שני סרטים ישראלים בסינמטקים

אנדנטה

דבר אחד חייב להיאמר לזכותו של אנדנטה סרטו של אסף תג'ר: זהו סרט נועז ומקורי שלא נראה דומה לשום יצירה אחרת בנוף הקולנוע הישראלי. למעשה,הסרט הזה ייחודי ונועז גם בקנה מידה בינלאומי. יחד עם זאת, יש בסרט זה מספר רב של דברים אשר הופכים אותו לקשה לצפייה עבור רוב הקהל: קצב איטי, סיפור קשה עד בלתי אפשרי לפיענוח, סמלים בוטים וגם כמה סצנות לא קלות לצפייה. אבל בסופו של דבר, לצופים המוכנים להשקיע בחוויה קולנועית יוצאת דופן, הסרט מספק את הסחורה, מותיר חומר למחשבה ובעיקר דימויים אשר ישארו חקוקים במוח.

הסרט מתנהל בעולם (עתידני?) בו בני אדם איבדו את היכולת לחלום. במקום מסתור מתנהל מפעלו של מר טרייר, המספק ללוקחות שלו חלמות מראשו של אדם השרוי בתרדמת. למפעל מגיעה אישה, המתגלה גם היא כבעלת כישרון לחלום. מנקודת מוצא זו הסרט מפרפר לפשר החלמות של פרויד ומציג מציאות המערבבת דרגות שונות של חלימה ו/או פנטזיה.

לזכותו של הסרט שני הישגים אמנותיים מרשימים: עיצוב אמנותי מרהיב של יואל הצרברג, שהוא המרשים והייחודי ביותר שראיתי בסרט הישראלי. ההשיג השני הוא הפסקול – בים עם מדובר במוזיקה המקורית שחיבר הבמאי שהוא גם מוזיקאי ובין עם מדובר ברעשי הרקע -הפסקול הוא זה שמוביל את הסרט ויוצר את האווירה הסיוטית/מהפנטת שלו. הצילום המוקפד של אלעד דבי וכישרון המשחק של שרה אדלר בתפקיד הראשי מאזנים הישגים יוצאי דופן אלו.

יחד עם זאת, מכיוון שמדובר בסרט יומרני עד מאוד, יש בו גם לא מעט חסרונות. לעיתים, הדימויים שלו נראים מעט קלישאתיים, דבר הנכון בצורה חמורה יותר לגבי הדיאלוגים, הנעים בין המקורי לבאנלי ולא פעם נשמעים כמו סיסמאות ריקות. אין ספק כי לא הייתה כוונה לייצר שיחה אמינה, אך גם בתור שיחה סימובלית הדיאלוגים לא תמיד עובדים.

יחד עם זאת, החיובי בסרט עולה בעיניי על השלילי – הדבר נוגע בעיקר לגבי סצנת החלום היפייפיה הפותחת את הסרט ולגבי הסיום שלו -עדיין לא הבנתי מה בדיוק הלך שם, אבל היה בדימוי האחרון של הסרט משהו מאוד מרגש.

בדרך אל החתולים

בעוד  אנדנטה המתין כשנה מן הבכורה בפסטיבל ירושלים ועד לעלייה לסינמטקים, סרטו של חורחה גורביץ' בדרך אל החתולים המתין כשנתיים עד להפצה. בפרק הזמן זה, עלה למסכים התגנבות יחידים שכמו סרטו של גורביץ', מבוסס עם ספר מאת יהושוע קנז.

 אם יש בשני הסרטים סצנה אחת שעבירה היטב את עולמו של קנז – מדובר בדקות הראשונות של בדרך אל החתולים. אולם יש בדקות אלו הרבה יותר מעיבוד ספרותי מוצלח -בעזרת דיוק בצילום ובעריכה ומשחק משובח של ריטה זוהר, גורביץ' יוצר דיוקן שובה לב של בדידות וזיקנה.

המשך הסרט לא מצליח לשחזר את האיכות הנדירה של הפתיחה שלו. הקשישה שנפצעת בסיום הפתיחה מתעוררת בבית חולים ומפתחת מערכת יחסים עם פציינט אחר, כדורגלן עבר. מערכת היחסים הזו כוללת כמה רגעים אנושיים יפים ומרגשים, אך משהו בסיפור המרכזי נותר מעט לא אמין. חלק מן הבעיה טעון בליהוק של מוני מושונוב לתפקיד – מושונוב הוא מן השחקנים המוכשרים בארץ, אך אין זאת אומרת כי הוא מתאים לכל תפקיד. הליהוק שלו גרר שינוי מהותי בתסריט (במקור הדמות שלו הייתה של אמן ולא של כדורגלן) אך גם שינוי זה לא גרם לסיפור אהבה להיראות משכנע. בסופו של דבר, הסרט מראה על כישרונו הרב של גורביץ', אך מותיר בעיקר תחושה של פספוס. אבל בשורה התחתונה מדובר ביצירה מעניינית וראויה לצפייה ולו בזכות דקות הפתיחה המצויינות.

מספר מילות פרידה

זהו הפוסט האחרון שיעלה בבלוג זה בעתיד הקרוב ואולי בכלל. אמשיך לכתוב על קולנוע בבלוג סריטה בו כתבתי את רבים מן הפוסטים שלי בחודשיים האחרונים. מכיוון שאני לא רואה טעם לכתוב בשני מקומות שונים, מעתה ואילך אפרסם רק שם. אם אחזור לכתוב בבלוג זה, ההתמקדות שלי תהיה שונה.

בכל אופן, נראה לי ראוי לסיים את הכתיבה בבלוג בסקירה של סרטים ישראלים. ברצוני להודות לכל הקוראים של הבלוג ולאנשים שהחמיאו לי עליו בכללותו או על פוסט ספציפי, היחס לו זכה הבלוג הקטן הזה היה חיובי בהרבה ממה שדמייתי שהתחלתי לכתוב בו.

שני סרטים מחוץ לפסטיבל ירושלים

בימים אלו אני מעביר את רוב הזמן בפסטיבל הקולנוע בירושלים (או בפסטיבל מטר על מטר לשירה באותה עיר). את הדיווחים שלי משם תוכלו לקרוא מדי פעם בבלוג השני בו אני כותב סריטה. שם כתבתי למשל על הסוס מטורינו של בלה טאר. בפוסט זה ברצוני לגעת בקצרה בשני סרטים המוקרנים בקולנוע המסחרי.

מסיבת רווקות

הנה סרט מן הסוג שנדמה כי דרוש שהיו יותר כמוהו: קודמיה על חברות נשית הבונוה כמו קומדוית החברות הגברית נוסח בדרך לחתונה עוצרים אפישהו.  כאשר המסר הפמינסטי (שספק אם הוא קיים בכלל) נותר שולי לעלילה ובעיקר לרצף של סיטואציות מצחיוקות ומביכות. משום מה, לפחות לי יותר קל לראות נשים בסצנות עתירות הפרשות וגסיות מסרטים שונים, אף כי סרט זה עבר בנקודה מוסימת את סף הקיבלות שלי לסוג זה של הומור.

