בלו ולנטיין

סרטו של דרק סיאנפרנס בלו ולנטיין נפתח עם פיסת חיים: משפחה מתעוררת לבוקר חדש. האם ממהרת לעבודה, בעוד האב והבת משתעשעים. הסצנה מצולמת בסדנון ריאליסטי עם מצלמה תזזיתית (סגנון צילום שישמר לארוך הסרט, אך ישולב גם עם עיצוב פריים מוקפד יותר), אך לא זה הדבר שמעניק לה תחושת מציאות: הסרט מתארת רגע כמעט שגרתי ודומה כי השחקנים בה לא רק נמצאים ברגע אלא חיים את הדמויות. משהו בפשטות של הסצנה הזו חדר עבורי במעט על אלמנט האשליה הקולנועי (למרות שמדובר בשחקנים מוכרים שללא ספק אינם מגלמים את עצמם) וקבע את הטון להמשך הסרט, שבו לא ייצוגו פיסות קטנות מהחיים, אלא רגעים דרמטיים סוערים בהרבה.

דומה כי קל מאוד לתאר את המשך עלילת הסרט: הזוג הנשוי ישאר את הילדה אצל הסבא וינסה לבלות ביחד לילה רומנטי במלון, ניסיון שיסתיים בכישלון שיוביל גם כנראה לסיום הנישואים. במקביל הסרט גם חוזר לעבר ומתאר את הסיפור האופטימי של היכרותם של בני הזוג. העריכה המדויקת בין שני קווי הזמן יוצרת מבטים ישירים של הדמיות כפי שהיו בעבר השמח יותר ומעניקה לסרט רובד טראגי נוסף. המעבר בין זמנים כאן אינו נותר בגדר גימיק, הוא מעשיר כמעט כל סצנה ויוצר חוויית צפייה אינטנסיבית וכואבת.

אולם טעות נפוצה תהיה להתסכל על הסרט כמייצג את העבר האופטימי מול ההתנפצות שלו בהווה העצוב. זאת מאחר שמבט מדוקדק מראה כי התסריט שכתב הבמאי בשיתוף עם קמי דלוינגן וג'ואי קרטיס משלב כבר ברגע ההיכורית פערים בלתי נינתים לקישור אשר יובילו לעימות הבלתי  נמנע בין בני הזוג: היא מגיעה ממעמד גבוהה בהרבה, משכילה יותר ותוכל להשיג עבודות מכניסות ביותר. מאידך, יש מהרגע הראשון משהו מסוגר יותר באופייה, היא הרבה פחות רומנטית, חוש ההומור שלה פשוט יותר והיא נעדרת של סופנטיות טוטאליות, שמאפיינים את הדמות הגברית בסיפור.

מובן, שאין בפערים אלו בלבד משהו יוצא דופן או מתכון בדוק לכשלון. אולם הוא גם אוהב אותה מן הרגע הראשון ועד רגעי הפרידה בצורה חזקה יותר ויוזמת יותר. הוא מוכן להקרבה הרבה יותר ממנה. דומה כי עיקר המשיכה שלה לכלפיו היא הערכה כלפי האהבה שלו, דבר שמוליד נאמנות אך לא אהבה גדולה מצידה. פערים אלו צפים בצורה אכזרית ביום הפרידה – הוא עדיין מאוהב בה, אך התסכול מכך שהאהבה שחוזרת אינה אמיתית כשלו גורמת לא לעבור לפסים אלימים. היא, לעומת זאת, שומרת על נאמנות כלפיו, אך במקביל גם בזה לו ומזלזלת בעבודותו.

הסרט גם מציג בתוכו דילמה קשה: נאמר לנו כי הגיבורה גדלה בבית נטול אהבה בו ההורים שנאו זה את זו בקושי דיברו. במקביל נרמז כי הגיבור גדל במשפחה חד הורית. אף אחד מבני הזוג לא רוצה שבתם תעבור גרול דומה לשלו. השאלה מה עדיף לילד – לגדול עם זוג הורים לא אוהבים או בבית מפורק לא זוכה לתשובה חד משמעית בסרט, שמותיר את הקהל בעיקר עם תחושה של תסכול. אולם דומה כי הקולנוע האמריקאי  כבר מתייחס לסוגיה זו בצורה שונה מעבר וכי ערכי שלמות המשפחה כבר אינם הדבר הכי חשוב. ג'ונו, סרט מצליח בהרבה (לאו דווקא בצדק), הציג כבר תפיסה חד משמעית יותר: עדיף גירושין, אפילו משפחה חד הורית לא ביולוגית, על בית ללא אהבה. בלו ולנטיין חומק ממסר חד משמעי ומשאיר את הקהל בעיקר עם תהיות לגבי חייו.

המעלה העיקרית של הסרט היא השחקנים הראשיים, ריאן גוסלינג ומישל וויליאמס. שניהם מקפידים לאורך השנים האחרונות לבחור דווקא בפרויקטים עצמאים ודלי תקציב (אם כי וויליאמס גם מופיעה בהפקות יקרות יותר, אבל רק שמעורב בהם במאי בסדר גדול של סקורסזה, ונדרס או אנג לי) ודומה כיהם משפרים את איכות המשחק שלהם מסרט לסרט. ביצירה זו, הבמאי מצלם אותם בפעמים רבות בקלוז אפים ארוכים יחסית, דבר המדגיש עוד יותר את היכולת שלהם להעביר רגשות עדינים ומורכבים באמצעות פנים כעמט דוממות. משחק משובח הוא אמנות שמאוד קשה להגדיר או לנתח, אבל נדמה לי כי ההשיג של שני השחקנים הראשיים כאן יכול להרשים גם את מי שלא נשבה בעלילת הסרט (ולצערי מדובר כנראה בנתחים לא קטנים מהקהל).

זהו סרט שעשוי לייצר תגובה רגשית חזקה מאוד בקרב אלו שמתמסרים לו. מבחינתי זהו סרט אכזרי בעוצמות שוהא מעורר באמצעים פשוטים.