מכאן והלאה

הסרט החדש מכאן והלאה יוצא מנקודת הנחה שנויה מאוד במחלוקת: על פי הסרט, לא רק שיש חיים אחרי המוות, אלא שגם יש יחידי סגולה המסוגלים לתקשר עם עולם המתים. דבר זה עלול להיות בעייתי עבור ספקנים כמוני, בעיקר משום שהסרט מתאר גם אירועים היסטוריים זכורים מן העבר הלא רחוק, דבר המעניק לו חזות ריאליסטית יחסית. באופן אישי יצירות קולנוע דתיות מרתקות אותי אף על פי שאיני שותף לאמונה. עם זאת, מכאן והלאה שונה מרוב היצירות הרוחניות מכיוון שהוא לא תוהה באפשרות של קיום רוחני או מציג בסיום גאולה רוחנית אלא מציב "עובדות" מהרגע הראשון.

אולם כאשר מקבלים את הסרט כסוג של פנטזיה, מגלים כי העמדה של הסרט כלפי התקשורת עם מתים מרתקת וביקורתית יותר. לא רק שהסרט מציג את היכולת לתקשר עם עולם המתים כקללה ולא כברכה, אלא שבסיום הסרט המסר הוא שעדיף לא לתקשר עם המתים, גם אם נדמה שלא ניתן לחיות בלעדיהם. כשמצרפים לכך קטעים בסרט שתוקפים את הרוחניות המסחרית ואת הדתות הממוסדות (בצורה קצת בוטה מדי לטעמי) מקבלים סרט שעל אף החזית הרוחנית והנחת היסוד העומדת בבסיס העלילה שלו מטיף דווקא לחיים פרקטיים בעולם הזה, גם אם תוך הטפה לקבלת העובדה כי יש חיים כלשהם לאחר המוות.

באשר לאיכות הסרט – ובכן, את הסרט ביים קלינט איסטווד. משמע יש בו קטעים אפקטיבים מאוד בעוצמתם הדרמטית. אין כיום הבמאי הבקיא יותר מאיסטווד בבניית דרמה בנוסח ההוליוודי (המתחרה הגדול שלו, סטיבן ספילברג, מעורב בהפקת הסרט), וגם מכאן והלאה עמוס בסצנות מרהיבות המפעילות היטב את מיתרי הרגש. עם זאת, אם יש חיסרון אחד בקולנוע של איסטווד זהו בחירת התסריטים שלו, או העובדה שהוא אינו דורש שלמות בתסריט. כתוצאה מכך הסרט אינו אחיד ברמתו ומכיל רגעים שמוטב היה להשמיט מהסרט או לשכתב.

הסרט עוקב אחרי שלושה סיפורים המתרחשים בארצות שונות ומצטלבים רק לקראת סיום. הסיפור הראשון עוקב אחר מגישת טלוויזיה צרפתייה. בראשית הסרט היא מוצאת את עצמה בלב הצונאמי הקטלני שתקף את מזרח אסיה. איסטווד מביים את הצונאמי בצורה וירטואוזית. הצרה היא שהמשך הסיפור של אותה מגישה בצרפת לוקה בשימוש יתר בקלישאות וברדידות כללית לעומת הסיפורים האחרים.

הסיפור המתרחש בארה"ב מעמיק בהרבה. מאט דיימון מגלם מדיום המסוגל לתקשר עם המתים – רק שהוא ממש לא אוהב את היכולת הזו, המונעת ממנו לנהל קשר תקין עם האנשים החיים הסובבים אותו. הוא גם לא אוהב את הניצול המסחרי של הקשר עם העולם הבא, נתיב שאחיו מעודד אותו לקחת. הליהוק של דיימון לתפקיד עובד בצורה מושלמת, שגרמה לי להבין את אחת הבעיות המרכזיות בסרטו הקודם של איסטווד, אינוויקטוס. למרות החזות המרשימה שלו, דיימון אינו מצטיין בגילום דמויות כריזמטיות אלא בגילום אאוטסיידרים – אנשים שלא לגמרי מתאימים לעולם הסובב אותם, שלא מצליחים להיות חלק מהחברה. בסרטי ג'ייסון בורן השכחה מתפקדת כאלמנט המבדיל בינו ובין העולם. במכאן והלאה – היכולת שלו לתקשר עם המתים, שהיא לא ממש יכולת, מכיוון שהמסרים מן המתים נכפים עליו.

הסיפור השלישי עוקב אחר משפחה לונדונית מן המעמד הנמוך. זהו הסיפור החזק ביותר בסרט ואני מעדיף שלא לחשוף את פרטי העלילה שלו כדי לא לקלקל את חוויית הצפייה. בימוי השחקנים של איסטווד בסיפור זה מצליח לתאר היטב סיטואציות אנושיות מורכבות ולשלב אותן עם אירועים דרמטיים סוערים.

כאשר כל הסיפורים מתחברים הסרט לא שומר על רמה אחידה ודומה כי הרצון ההוליוודי לסגור את כל הסיפורים גורם לסרט להימשך כמה דקות אחרי השיא שאליו כבר הגיע. אבל בשורה התחתונה מדובר לא רק בסרט אפקטיבי של מאסטר הוליוודי, אלא גם בסרט המעלה תהיות מעניינות ולא פתורות על טבע האדם בעזרת דמויות מורכבת משנדמה, דבר המאפיין את רוב סרטיו של איסטווד. גם אם מכאן והלאה אינו אחד מסרטיו הטובים ביותר של הבמאי, מדובר ביוצר מרתק שכל סרט שלו הוא חגיגה קולנועית קטנה.