אבל חוץ מנקודה זו, הסרט היה תענוג לכל אורכו. הסרט עוקב אחר אנני, אופה שהעסק שלה נסגרו ולוזרית באופן כללי. חברת ילדות מבקשת ממנה להיות השושיבנה הראשית שלה, מה שמתחיל תחרות סמויה וגלויה בינה לבין יתר השושבינות, בעיקר אישה עשירה ויפה שעושה רושם שמתמחה בלארגן חתונות, בעוד אנני מתמחה בלארגן לעצמה השפלות. לאורך יותר משעתיים (אורך סטנדרטי בסרטים של ג'אד אפאטו) אנני לומדת את הדברים שמצפים שתלמד, כגון לוותר על קשר מיני אך לא רגשי עם גבר רדוד (שמגולם על ידי שחקן מפורסם שמופיע בטריילר אך שמו נעדר מן הקרדיטים, אז אני לא יודע אם צריך לשמור על שמו בסוד). ולעבר קשר המשלב בתוכו מימד רגשי. מערכת היחסים הרגשית היא עם שוטר, שיאזן קצת את אנני נטולת הבלמים (או אורות הבלמים) והחוקים.

את אנני מגלמת כריסטין וייג מסטארדיי  נייט לייב והיא מפתיעה בכך שמעבר לפרצופים מצחיקים, היא גם אמינה ומרגשת מאוד. וייג כתבה את התסריט יחד עם אנני מומולו (שמופיעה לקטע קצר בסרט). ביים באופן נטול ייחוד אך משרת היטב את הסרט פול פייג. ג'אד אפאטו רק הפיק, אבל החותם שלו ניכר בסרט, בזכות השילוב בין הומור גס ופרוע לערכי משפחה ונאמנות, גם בזוגיות ובעיקר לחברים. שחקניות המשנה, בראשם מיה רודולף ורוז ביירן, מוכיחות כי אם אכן הוליווד אינה כותבת מספיק תפקידים טובים לנשים, הסיבה אינה מחסור בשחקניות.

בגינרס

בגינרס קצר מעט יותר ממסיבת רווקות אך מרגיש ארוך בהרבה. הדבר מוזר, שכן בבגינרס לכל סצנה יש תכלית ברורה בעוד המבנה של מסיבת רווקות אפיזודילי. לדעתי זה מפני שהסתריט של בגינרס כל כך מחושב ו"כתוב היטב" עד שנוצר משהו מעט לא אמין, כמעט סרט אינדי שנוצר בידי מכונה.

אולם לא הכל שלילי בבגינרס. למעשה, יש בו הרבה חלקים טובים מאוד ושובי לב. סרטו של מייק מילס עוקב אחר אוליבר בשלוש תקופות בחייו: באחת מהם הוא מלווה את אביו הזקן בשנותייו האחרונות, הכוללת יציאה מן הארון ומאבק בסרטן. כמה חודשים לאחר מות האב הוא פוגש באנה, שחקנתי צרפתייה איתה הוא מנהל רומן הנועד לכישלון (לכאורה) כי שניהם מעידים על עצמם כי הם בורחים ממערכות יחסים כשהם הופכות לרציניות. הסרט משלב בןי שני סיפורים אלו לילדותו של אוליבר ויחסיו עם אמו.

לא בטוח כי מבנה המעבר בין הזמנים משרת היטב את הסרט, עם קשה לי לדעת איך ניתן היה לספר את הסיפור שלו אחרת. בכל מקרה, ליהוק מדויק עזר לסרט זה: כריסטופר פאלמר הותיר משעשע ומרגש בתור האב הגוסס ומאלני לורן מקסימה כתמיד בתור התקווה הרומנטית. יואן מקרגור מגיב אליהם היטב. כאמור, התסריט מכלי מספר רב של רגעים שנונים ומקסימים.

לצידם, יש יותר מדי רגעים המרגשים כמו נוסחה או כניסון ללחוץ בכוח על מיתרי הרגש. התוצאה הסופית היאת תחושה של החמצה: סרט שהייתי רוצה מאוד לחבב, אך הוא רוצה שאני אחבב אותו קצת יותר מדי.

הטרמפיסט -בכל זאת יש שם משהו

הקרנות החצות של הסרט הישראלי הטרמפיסט משנת 1972בסינמטק תל אביב אחת לחודש הן אחת מן התופעות הקולנועיות היותר מרנינות של העת האחרונה עוברי. את סרטו הנשכח של עמוס ספר גילה המתרגם יניב אידלשטיין, בעקבות צפייה בטריילר יוצא הדופן שלו, שמספר למעשה את רוב סיפור הסרט בחן רב:

כפי שניתן לחוש מן הטריילר, חלק ניכר מן הקסם של ההקרנות נובע מבדיחות על טיבו של הסרט והעשיייה החובבנית שלו: החל מדיאלוגים בוטים ועילגים, דרך עירום לא מועדן, עלילה מפוזרת ועוד טעויות בכל סוג אפשרי. אין סוג של עשייה קולנועית גרועה שלא ניתן למצוא בסרט הזה.

אולם ברצוני לטעון כי לא מדובר בסרט נטול איכויות. למעשה, אני סביר כי כל סרט פולחן מחיל בתוכו אלמנטים איכותיים שבלעדיים הקהל לא היה שב וצופה בו, גם אם מדובר בצפייה בעלת מימד לעגני. הרי סרטים גרועים רבים נעשו וגם, עירום נשי קיים ביצירות רבות. בצד הצחוק, הטרמפיסט מספק סוג של חזרהתקופת ילדי הפרחים בארץ, תקופה שלא ממש התרחשה אבל מעוררת נוסטלגיה. בנוסף, הצילום של יעקב קלח ז"ל טוב מאוד לפרקים ארוכים של הסרט והמוזיקה של נחום היימן נפלאה ומרתקת, גם עם נעימת הנושא של הסרט חזורת על עצמה יותר מדי פעמים. מעניין לציין כי לא פעם בבוקר העוקב מארח הסינמטק אירוע של שירה בציבור עם היימן. לא פחות מעניין לראות את המילים אשר חלק מן הנוכחים הקבועיים בערב נותנים לשיר הנושא (בכל הקרנה יש טקסטים חדשים):

אבל נשוב לדיון בסרט כיצירה בעלת ערך, דיון אשר שמוליק דובדבני פתח בו עוד בטרם החלו הקרנות הפולחן. דובדבני חותם את מאמרו כהערה על האמירה החתרנית של הסרט באה לידי ביטוי בכך כי אזרח האמריקאי הוא זה המוביל את ישראל לעבר הפראיות, האלימות והמוות. צפייה חוזרת בסרט (והזדמן לי להיות נוכח במספר הקרנות) מגלה כי המסר הזה הינו מורכב מעט  יותר: מול מייק, ההיפי האמריקאי, מחילה החבורה גם את קומו, ששמו הוא קיצור לקומוניזם. אין לי ספק כי הבמאי עמוס ספר חשבעל רובד זה: קומו לבוש אדום (כאשר הוא לבוש) ובניגוד לשאר הדמויות, אינו דובר אנגלית, משמע מפנה עורף לשליטה האמריקאית. יש לצין כי הנשים לצד שני הגברים יכולת גם הם לייצג כוחות שולטים בעולם. חברתו של מייק ההיפי האמריקאי קרויה אליבזת (כשם מלכת בריטניה) וחברתו של קומו מכונה פרנסואז' (צרפת). מעניין גם לציין כי המערכה האחרונה של הסרט הכוללת את התפרצות האלימות הגדולה מתרחשת מול חופי סיני הכבושים.

