שרון עמרני: זכרו את השם

סרטו של יאיר רוה שרון עמרני: זכרו את השם מציע לא מעט דברים עבור סרט בן שעה. ראשית זהו סרט תיעודי מרגש על במאי קולנוע מרתק, שנפטר בגיל צעיר אבל הספיק לעבור כמה שלבים בחיים ולייצר סרטים איכותיים ואישיים (אם כי הוא לא הספיק לביים סרט באורך מלא). אך זהו גם סרט אישי של היוצר הדוקומנטרי, המשתייך לקבוצת הסרטים האישיים המסופרים בגוף ראשון. כפי שהוא מציע סקירה של חיי עמרני, הוא מציע בגלוי סקירה של עמרני בעיני רוה. מכייון שרוה הוא מבקר קולנוע, הסרט הוא גם סקירה על הקולנוע הישראלי מאז מותו של עמרני בשנת 2001, העושה שימוש בעמרני הנעדר כדי למפות את ההצלחות של הקולנוע הישראלי בכלל, תוך כדי מיקום כמה יוצרים מרכזיים הפועלים בו. במפתיע, הסרט אינו קורס תחת העומס, אלא להפך: הרבדים השונים של הסרט מזינים זה את זה וחוברים ליצירה בעלת עוצמה רגשית ואינטלקטואלית.

את השם שרון עמרני אני זוכר בזכות סרטו הקצר ל"ג בעומר המופיע כסרט בונוס במארז 10 הסרטים הנבחרים של סם שפיגל (אם כי לטעמי הוא אינו פחות טוב מסרטי העשירייה הנבחרת), ובמהלך הצפייה בסרטו של רוה התברר לי כי אני מכיר אותו גם מהפיילוט לסדרה מעורב ירושלמי. בנוסף לכך הוא יצר דרמת טלוויזיה בשם שלום לבן דודי שבה טרם צפיתי. מהמעט שניתן להתרשם, ניכר כי מדובר ביוצר המבין את כללי המבע הקולנועי אך משתמש בהם כדי לספר סיפורים אישיים וייחודיים הקרובים לעולמו האישי.

סרטו של רוה מתאר את חייו של עמרני בעיקר דרך ראיונות עם משפחה וחברים, אך דומה כי האנקדטות שנבחרו משמשות לא רק להאיר את חייו של האיש, אלא גם לייצר פורטרט של הצדדים ביצירה שלו אשר קסמו לרוה: מערכת יחסים מורכבת עם הדת, אותנטיות עדתית והליכה נגד הזרם. 

אחד הסיפורים המקדמים שמתארת אמו של עמרני מפרט שיחת טלפון עם המשורר (והבמאי) דוד אבידן. האם הבחינה במודעה שבה אבידן מחפש ילדים מוכשרים, יצרה קשר עם המשורר והציעה לו את בנה. אבידן שוחח עם הילד מעט, חזר אל האם ובישר לה באכזריות כי בנה הוא "הילד הישראלי הממוצע", עלבון שככל הנראה נשאר עם עמרני.

אבל במידה רבה הקולנוע הישראלי החדש הוא אמנות היוצאת מפי "הממוצעים", להבדיל מאבידן שיצר תמיד מתוך עמדה של עליונות כלפי קהל הקוראים/צופים/ בני אדם אשר אינם דוד אבידן. עמרני יצר את סרטיו בפריפריה תוך שימוש בשפה הפרסית לצד העברית והתמקדות באנשים הפשוטים שהקולנוע לרוב נטה להתעלם מהם. כפי שמראה רוה, כיום הסגנון האישי של עמרני הוא במידה רבה הקו המנחה של רבים מהיוצרים הישראלים.

העיסוק בקולנוע הישראלי בכך מתגלה גם בבימוי תסריטים וסיפורים מעזבונו של עמרני. רוה בחר בשלושה במאים ישראלים מצליחים בני דורו של עמרני כדי לביים קטעים אלו. עושה רושם כי לא מדובר בתסריטים שהעבודה עליהם הסתיימה, אבל שלושת הבמאים יוצרים מהם קטעים מעוררי עניין המבטאים לא רק את הכישרון של עמרני, אלא גם את הסגנון הקולנועי של כל אחד מן הבמאים.

ניר ברגמן, חברו למחזור של עמרני בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, לקח סיפור קצר של עמרני על ילדותו ומביים אות בסגנונו המשתמש בסנטימנטליות לצד מקצועיות במטרה לתאר התבגרות, באופן המזכיר בעיקר את עבודתו של ברגמן בהדקדוק הפנימי.

דובר קוסאשווילי, שקיים דמיון רב בין סרטיו המוקדמים לעבודות של עמרני, מביים סרט הלקוח מעולם הקירבה לדת, הרחוק לכאורה מקוסאשווילי, אך הבמאי יוצר מתח מיני בין הדמויות בעזרת חילופי מבטים וניואנסים של משחק, בצורה מעודנת כפי שעשה ברגעים המרשימים ביותר בהתגנבות יחידים.

יוסף סידר נבחר על ידי רוה בגלל הקשר לדת, אבל הוא מייצג בעיניי גם עשייה קולנועית מקצועית, מלוטשת ויעילה. את העשייה הזו סידר מצליח להביא לסצנה קצרה שכתב עמרני, הנראית כפתיחה למה שהייתה יכולה להיות יצירה מעניינת מאוד.

הקטע העלילתי הראשון המשולב בסרט בוים בידי אשתו של עמרני והוא למעשה הסרטה של רגע מותו. מדובר ברגע מרגש מאוד שמובא בסמוך לפתיחת הסרט ובמידה רבה קובע את האווירה של המשך היצירה – אווירה המבטאת התפעלות מן הרוח ההרפתקנית-יצירתית של עמרני לצד הכאב על מותו הנוכח תמיד.

מכיוון שהסרט נוצר בידי מבקר קולנוע, זהו גם סרט על צפייה בסרטים ועל כך שגם הכתיבה המרוחקת תיאורטית של מבקר יכולה להיות אישית מאוד כאשר הוא מזהה יוצר המדבר אליו בדרך מיוחדת. הסרט מוקרן כעת בהקרנות ספורות בסינמטקים ואני ממליץ בחום לא להחמיץ את ההזדמנות לצפות בו על גבי מסך גדול.