התפרצות X

האם הטענה שיש ז'אנרים שלא עושים בישראל עומדת להיעלם? בתוך שנה עלו לבתי הקולנוע קירות (סרט פעולה), זוהי סדום (קומדיה פארודית) וכלבת (אימה), ועכשיו מגיע התפרצות X, מותחן פסיכולוגי העשוי על פי כללי הז'אנר. ניתן להוסיף לרשימה הזו גם את סרטו של אסף תג'ר אנדנטה – סרט מדע בדיוני אקספרימנטלי שקשה להאמין שימצא מפיץ מסחרי או קהל רב. מובן שגם סרטי משפחה וצבא הם ז'אנרים לכל דבר ועניין שהקולנוע הישראלי אימץ והעניק להם זווית ייחודית. שלא לדבר על ז'אנר הבורקס.

התפרצות X למעשה משתייך לשני הקיצונויות השונות שאפיינו את הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה: כמו קירות וכלבת הוא נטוע עמוק בז'אנר שאליו הוא מתייחס ומתבל אותו בהרבה הומור ובהבנה של השפה הקולנועית. כמו התגנבות יחידים, פעם הייתי, הדקדוק הפנימי ושליחותו של המומנה על משאבי אנוש הסרט הוא עיבוד ליצירה ספרותית, ובמקרה זה עדנה מזי"א עיבדה לקולנוע את ספרה (שלא קראתי, בניגוד לספרים האחרים שזכו השנה לעיבוד).

עבורי הסרט עורר סקרנות בראש ובראשונה בזכות הבמאי. זהו הפיצ'ר הראשון של איתן צור, אחד מיוצרי הטלוויזיה האיכותיים והמקוריים ביותר בארץ – מי שביים בין השאר את החמישייה הקאמרית, הבורגנים, רד בנד ולאחרונה את הגרסה המקומית של המשרד. הסדרות הנ"ל התאפיינו בעשייה החוקרת את אמצעי המבע הקולנועיים, עשייה אשר כל החלטה בה מחושבת ומנומקת.

עלילת הסרט היא כאמור עלילת מתח, שנראית כאילו נכתבה מתוך רצון להיות כמה שיותר מאפיינת: פרופסור מכובד נשוי לאישה יפה הצעירה ממנו בשנים רבות. הוא חושד שיש לה מאהב. החשד שלו מתגלה כמוצדק. הקנאה פוגעת בשפיותו ומתבצע מעשה שאחריו קשה לראות איך הגלגל יכול לחזור לאחור.

העלילה הפשוטה הזו משמשת קרקע לעשייה הקולנועית של צור: הוא משלב בין יצירת מתח אטית ומחושבת, המושפעת מסרטי מתח אירופיים, ובין רגעים של הומור אבסורדי נפלא, תמהיל המזכיר ברגעיו המוצלחים את סרטיו של אלפרד היצ'קוק. השילוב בין המשחק המאופק של יוסי פולק ומלאני פרס בתפקידים הראשיים להופעה הקומית יותר (אך לא קומית לגמרי) של אורנה פורת ורמי הויברגר בתפקידי משנה משרת היטב את הפער בין המתח להומור, דבר המתבטא בצורה השלמה ביותר בהופעתו של סוהיל חדד בתפקיד המשלב בין שני קוטבי המשחק בסרט.

צור בוחן בהתפרצות X את המגרש הקולנועי ואת אחד ההבדלים הבולטים בין קולנוע לטלוויזיה: המסך הגדול. בחלקים רבים של הסרט הפריים נותר חצי ריק, דבר המאפשר מצד אחד להעניק מקום לנופים ולחללים שבהם מתרחש הסרט ומצד שני מצביע על נוכחות נוספות בסרט, נוכחות מופשטת אשר מוסיפה אווירה עכורה לאירועים.

הסרט מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, לרוב מפני שהבמאי יודע כיצד לייצר מתח ובמקביל לשמור על איזון בין הומור לנימה רצינית. הבעיה של הסרט היא שדומה כי הייתה לתסריט שלו כוונה לעיסוק מורכב יותר בפסיכולוגיה של הדמויות אשר לא התממשה במלואה. הדבר בולט בעיקר ברגע שבו מוזכרת כותרת הסרט, אך גם ברגעים אחרים שבהם דומה כי העיסוק הוא תיאורטי/סימבולי ולא עלילתי או אווירתי. רגעים אלו מעט מודבקים ותלושים, כאילו הם אמורים לעסוק בהבחנה מורכבת על אודות הטבע האנושי, הבחנה אשר התסריטאית והבמאי לא הצליחו להעביר במלואה למסך. לכן לא תמיד ברור מה הסרט מנסה לומר, אך קיימת גם האפשרות שהוא לא מנסה לומר משהו מעמיק כלל.

בכל אופן, הדבר כמעט אינו פוגע בחוויית הצפייה. בעיקר לא בדקות הסיום של הסרט, אשר בהן המהלך הפסיכולוגי מגיע לשיא ונחשפת מציאות מטרידה. בסופו של דבר הסרט מוכיח פעם נוספת את כישרונו הרב של הבמאי, שאני משוכנע שימשיך לייצר טקסטים איכותיים בטלוויזיה ובקולנוע.