אבל בסופו של דבר, הכוחות האלימים הפועלים בסרט אינם מדינות, אלא אידיאולוגיה הקורסת אל תוך עצמה. אין ספק כי הסרט נעשה בתוך אהבה לערכי האהבה החופשית וההתנגדות למלחמה של ההיפים. הסרט אינו רק עוקב אחר ההיפי המנהיג את הקהילה, הוא מנסה להיות חלק מן התרובת ההיפית. אבל הוא גם חושף אותה בחסור ההתאמה שלה העולם הפרקטי והאלים ומציג גם את המאמינים בה כנגועים ביצר רע אשר מביא מעשים שהם לא רק שאינם מוסריים לפי ערכי התנועה, הם גם מביאים למוות.

ניתן לטעון כי מי שמביא את החרובן הוא לא ההיפי עצמו או חבריו, אלא צמד האנשים הכסופים המתנכלים לגיבוא ברחבי העולם. אבל בבמידה רבה צמד זה הינו משלים של מייק ואולי אף נובע מעולמו הפנימי, כפי שניתן לראות בסיקוונס החלום שלו (הסיקוונס האהוב עלי בסרט), אשר מכיל לא רק מראות של קיפוח, אלא גם יצרים אלימים מודחקים או לא מודחקים של הגיבור עצמו.

במידה רבה, ניתן להשוות בין התנועה ההיפית לעשיית הסרט עצמו: הסרט נעשה באהבה, אך גם בתמימות. דווקא החובבנות המסוימת שלו מעשירה את האווירה ואף מחדדת את המסר של הסרט. אומנם לא מדובר ביצירה הכי מעמיקה בעולם, אך הסרט אינו נטול אמירה והוא במידה רבה מהווה אנטרדה להשקפת העולם שהוא יודע כי נידונה לכשלון.

הקרנות הסרט מהוות גם הצדעה ליוצרים שלו, כגון השחקנים הראשים הנוכחים בחלק מן ההקרנות. הוא מהווה גם הצעדה לעשייה קולנועית באשר היא, כי לצד הלגע יש גם הנאה עצמוה מן הסרט. הסרט ערב לא נוצר בואקום: בשנות השבעים נוצרו בארץ מספר רב של סרטים מוזרים ומטורפים, חלקם מגומרים הרבה יותר וחלקם רצופים בטעויות. אני מקווה כי בעקבות ההצלחה של הטרמפיסט יזכו יצירות נשכחות אחרות מאותה התקופה לעדנה לה הם ראויים.

הרהורים על מכוניות 2 + פרידה מפיטר פאלק

האכזבה מן הצפייה בסרט של פיקסאר היא תחושה לא מוכרת, כזו שלא חוויתי בעצם מאז ומעולם. את מכוניות הראשון ראיתי לאחר הנמכת ציפיות והתוצאה הייתה סרט מהנה למדי, שגם אם הוא לא מגיע לרמה של הטובים בסרטי אולפן האנימציה, הוא עדיין טוב יותר מכל תוצר של אולפן אנימציה מתחרה.

אבל לקראת סרט ההמשך, הנמכת ציפיות הייתה כבר בלתי אפשרית במידה רבה. אחרי רצף סרטים נפלאים כגון רטטוי, וול-אי ולמעלה, שלא לדבר על צעצוע של סיפור 3 אשר הוכיח כי פיקסאר יכולים לחזור לדמוית ישנות לייצר מהם יצירה שמתעלה על הסרט קודם, התבסס מעמד האולפן ככזה אשר אינו יכול לטעות.

אבל אז הגיע מכוניות 2 סרט שנכשל במקום בו פיקסאר תמיד בשיאים: הסרט לא מצליח לרגש. נחמד לצפות בו, יש בו כמה רגעים משעשעים, אבל אין לו ערך מוסף, הוא לא מצליח לייצר תחושה של התרוממות רוח. בנוסף, המסר החינוכי שלו נראה מעט חבוט ולא מגומר עד הסוף, באופן אשר יכול עדיין להיות אפקטיבי עבור ילדים, אך הוא בעייתי מאוד עבור המובגרים. מצד שני, חלק עיקרי בסרט מהווה פרודיה על סרטי ג'יימס בונד, דבר שללא ספק יחלוף מעל ראשם של חלק נכבד מן הצופים הצעירים. בכך נשבר, אולי לראשונה, הקו המפריד בין פיקסאר לבין אולפנים אחרים: זהו סרט מהנה עבור ילדים כמבוגרים, אבל כל אוכלוסיה נהנית מדבר אחר.

אבל זהו עדיין סרט מהנה מאוד, הכולל אנימציה יפהפייה (אם כי התלת מימד לא מוסיף הרבה) וכמה רגעים של הומור שנון למדי.
זהו יותר סרט שהמתרחש באותו עולם כמו הסרט הראשון מאשר סרט המשך. כי בעוד הסרט הראשון התרכז בעיקר בחיי עיירה אמריקאית קטנה, הפעם מדובר בעלילת ריגול חובקת עולם.

אם הסרט הראשון התמקד במכונית המרוץ לייטינג מקווין (או ב"עברית" ספידי מקווין), הפעם דמות זו אומנם נוכחת, אך כמעט ואינה עוברת שינוי ונותרת די בשוליים במערכה האחרונה של הסרט. דמותה של סאלי אהבתו צומצמה מאוד ודמותו של דוק הדסון נעדרת עקב מותו של השחקן פול ניומן (והמחווה הקצרה לדמותו היא הרגע המרגש ביותר בסרט).

את מרכז הבמה תופס מיטור, דמות הגרר החביב והמעט נאיבי/טיפש. עקב שרשרת של טעויות, הוא מוצא את עצמו מערוב בעלילת ריגול עם המודיעין הבריטי, יחד עם הסוכן הבכיר פיין מקמייסל (שהדקות הראשונות של הסרט עסקו בו ולא בדמויות המוכרת) ועם הסוכנת הצעירה והמפתה (בתור מכונית) הולי שפיטוול. שמות הדמויות לבדם ממקדמות את הסרט בממלכת ג'יימס בונד, בצורה המהווה פרודיה ישירה כלפי סדרת סרטים אחת באופן נדיר מאוד עבור פיקסאר. בין לבין מגיע גם המוסר השכל: לא רק שחברות ופשטות היא מעל הכל, צריך להעריך גם את הדפיקות והפגמים בכל אחד ואין בני אדם שהם באמת פגומים. הבעיה במסור השכל הזה נעוצה בדמויות הרעים בסרט, שחוסר גימור בעיצובם פוגם עד מאוד במסר, לפחות בעיניי.

