולמבו בטלוויזיה, לא יצא לי לראות עדיין. אבל הופעתו הייחדית על מסך הקולנוע לא אשכח, כי מעבר למימד החברי בהופעתו, יש לו סגנון משחק ייחודי. הנה הספד יפהפייה על שחקן נדיר זה.