הערה קטנה על ראשומון וניתוח של כלבת

בשנת 1950 סרטו של אקירה קורוסאווה ראשומון הדהים את עולם הקולנוע. מאז הסרט הפך לאגדה ומוזכר לרוב בהקשר לאלמנט אחד: אותו אירוע מסופר מארבע נקודת מבט שונות הסותרות זו את זו. בסיום הסרט לא ניתן לדעת לאיזה מהסיפורים להאמין.

כיום המהפך הזה בדרך הסיפור הקולנועית (שהיה קיים עוד קודם בספרות, כמו גם בחיים האמיתיים) הפך למובן מאליו. זה מאפשר לראות ממד אחר של ראשומון שנראה ממרחק הזמן עוד יותר זר לקהל המערבי בכלל ולקהל הישראלי בפרט.

הנקודה המרכזית בראשומון היא לא שכל אחד רואה את המציאות בדרך אחרת, אלא שכל אחד לוקח את האשמה על עצמו. במקום לנסות לטהר את שמו כל אחד מארבעת הגיבורים של הסרט לוקח אחריות על הפשע ומנסה להכות על חטאו, כולל הקורבן. האם יכול להיות משהו זר יותר מזה לתרבות הישראלית?

ראשומון נבדל בזמנו (ועד היום, אם כי במידה פחותה) מן הקולנוע המערבי גם בגלל הסגנון הוויזואלי שלו, שהושפע בו זמנית מן התרבות היפנית ומן האמנות המערבית. אחד הדברים הבולטים בסרט היה הפניית המצלמה ישר לעבר השמש, רוב הזמן מבעד לעצי יער. בין שזה היה הסרט הראשון לעשות זאת או לא, זה הסרט שחרת את הצילום הזה בזיכרון. צילום דומה חוזר פעמים רבות  גם בכלבת.

לכאורה המחשבה על השוואה בין שני הסרטים תשמע מופרכת לחלקים מן הקהל. ראשומון נחשב לאמנות גבוהה, לסרט פילוסופי מורכב המנסה לומר משהו על העולם, בעוד כלבת נתפס כיצירה שמטרתה העיקרית לבדר. יש מידה מסוימת של אמת בדברים – כלבת לא שואף להיות יצירה בסדר הגדול של ראשומון ולכן גם אין טעם לומר עליו שהוא מעמיק פחות. עם זאת, דווקא משום היותו יצירה בידורית, מתחת לפני השטח יש משמעויות חברתיות בכלבת כפי שיש כמעט בכל סרט עשוי היטב, בין שהוא שייך לז'אנר גבוה ובין שהוא שייך לז'אנר נמוך.

הטיעון הבא נשמע לי בנאלי, אבל הוא שב ועולה נוכח חלק מן הטקסטים הנכתבים על הסרט – אין טעם לחקור לעומק רק את היצירות הקאנוניות המזמינות חקירה מסוג זה בצורה גלויה. לעתים המשמעות המעניינת יותר נמצאת דווקא ביצירות הנראות מינוריות יותר, השואפות בראש ובראשונה לבדר. לא פעם דווקא יצירות אלו עוסקת בצורה מעניינת במיוחד במתחים בחברה, מבעד לחזות הקלילה, גם במקרים שבהם היוצרים לא היו מודעים לפן זה של היצירה – והיוצרים לעולם אינם מודעים למכלול המשמעויות של היצירה שלהם.

וכלבת אינו רק סרט קליל. המודעות שלו לז'אנר האימה ולקולנוע הישראלי מצביע על הבנה של היוצרים לא רק בקולנוע, אלא גם בהקהילה הצופה בסרטים. השאיפה הראשונה שלהם הייתה לייצר סרט ז'אנר מהנה ואפקטיבי (והם הצליחו) אך יש לזכור כי סרטי ז'אנרים טובים תמיד אומרים גם משהו על החברה בה הם נוצרים, הדבר הנכון גם במקרה של כלבת. ספוילרים לסרט מן הפסקה הבאה.