אבליש במסר של הסרט גם מימד ארס-פואטי: דומה כי סרטי מכוניות אהובים במיוחד על ראש פיקסאר ג'ון לסיטר, למרות שהם התוצר הפחות איכותי שיצר. הוא דורש ממנו לא רק להתחבר לדמותו של מיטור, הגרר הפחות חכם ומוצלח, אלא גם להתחבר אל הסרט עצמו, הילד הדפקט ממשפחת פיקסאר. אבל גם הוא אהוב על ידי יוצריו. לכן, למרות האכזבה, מכוניות 2 הוא לא סרט נטול ערך ולו רק בגלל שהוא יאפשר לאולפן מערכת ציפיות ריאלית יותר לסרטיו הבאים. גם כדאי לראות את הסרט בקולנוע – הרי מוצמד לו סרט קצר עם הדמויות של צעצוע של סיפור.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי

פיטר פאלק מעולם לא איכזב אותי, כי באופן אירוני, מעולם לא היו לי ממנו ציפיות. כי למרות שהיה שחקן נפלא, אף פעם לא תפסתי אות כשחקן, אלא יותר כחבר, אף כי מטבע הדברים לא היכרתי אותו. וחברים אמיתיים אף פעם לא מאכזבים. מחברים מצפים שהם יהיו עצמם ואם הם גם יפגינו משחק משובח, מדובר ברווח טהור.
יש משהו בכל הופעה שלו על המסך הנראה כנה וכובש. הדבר נכון במיוחד לגבי שיתופי הפעולה המופתיים שלו עם ג'ון קאסווטס – בעלים ואישה תחת השפעה. כמו גם לגבי ההופעה המבריקה שלו בתפקיד עצמו במלאכים בשמי ברלין. כמובן שכמו עבור רוב ילידי שנות השמונים, התפקיד שלו כסבא המספר בנסיכה הקסומה היה חלק בלתי נפרד מילדותי. בשני התפקידים האחרונים שציינתי, דומה כי פאלק הוא לא סתם חבר, אלא כזה המספק תמיכה נפשית לצופה.

את תפקידו הגדול ביותר, בתור הבלש קולמבו בטלוויזיה, לא יצא לי לראות עדיין. אבל הופעתו הייחדית על מסך הקולנוע לא אשכח, כי מעבר למימד החברי בהופעתו, יש לו סגנון משחק ייחודי. הנה הספד יפהפייה על שחקן נדיר זה.

חצות בפאריז של וודי אלן

אחת מן הסתירות אשר תמיד הניעו את הקולנוע של וודי אלן היא הניגוד בין השאיפה שלו לראיית עולם רומנטית אידאית לבין ההבנתו כי השקפה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. בסרטו החדש חצות בפאריז הניגוד הזה מגיע לאחד משיאיו – התוצאה היא סרט שיענג מאוד את מעריצו המושבעים של אלן (אני בניהם) ורבים אחרים, אך גם יגביר את הרתיעה בקרב אלו אשר לא יתחברו לסגנון של הסרט, שהוא מצד אחד רומנטי ופנטסטי, מצד אחר מאוד מודע לעצמו ולמרות זאת נראה כאילו הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

ככל הקרירה שלו מתקדמת, עושה רושם שוודי אלן עושה את הסרטים שלו יותר בשביל עצמו פחות עבור הקהל רחב. לעיתים הסרט נראה כמו בדיחה פנימית, שאם הקהל מבין אותה זה רק משום שמדובר בקהל שכבר חווה כמה עשרות סרטים של הבמאי. החיבה של אלן לציטוטים מחוות וניימדרופינג מגיע בסרט זה לשיא חדש וכמו תמיד אצל אלן הגבול בין רצינות לפרודיה עצמית הינו דק עד לא קיים. למזלו, הניימדרופינג בסרט הזה הוא של דמויות מרכזיות מאוד בהיסטוריה של התרבות, שאת הרובם הגדול הקהל צפוי לזהות, גם עם חלק מן הדקיות יובנו רק על אלו הבקיאים בתחום.

העיסוק בתרבות הגבוהה באופן הומוריסטי עמד ביסוד האמנות של וודי אלן עוד מראשית ימיו כסטנדאפיסט. אלן תמיד כיוון את סגנון ההומור שלו עבור הקהל הבורגני-אינטלקטואלי, קהל אשר הוא חלק ממנו. כאמן רווי סתירות, קהל זה הוא גם המעמד החברתי שאלן בז לו יותר מכל כמו גם המעמד החברתי היחיד שהוא מצליח לתאר היטב בסרטיו. לא פלא שגיבור חצות בפאריז  שואף להחליף את המציאות של חייו בסביבה אחרת: לנטוש את קליפורניה לטובת פאריז, לחיוות בעבר ולא בהווה, למרות שהתבונה הסופית כי לא ניתן למצוא אושר גם במקום אחר או אפילו בזמנים אחרים מרחפת מעל כל הסרט. ניתן לראות את היחס הסלחני של אלן כלפי כל תרבות ממנה הוא אינו מהווה חלק ביחס לימין הפוליטי בסרט: בעוד הימין האמריקאי סופג בסרט מהלומות, אלן נותן תפקיד קטן בסרט לקלרה ברוני, רעייתו של מנהיג אירופאי ימיני.

הסתירה של אלן מתבטאת גם בכך שלמרות שהשקפת עולמו גורסת כי שינוי מקום לא יביא אושר, הוא מאוהב בפאריז כפילגש סוערת לחיים בארה"ב. זוהי אגב לא נקודה חדשה באמנות של אלן. סרטו הראשון כתסריטאי-שחקן (אך לא כבמאי) מה חדש חתלתולה התרחש ברובו בעיר ובסרטים רבים הוא מביע ערגה לעיר. הדבר התחיל עוד בקרירה שלו בסטנד-אפ, עם קטע נוסטלגי משובח במיוחד המתרחש בחלקו פאריז, שפורסם גם כקטע פרוזה:  

בסיום כולם אומרים אני אוהב אותך וודי אלן משלב את האהבה שלו לפאריז באהבה למוזיקה, קולנוע ופנטיזה –

שימו לב כי דמותו של הבמאי עצמו לא עפה באוויר והנותרת חצי מחוץ לפנטזיה שהיא מייצרת.

אהבה של אלן לפאריז בסרט החדש מוצהרת לא רק על ידי הכותרת. אלא גם על ידי סיקוונס הפיתחה, המציע מונטז' ארוך של תמונות מחיי העיר, הממקם את העיר כגיבורה של הסרט לא פחות מן הדמויות והעלילה. גיבור הסרט, תסריטאי אמריקאי בשם גיל פנדר (אואן ויילסון), חושק בפאריז כמו שהוא חושק באישה שתהיה אלטרנטיבה לאישה לה הוא מאורס (רייצ'ל מקאדאמס).

הדבר האחרון שניתן להגיד על סרטיו של אלן שהם נעדרי מודעות עצמית. לקראות סיום הסרט, הגיבור אף אומר כי הוא הגיע לתובנה, תובנה שהיא המסר של הסרט. אבל הוא גם מסייג ואומר כי לא מדובר בתבונה מעמיקה במיוחד. אותו הדבר נכון גם לגבי היחס לפאריז בסרט – מצד אחד מדובר בשיר הלל המציב את אלן לא בפעם הראשונה כבמאי תיירותי איכותי, אך מצד שני ברור כל הזמן כי מדובר יותר בהתאהבות בפאריז חצי בדיונית, כפי שהיא נחוות דרך יצירות ספרות וקולנוע. הדבר מחוזק על ידי כך שהדיאלוגים של אלן לא ממש דומים לדרך שבה אנשים מדברים במציאות, אלא לדרך בה הוא היה רוצה שאנשים ידברו.

