אומץ אמיתי – טקסט ראשון

ראשית הבטחה: ברגע שיתפנה לי מעט יותר זמן אחזור לכתיבה יותר מקיפה בבלוג ובמהלכה אפרסם טקסט מקיף בהרבה על סרטם החדש של האחים כהן אומץ אמיתי – תוך השוואה לספר של צ'רלס פורטיס (Portis) שעליו הוא מבוסס ועם התייחסות גם לסרט הישן והטוב שהנרי התאוויי יצר בעקבות אותו רומן.

הטענה העיקרית שנשמעת כלפי הסרט החדש היא שהוא לא ממש סרט של האחים כהן. קודם כל, בהנחה שהוא עדיין סרט טוב (בעיניי הוא סרט מצוין), אני לא מבין למה זו בעיה גדולה. יוצרים רבים משתנים לאורך הקריירה וזליגה לעבר המיינסטרים אינה בהכרח ירידה ברמה – לפעמים היא דווקא שיפור ניכר, כפי שקרה לדעתי במקרים של מיכאל הנקה ופדרו אלמודובר.

אבל אני לא בטוח שזה מה שקרה לאחים כהן. נכון, היצירה שלהם בעשור האחרון עברה סוג מסוים של עידון והתבגרות, אבל הם נותרו יוצרים מקוריים וממזרים לא קטנים, גם כאשר הם מעבדים בצורה מפורשת יצירה של מישהו אחר. יש לזכור כי גם התסריטאים המקוריים שלהם התבססו על יצירות קודמות ועל קונבנציות של ספרות וקולנוע הרבה יותר משהציעו סיפור מקורי.

אומץ אמיתי מכיל הברקות תסריט שהם נטו האחים כהן – המינון שלהן אמנם קטן יחסית, אך הוא מרומם את הסרט והופך אותו לאחד הסרטים המהנים ביותר של השנים האחרונות, ללא מחיר של בניית דמויות מורכבת ועם נרטיב חתרני מכפי שנדמה. הסיום המרגש הוא דוגמה להתבגרות של האחים כהן – עכשיו הם כבר לא רק משתעשעים בארגז החול שלהם (בצורה מבריקה), הם גם מנסים לרגש ולספר סיפור בעל ממדים מיתולוגיים, שנוגע בקהל וגם אומר משהו על החברה שבה הם פועלים.

ולסיום, כמה נקודות:

1. זה לא מערבון מודרני, או מטא-מערבון כפי שניתן לצפות. זה מערבון שנדמה כמערבון קלאסי והמסרים החתרניים שלו נגד הז'אנר כמעט אינם מורגשים. אבל הם שם. הרחבה בפוסט הבא על הסרט. בניגוד לסרטים קודמים של האחים כהן, הם לא מקצינים את הקונבנציות של הז'אנר – בין השאר משום שלא ממש צריך לעשות את זה. המערבון הוא ז'אנר מוקצן מראשיתו: "צורה בחיפוש אחר תוכן", כפי שכתב אנדרה באזן בשנות החמישים. ו"צורה בחיפוש אחר תוכן" זו הגדרה לא רעה לקולנוע של האחים כהן.

2. זה לא סרט שמיועד רק לחובבי מערבונים/האחים כהן. הסיפור נותר במרכז הסרט. וכשם שמדובר בסיפור על נקמה, זה סיפור על התבגרות ועל יחסים בין אנשים.

3. האלמנטים המצוינים מכל סרט של האחים כהן תקפים גם כאן – דיאלוגים מבריקים, שימוש נהדר במוזיקה (של קרטר בורוול, שותף קבוע ליצירה של האחים) שלא כופה עצמה על הסרט, משחק משובח – של היילי סטיינפלד בתור הילדה המחוללת את הסיפור (הבחירה לעבוד עם ילדה לא מנוסה, בניגוד לבחירה של התאוויי, מוכיחה את עצמה), של ג'ף ברידג'ס במבטא בלתי מובן אך מקסים, של מאט דיימון שמעניק אישיות לדמות הכי פחות מפותחת בסיפור (בכל הגרסאות שלו), ושל ג'וש ברולין ובארי פפר, שאין להם הרבה זמן מסך אך הם נותנים הופעה אמינה ומבריקה.

4. מעל לכל – הצילום. רק בגללו חובה לראות את הסרט על מסך גדול. טעימה קטנה ומוקטנת –