בכלבת אף אחד לא מאשים את עצמו. גם מי שמבצע מעשים איומים לא לוקח אחריות למעשיו. הוא מאמין כי פעל בצורה צודקת. לכן גם מי שמסומן בתחילת הסרט כנבל הראשי, לא הורג ולו אדם אחד. כי הרוצח (או המפלצת) בסרטי אימה אף פעם אינו העיקר באמת. העיקר הוא היחסים בין בני אדם והמתחים הקיימים בחברה גם ברגעים נורמליים. הרוצח הוא דמות אשר אינה לקוחה מן העולם הריאליסטי החושפת פן הבעייתי בעולם הריאליסטי, פן אשר רוב הזמן מעידיפים להתעלם ממנו.

מהו הרגע המצמרר ביותר בסרט? האם זה מראה האצבעות החתוכות מן הירי? ריסוק של פרצוץ באבן? התפצצות ממוקש? קבירה של אדם בעוד חברתו מבשרת לו על לידה צפויה? פרצי אלימות האקראיים? לדעתי מדובר דווקא ברגע בו השוטר מטריד מינית את הנשים אשר הזמינו את המשטרה. אני מדמיין את זה קורה גם בעולם האמיתי – למעשה אני משוכנע כי דברים כאלו קורים באמת. אלו דברים מטרידים.

וזה לא הרגע היחיד מסוג זה בסרט. ניתן לבחון גם את השוטר השני – על פניו הגבר הרגיש וחלש המופיע שוב ושוב בסרטים ישראלים לאחרונה. אלא שגם גבר עדין זה מתיח אשמות אכזריות לעבר אשתו בטלפון – שעה רגע לפני שמסתבר כי היא לא סיננה את שיחותו ומכונה לחזור עליו. הוא הלך על הפתרון האלים יותר מדי בקלות -הסצנה הזו אינה קשורה למעשים האלימים המתרחשים ביער – אלא שהיא כן קשורה. הסרט עוסק באנשים המשוכנעים כי הם צודקים ועדינים. אף בכל אחד תמונה מפלצת, המתפרצת דווקא ברגעים בהם הוא פועל לכאורה למען ערכיו.

בסיום הסרט, כשהגיבור מבקש למנוע מאשתו לשמוע את ההוכחה להתפרצות הזעם שלו – היא אומרת לו כי זה לא חשוב כעת – היא מייצגת חמלה וגם סדר עדיפיות שונה – כזה המסתכל קודם כל על התמונה הגדולה ולא נטפל לעלבונות אישיים ולרצון להיות צודק. אולי לא כולם חראות.

אלא שהסרט לא מתסיים – הוא מראה לנו עוד משפחה ישראלית טיפוסית (בסצנה מבריקה) ואי עצירה לטרמפים. יש בארץ הזו אדיבות וערכים, אך הם הלכו לאיבוד היכן שהשהו. זוהי מדינה שהיא גם עיוורת – לא מסוגלת לראות שמקור הדם הרבה הזה לא יכול להיות כדור טניס, לא מסוגלת לראות את האיש המבקש טרמפ. האיוב בסרט אינו פסיכופת יוצא דופן ואינו השמש. הוא גם לא הכיבוש, הערבים או החברה הישראלית בכללותה. הוא האדם הפשוט באשר הוא אדם. חלק מהדמויות צעירות וחלק מבוגרות. חלקן מאוד ישראליות וחלקן הן נטע זר בקולנוע הישראלי. כמעט כל דמות הופכת ברגע מסוים לאכזרית שלא לצורך, בין עם זה בביצוע רצח ובין עם זה בהתנהגות לא מתחשבת כלפי שאר בני האדם והסביבה.

אפשר לדבר על חברה ועל המשברים המאפיינים אותה לא רק באמצעות דרמות עשויות היטב, סרטים היסטורים על נקודת משבר בהזהות הלאומית או עיבודים לספרות קאנונית. ניתן לעשות זאת גם בסרט האימה, המציג זוועה לצד הומור שחור, המשלב בין צילום מרהיב לאירוניה עצמית. אין ברצוני לטעון כי אחת הדרכים עדיפה על האחרת – להפך: אני סבור כי הקולנוע זקוק ליצירות משני הקטבים – זה השואף "לבדר" וזה השואף להיות "רציני" בצורה גלויה יותר. שני הקטבים הללו לא רחוקים עד כדי כך והם גם מזינים זה את זה. חשוב לנעשים דברים כמו כלבת בקולנוע הישראלי. חשוב שנעשים גם דברים כמו זוהי סדום, שאהבתי הרבה פחות. עם זאת, גם סרטים כגון התגנבות יחידים צריכים להיעשות כאן ולזכות לקהל.