בסופו של דבר, הסרט רומנטי מאוד גם ביחס לנשים. למרות העיסוק האינטקטואלי המופרז שבסרט, בסופו של דבר הקסם האמיתי הוא התאהבות באישה. כיאה לסרט העוסק בדמות של חולם, הוא מתאהב באישה שהיא אפילו יותר רומנטית וחולמת ממנו. מריון קוטיאר מגלמת האישה שכולה מיניות ואהבה לאמנות ולעידן אחר, אישה המתחברת לאמנות ולחיים מן הרגש לוא מן השכל. בכך היא מהווה אידיאל רומנטי שעומד בניגוד לארוסתו של הגיבור, אבל עד כמה שאלן מציג את האהבה באור אידיאי ומעריץ, מובן כי ההליכה אחרי סוג כזה של אישה יכולה להיות בסופו של דבר הרסנית לא פחות. למזלו של פנדר, אלן מאוהב בדמיות שלו לא פחות מכך שהוא לועג להם ובז לעולמם, כך שהוא שומר בסרט גם נתיב של חסד עבור הגיבור שלו, המשלב בין הפרקטיות הגדולה מדי של ארוסתו לרומנטיקה הטוטאלית של המאהבת. במילה מאהבת אני מתכוון גם לאישה, גם לעיר וגם למימד הלא-ריאליסטי הקיים בסרט.

כמו רבים מגיבורו של אלן, פנדר מנסה במהלך הסרט לכתוב את הרומן הראשון, בעודו זוכה להצלחה כתסריטאי (בסרטים אחרים של אלן, כתיבה לטלוויזיה, עיתונאות או לבדרנים תמלא את הפונקציה של האמנות הבידורית שהיגיבור מנסה לזנוח לטובת האמנות הרצינית יותר). דומה כי אלן, על אף היותו במאי מצליח, הוא במידה מסוימת גם סופר מתוסכל שלא הצליח עדיין לכתוב את הרומן הגדול שלו (אלן פירסם מספר ספרי הומור מצליחים, אך לא רומן מורכב) בכך יש שאיפה נוספת לעבר מציאות הנראית טובה יותר, אך בעצם אלן יכול להיות מסופק לחלוטין מן ההשיגים שלו באמנות הקולנוע, אמנות שגם אותה הוא מעריך ואוהב. דומה כי עם אלן היה נהפך בסופו של דבר לסופר, הוא היה שואף להיות במאי. גם אלן יודע את זה, אך הוא לא יכול להשתחרר מן האשליה כי בפרוזה הוא היה יוצר אמנות גדולה יותר.

כל הסתירות הללו בנוסף לשנינות והאינטלגנציה של אלן הופכים את סרטיו למסקרנים תמיד עבורי, גם עם מזה כעשור הוא רחוק משיאיו. חצות בפאריז טוב יותר מרבים מסרטיו האחרונים של אלן, רחוק ברמותו מן היצירות הגדולות ביותר של הבמאי. אבל בעצם עריכת השאוות מסוג זה, אני מבין את גודל המעמד של אלן עבורי: הוא מעבר להשוואה לבמאים אחרים, הוא נמדד רק מול עצמו. כי הקולנוע שלו, אף כי הושפע מיוצרים רבים ונבנה על מחוות וציטוטים, אף כי הוא השפיע על יוצרים רבים אף יותר, הוא סוג של ז'אנר אמנותי בפני עצמו. באופן אישי, אני מוהפנט בידי אלן וכמעט תמיד העדיף את הקולנוע שלו על פני במאים אחרים. כפי שמשחקים של הפועל (קטמון) ירושלים תמיד יקסמו לי יותר מברצלונה, כך אני מתמלא בחיוך ענקי אחרי צפייה בכל סרט של אלן.

לסיום, למי שראה את הסרט:

בוב דילן – שיר אהוב אחד

בונו אמר פעם "בוב דילן מכסה אותך מלידה עד מוות" – הכוונה לדעתי היא שאין רגש במהלך החיים שלא ניתן למצוא לו עד בשיר של דילן. השירים שלו לרוב חידתיים, אבל כמעט תמיד מכילים סוג של אמת המאירה היטב את הרגשות של המאזין, גם אם לא תמיד חופשת את הכוונת של כותב השיר.

לכן, הכנת רשימה של השירים האהובים ביותר שכתב דילן היא משימה בלתי אפשרית. בכל יום בחיי דומה כי יש שיר שלו שמבטא את הרגשתי בדיוק, או שיכול להוציא אותי מן המשבר בו אני נתון. לא כל השירים של דילן מגיעים לרמה הגבוהה ביותר של כתיבתו, אבל רבים מהם אני מחשיב כיצירות שלמות שמבטאת את מחשובתי הרבה יותר טוב ממה שאני אי פעם אצליח. נדמה לי שמדובר במספר תלת ספרתי של שירים. אבל ככל שקשה לי לבחור רשימה של שירים, הבחירה של שיר אחד הניצב מעל כולם הפכה עבורי לפשוטה.

Love Minus Zero/No Limit (מילות השיר בלינק).

זהו שיר שהוא בו זמנית שיר אהבה פשוט והרבה יותר מזה. עבורי, זוהי מערכת הערכים על פיה אני חי את חיי. שיר על אהבה לאישה אידאילית, אהבה נטולת חולשת, טוטאלית מבחינה ערכית, מלאת תשוקה אך גם מחושבת. לא סתם כותרת השיר יכולה להיקרא גם כמשפט במתמטיקה.

דילן מציג דרך דמותה של האהובה שורה של ערכים עליהם יש לשאוף, ערכים שהם במידה רבה בלתי מושגים. הדובר לא מצליח להגיע עליהם, אבל אהובתו כן: כבר בהתחלה – היא מדברת בכל נמוך, לא מתוך תחושת שליחות ולבי אלימות. לא ניתן לקנות אותה בעזרת מתנות או דברי חנופה, היא הטבע בעצמה והיא מבינה את המהות ולא את הקישוט.

דמות האהובה עומדת כל הזמן בניגוד לשאר הסביבה, אך היא לא מתייחסת בזלזול לסביבה, לה יש ידע עמוק יותר של החיים. מבחינתה, אין ערך להצלחה רגעית וניתן ללמוד גם מן הכישלון, אבל לא צריך לשאוף להיכשל. בסיום הבית השלישי חושף דילן את המוטו של השיר ואת האני מאמין שלי לגבי החייםבכלל – אהובתי יודעת טוב מכדאי להתווכח או לשפוט.

שגילתי את המשפט הזה בגיל התיכון היה מדובר במהפכה מחשבתית שהיום נראית לי מעט באנלית, אבל נכונה לא פחות: לא באמת ניתן לשפוט את האחר, יש לו את המניעים שלו. המבט שלנו צריך להיות מופנה פנימה. אין מקום לרגשות של שנאה או נקמה, יש להמשיך האלה במקמות בהם ויכוחים לא יכלו להועיל.

אבל לשיר יש עוד בית וסוג של פאונטה בסיום: האהובה האידאילית הזו היא בסופו של דבר חיה פצועה, המתקיימת בזכות רחמיו של הדובר הפגום. לא מדובר בסתם חיה- אלא עורב. אני נזכר במשפט שכתבה אגי משעול בתוך המחזור "נרות נץ-החלב": "כל עורב אחרי פו הוא nevermore" האהבה הנצחית הזו, הטוטאלית והערכית, מחילה בתוכה גם כשלון ידוע מראש. האישה הזו שערכיה ואופיה חזקים משל היוצר, גם נתונה לחסדיו ובמידה רבה שייכת לו. במידה זו השיר הוא שיר משלים לShe Belongs To Me שהופיע באותו אלבום (Bringing it all Back Home) האישה העצמאית והחזקה המתוארת בשיר עומדת בניגוד לשייכות שבכותרת.

והשיר הוא גם יותר מן המילים הנאמרות בו. בוב דילן אינו משורר אלא כותב פזמונים – כל מילה מושרת מתאימה את עצמה לא רק לחריזה אלא גם ללחןף לדרך בה המילה מושרת יש משמעות לא פחותה מן המשמעות המילונית. השבוע אני הולך לשמוע את בוב דילן בהופעה חיה בפעם הראשונה וכנראה היחידה בחיי. מצב הקול שלו כבר לא מאפשר לו לישיר ביעילות שירים שקטים ומדוייקים כגון Love Minus Zero/No limit וקשה לי להאמין כי הוא אכן יבצע אותו. אבל עם הוא כן -אפילו בקול צרוד זה תהיה עבורי חוויה יוצאת דופן. אפילו אם הוא יזנח לחלוטין את הלחן וישנה את המילים – כי יש משהו באמת של השיר הזה שעובר אלי בכל ביצוע שלו.

סוד הקסם של ביג לבובסקי

השבוע יתקיים בירושלים פסטיבל ביג לבובסקי הראשון בישראל, הזדמנות נהדרת לבדוק שוב מה הופך סרט זה לסרט פולחן, שגורר אחריו לא רק ציפיות חוזרות, אלא גם טקסי צפייה, ספרי מעריצים ופסטיבלים.

על מנת שסרט יהפך לסרט פולחן לא מספיק שהוא יהיה רק סרט טוב (או לחלופין, לא טוב) או יכלול משפטים רבים שניתן לצטט. צריך שיהיה לו גם ערך מוסף, משהו קשה להגדרה. שילוב נכון של גורמים יוליד סרט שהוא לא רק סרט נפלא, אלא גם יצירה הזוכה למעמד המיוחד של סרט פולחן. לכן, כמו הערות אודות ביג לבובסקי.

כאשר האחים כהן ביקרו באוניברסיטת תל אביב הם נשאלו על ההשפעה של סרטי פילם נואר על סרטיהם, בעיקר האיש שלא היה שם. התשובה שלהם הייתה כי הם הושפעו בעיקר מספרות הבלש של סורפי כגון ריימנוד צ'אנדלר, ג'יימס קייין ודאשל האמט ופחות מן הסרטים. תשובה זו חושפת הרבה על היוצרים, שדומה כי מקורות ההשראה שלהם לקוחים לאורך כל הדרך מן הספרות לא  פחות מאשר מן הקולנוע. הדבר גורם לכל התסריטאים שלהם להיות מחושבים היטב, אם כי לאו דווקא בדרך בה אנחנו רגילים לראות סרטים. הערה חשובה במיוחד במקרה של ביג לבובסקי, שהוא הסרט שמבנה התסריט שלו מזכיר יותר מכל ספר של צ'נדלר/האמט/קיין -בלש נכנס לתעלומת פשע שהמתגלה כסבוכה יותר ויותר ככל שהוא נכנס לעומק.

אלא שהאחים כהן עשו יותר ממחווה לספרות הבלש. בהתאם לערכי שנות התשעים, הם ויתרו על המשמעות שבחשיפת האמת. בסופו של דבר, גיבור הסרט לא מתמודד עם מגנון פשע אכזרי או עם טבעו הקשה של האדם. אהבותו אינה בוגדת בו. אין בסרט ממש רעים, רק דרגות שונות של אנשים המנסים לכסות על חוסר ההצלחה שלהם. ככל שהעלילה של הסרט נראית מסוכבת ומפחידה יותר ,כך גם האנשים בעלי העוצמה נראים מפחידים פחות ובעיקר מגוחכים ועלובים.

אבל כמו בספרות הבלש הקלאסית, ביג לבובסקי מציע בבסיסו מודל של גבריות. בספרות הבלש הקלאסי, הגיבור עושה את הדבר הנכון בגלל מחוביות לקוד ערכים איתן, העומד בסתירה מסוימת לאופיו המתבודד. גם ל"דוד" יש קוד ערכים, אלא שהוא שונה ולא מנוסח היטב – הוא פשוט שואף לחיים פשוטים, לא לצדק או למשמעות. כאשר הוא נשאל מה הופך גבר לגבר הוא כופר בתזה על אומץ לב ומציין את הדבר הברור: זוג אשכים.

הסרט עוסק בסוגיות הגבריות גם דרך שירו של בוב דילן The man in me בו הגבר מוכן לבצע כמעט כל משימה, מבלי לבקש הרבה בתור פיצוי. הרי הדוד בסך הכל רצה שטיח עליו יכול לישון. הגבריות שהסרט מציע היא למעשה ניסיון עיקש לברוח מכל סוג של אחריות או דבר שלא קשור במנוחה או באולינג, שהוא אחד מענפי הספורט הדורש יחסית מעט מאמץ בכך, הסרט מתאים את עצמו לסוג גבריות שהקהל יכול להזדהות עימו בעידן המודרני.

בניגוד לספרות הבלש הקלאסי או הפילם נואר, מול הגיבור לא ניצבת הבחורה התמימה או הפאם-פאטל הקלאסית. באני לבובסקי אולי מפתה הרבה גברים, אבל קשה ליחס לה תכונות של הרס,רשע או תחכום. לעומתה, מוד לבובסקי היא התבנית הקלאסית של האישה המסרסת – חזקה, פתוחה לגבי המיניות שלה ויודעת יותר מן הגבר. אבל למעשה, היא מתגלה כבלתי מאיימת על הגבר בסופו של דבר היא מביאה לו סוג של גאולה, לא השמדה.

צפייה בסרטי פולחן מחזירה את הקהל לילדות. כפי שילדים מעדיפים לשמוע סיפור מוכר שוב ושוב (או לצפות בסרט שוב ושוב, או לשיר שרים בעלי תבנית חוזרת) כך גם הקהל בסרט פולחן. במידה רבה, אלמנט החזרה מופיע בסרט עצמו: רבים מן השירים בו מושמעים פעמים או  מתייחסים לשיר אחר שהושמע; מילים כגון "פאק" "דוד" ו"מאן" חוזרת כמעט בכל דיאלוג. חלקים גדולים מן הדיאלוג מורכבים מחזרה על אותו מפשט בוראיציה אחרת. יש גם דימויים ויזאוליים חוזרים, כמו צילם של כדור באולינג או טקס גילגולו. ה"דוד" גם שותה את אותו משקה שוב ושב, מעשן ג'יונט שוב ושוב. זה טוב לא רק למשחקי שתייה (שהסרט מציע אין ספור וראציות לגביהם), אלא גם להנאה מההופעה של דימויים מוכרים. הסרט גם משלב תוכן ילדותי קצת עם תוכן למבוגרים בלבד: סרטי פורנו מהווים חלק מרכזי בעלילה. הסרט גם מכיל יותר עירום מן הרגיל בקולנוע האמריקאי בכלל ובקולנוע של האחים כהן בפרט.

אבל הפתרון לקסמו של הסרט הוא בסופו של דבר פשוט מאוד: האחים כהן, בתגובה לכל שאלה המנסה לתת משמעות לסרטיהם, טוענים כי הם בסך הכל מנסים לספר סיפור שהם היו שמחים לראות, או שהיה מעניין לספר אותו. בסרט זה הם נחלו את האחת מן ההצלחות הגדולות שלהם בתחום זה: לא רק עלילה מפותלת אך בהירה יחסית, אלא גם שימוש אלגנטי בדמות המספר ובעיקר גלריה של דמויות בלתי נשכחות, המגלומות בידי שורה של שחקנים מבריקים שכולם בשיאים. למשל, פיליפ סימור הופמן. אחד מן השחקנים האמריקאים המוכשרים ביותר בעשורים האחרונים. בסרט הוא מפיע במעט סצנות ובעיקר נדרש להגיב לאירועים – ובכל זאת אני חושב שהוא מבצע בסרט את אחד מתפקידו הטובים יותר.

בסופ של דבר, הסרט הזה פשוט תמיד מספק את הסחורה. היא אפשר לסכם אותו יותר טוב מהגיבור עצמו:  The Dude abides

המשכונאי – סידני לומט

במשך שנים, סידני לומט נחשב לבמאי מאוד מצליח, אבל ל"אוטר" או במאי חשוב. יחסית מעט חומר אקדמאי נכתב עליו (אם כי התמונה מתחילה להשתנות). לומט הגיע מן אחד מן הדורות המהפכנים ביותר בקולנוע האמריקאי -דור הבמאים שעשו את המעבר מן הטלוויזיה בימיה הראשונים לקולנוע. אך השפה הקולנועית שלו נראתה לרוב פחות מהפכנית מזו של בני דורו כדוגמת ארתור פן, ג'ון פרנקנהיימר  או דילברט מאן, למרות שביים יותר סרטים שזכו להצלחה מכולם יחדיו.

הטענה היא כי יחס זה נובע מכך הסגנון הקולנועי של לומט הינו חסר ייחוד, כי הוא נוגע בז'אנרים רבים מדי, בסגנונות רבים מדי תוך שמירה על השפה קלאסית וללא מגע אישי. העובדה כי רבים יחסית מסרטיו של לומט התבססו על מחזות שהוא נשכר על מנת להעביר אותם לקולנוע תורמת לתזה זו.

אולם מבט מעמיק מעט יותר חושף כי יש כמה דברים המשותפים לכל סרטיו הגדולים של לומט, אם לא לכל סרטיו: הוא תמיד מציע מבט על דילמה מוסרית שאין בה טוב או רע מוחלט; הוא מציג בסרטים שלו יחיד המנסה בכוח לפעול למען מטרה, אך לרוב לא ברור עם מדובר במטרה צודקת; הוא מציג את הקהילה העומדת מול היחיד באור יחסית אוהד. גם כאשר סרטיו מציגים פשעים איומים, הם לא מציגים נבלים. הם גם תמיד דורשים מן הקהל שלהם לערוך חשבון נפש מוסרי ולחשוב מחדש על מערכת הערכים שלו. לכן זה לא פלא שרבים מסרטיו מתחרשים בבתי מפשט, עוקבים אחר שוטרים או פושעים.

בספרם של דיויד דסר ולסטר ד.פרידמן American-Jewish Filmmakers לומט מתואר ככפיל האפל של וודי אלן: גם הוא ממקם את רוב סרטיו בניו יורק, אם כי באוזרים של העיר מהם המצלמה של אלן מעדיפה שלא לחשוף. בעוד אלן מצמצם את ניו יורק למעמד הבינוני-גבוהה בלבד, לומט חושף את כל הגזעים והמעמדות המרכיבים את העיר. בעוד אלן מראה את הדילמות של היחיד לגבי חייו האישיים, היחיד בסרטיו של לומט עוסק בסוגיות הנוגעות לכל החברה ומציגות צדדים לא מחמיאים שצריכים להאדיג גם את גיבורו של אלן. בעוד סרטיו של אלן מלאים בהומור וציניות, סרטיו של לומט לרוב נראים כמתקפה על החברה, אפילו כשמדובר בקומדיות, למשל רשת שידור המופתי.

ברצוני לבחון את הקרירה של לומט באמצעות סרט אחד, המשכונאי (The Pawnbroker) משנת 1964. זהו לא אחד מסרטיו הנצפים ביותר של לומט אבל כן אחד מן המוערכים ביותר שבהם. זהו אחד מסרטיו הבודדים העוסק בדמות יהודית באופן ישיר וגם אחד מן הסרטים האמריקאים הראשונים שהתייחסו לשואה באופן מורכב ובוגר. למעשה, הסרט עדיין מורכב יותר מרוב סרטי השואה שהוליווד יצרה בשנים שחלפו והאמירה שלו נותרת מטרידה ורלוונטית גם היום.

הסרט עוקב אחר סול נצרמן, ניצלו שואה שחי עם קרובי משפחה בפרבר של ניו יורק. בסצנה הראשונה אנו רואים את חוסר היכולת שלו להתחבר לבני המשפחה, אשר אינם מבינים מדוע הוא אינו רוצה לשוב ולבקר באירופה. עיקר הסרט עוקב אחר סול במקום עבדותו בבית עבוט בהארלם. הוא משרת את תושבי השכונה במקצוענות קרירה, תוך חוסר רצון בולט בלקחת חלק בשיחה אודות נושאים שאינם קשורים באופן ישיר לעבדותו, או למעשה בכל סוג של שיחה. הדבר מטריד בעיקר את חזוס, עובד של סול השואף ללמוד ממנו את רזי המקצוע.

ככל השהסרט מתקדם, סול מוצא את עצמו בעימות מול המאפיה המקומית, אך בעיקר מול עברו כאינטקטואל בעל השקפת עולם הומנית. בעקבות המלמחה, הוא אימץ אידיאולוגיה תקפיה של אדם לאדם זאב, האנשויות שלו מתגלה רק לפרקים, ברומן בעייתי שהוא מנהל עם ניצלות שואה אחרת וברגעים נדירים של חמלה לסובבים אותו.

בניגוד לסרטים אחרים אשר הציגו גיבור המתמודד עם טרואמה מן השואה, במהלך הסרט הוא לא לומד להתגבר על העבר ולתפקד ביעילות בחברה. להפך- הטראומה שלו מוצגת ככזו אשר עדיין מתרחשת לא רק במוחו, אלא גם בסביבה המקיפה אותו.

התיאור של הארלם כזירה של פשע אך גם כמקום של אנשים רבים הכמהיים לידע ולגאולה מן הגורל עליו נולדו נראה ריאליסטי בצורה יוצאת דופן לתקופה. לצד תיאור ריאליסטי זה, הסרט שואב מן הקולנוע האירופאי של אותם שנים שימוש בעריכה מהירה מאוד לעיתים מופשטת, היוצרת הקבלות שלעיתים נראות בוטות מדי או שהם אומרת את המסר בצורה ברורה יותר. מאידך, בסופו של הסרט הצופה לא נותר עם תמונה ברורה, תקווה או הבנה האם הדמות פעלה באופן נכון. החסרנות והיתרונות הללו מצוים בכל סרטיו של לומט, אך בסרט זה הם באים לידי ביטוי בצורה המוקצנת ביותר, אולי מכיוון שהנושאים בהם הוא עוסק הם קשים וברוטליים אפילו יותר מן הסרטים הרגילים של הבמאי.

שלושה אמנים נוספים עושים את הסרט למרתק לצפייה: השחקן רוד סטייגר, שהמגלם את סול בשילוב של איפוק וזעם; הצלם בוריס קואפמן, אחד מן הצלמים החשובים בתולדות הקולנוע אשר מבצע צילום שהוא בו זמנית נקי, מחוספס ויפה; בצורה המפתיעה ביותר המוזיקאי קווינסי ג'ונס, אשר המוזיקה שלו מחזקת את הקשר של הסרט להארלם אבל מצליחה לעצב באופן מכובד גם את קטעי הפלאש-בק לשואה.

***

לפני מספר חודשים הלך לעולמו סידני לומט. במהלך השנה האחרונה, בעיקר לפני מותו של לומט, יצא לי לדבר על עבודתו  של לומט במספר פגישות מקריות עם יכין הירש, אשר הלך לעולמו כשבוע לפני פרסום פוסט זה. יכין היה מחשובי הצלמים בקולנוע הישראלי לדורותיו, בנוסף לעבודה כבמאי ומבקר. עבורי, הוא היה אחד מן האנשים שהכי נהנתי לדבר עימם על קולנוע, מכיוון שהוא ניחן לא רק בידע אינסופי, אלא גם בהמון אהבה לנשוא, נדיבות ופתיחות.

אקס- מן: ההתחלה + האנה

שני סרטי פועלה עלו השבוע לקולנוע בארץ. שניהם נועדו בעיקר להיות בידורים, מכילים נגיעות של הומור, עלילה לא הגיונית אך סוחפת ואיזכורים לנאצים. כן, קראתם נכון את המילים האחרונות במשפט. באקס מן העיסוק בנאצים ובשואה הינו ישיר, בהאנה הוא מרומז יותר.

אקס -מן : ההתחלה

הדבר הבעייתי ביותר עבורי בסרט החדש (החמישי, או הרביעי, או הראשון בסדרה, תלוי איך סופרים) מתרחש כבר בדקות הפתיחה: יש משוה בעייתי בכך שסרט קיץ המתיימר על פניו לספק בעיקר בידור נדרש לאושוויץ על מנת לעצב את הרקע של דמות הנבל. למי שלא ראה את הסרט החדש או את הסרט הראשון בסדרה, הסיפור של מגניטו, האיש הרע בסדרה, מתחיל באושוויץ. הוא לא נאצי, הוא ילד יהודי.

מובן שהמטרה של יוצרי הסדרת הסרטים והקומיקס עליו היא מבוססת אינה אנטישמית. כל הסדרה עוסקת באי-סובלת כלפי השונה והמופלה והיא משתמשת בהרמזים ליהודים, כמו גם לשחורים, הומואים, או מיעוטים אחרים  על מנת להראות כי היחס הבעיית קיים לא רק בעולם הפנטסטי. יחד עם זאת, השימוש בשואה בסרט רוואתי מרגיש לי נצלני וזול. תורמת לתחושה הבעייתי גם העובדה כי מגניטו מייצג את הגישה הנקמנית העומדת בניגוד לגישה הפייסנית של פרופסור אקס. ההבדלים בניהם באים לידי ביטוי בכוחות העל שלהם, כפי שהם מוצגים בסרט: פרופסור אקס שואף להבנה וקבלה של האחר והאויב, כיאה לכך הוא יכול לקרות מחשבות של כל אחד – וגם להשפיע על המחשבה. במעט מדי מקמות הסרט דן הצדדים המאוד שלילייים של כוח זה. מגניטו, לעמותו, יכול לכופף מתכת. אבל בסרט, לפחות עד שלב מסוים, הוא יכול לעשות זאת רק ברגעים של זעם ומתוך רצון לנקמה. סוג של גרסת קומיקס של שיילוק השיקספרי.

מגניטו (מייקל פסבינדר המצוין כהרגלו) ופרופסור אקס (ג'יימס מקאווי) מוכנים במשך רוב הסרט בשמות אריק וצ'ארלס, שכן כוחות העל שלהם הם בגדר סוג כמוס, שצ'ארלס מנסה לחשוף. הסרט עוסק ברגע בו מתחילה להיות לCIA מודעת לקיומם של מוטנטים, אנשים שעברו עיוות כתוצאה מפצצות האטום (אם כי חלקם זכו בכוחות עוד קודם) ועכשיו יש להם יכולת על-אנושיות שונות ומשונות. בסוף הסרט, המוטנטים יקבלו את השם אקס-מן שילווה אותם בכל הסרטים שכבר יצאו.

מלבד ההכנסה הצורמת של השואה, מימד בעייתי נוסף בסרט קשור לדמויות הנשים: כולן למעשה מוצגת כאובייקטים מיניים, דבר בעייתי בסרט המיועד גם לילדים. ניתן לתרץ יחס זה בניסיון להכניס לסרט מעט מן האווירה של שנות ה-60 בהם הוא מתרחש, אך היה ניתן להתייחס לטיעון זה ביותר רציונת עם ההשפעה של שנות הששים על חלקים אחרים בסרט הייתה מתסכמת ביותר מכמה שניות של מוזיקה והכנסת משבר הטילים עם קובה לעלילה. 

להלן ייצוגי הנשים בסרט: אמה פורסט (ג'נוארי ג'ונס ממד-מן) , יד ימינו של הנבל בסרט (שהוא לא מגניטו, שעובד עם הטובים רוב הזמן) היא חכמה ויעילה לא פחות מאף דמות גברית – היא גם מסתובבת בביקני או בתחתונים כמעט בכל פעם בו היא מופיעה. מיסטיק (ג'ניפר לורנס, שהייתה מבריקה בקר עד העצם) היא מוטנטית אשר מנסה להיראות כמו אישה נורמלית. הדרך שבא היא מנסה לבחון זאת היא על ידי ניסיון לפתות כל דמות גברית בסרט. אנג'ל היא מוטנטית שגיוסה על ידי פרופסור אקס ממועדון חשפנות. היא שומרת על רמת מוסר הנמוכה שלה ומחליפה צד מהר מאוד. אפילו מוירה, סוכנת CIA אשר תמיד מצויה צעד אחד לפחות לפני חבריה לעבודה, מגיעה לתגלית הגדולה שלה עקב היכולת שלה להתפשט.

הסתיגויות אלו בעייתיות ברמת הניתוח של הסרט, אשר מנסה בדרכו לומר משהו על הטבע האנושי ולהעדיף את הגישה המתונה על הגישה החשדנית והאלימה.  אולם בכל הנוגע לרמת ההנאה מן הסרט, הרי שהם כמעט ואינן פוגמת. הסרט מצליח להיות הסרט המהנה ביותר בסדרה, בעיקר בזכות שני דברים פשוטים: דיאלוגים טובים וליהוק נכון, בעיקר של קווין ביקון בתור הנבל. אומנם הסרט ארוך מדי (למעלה משעתיים) אך הוא אינו משעמם לרגע ומכיל כמה סיקוונסים מרהיבים, רובם דווקא ברגעים של האימונים ולא ברגעי הפעולה.

והערה לסיום: המשותף בין אקס-מן: ההתחלה והתחלה של כריסטופר נולאן הוא השימוש באדית פיאף כמוטיב חוזר בפסקול. אם שאר סרטי הקיץ יאמצו את המודל, אני לא אתלונן.

האנה

במשך שנים נחשב התסריט של סת' לוקהד לאחד מן התסריטים הטובים ביותר בהוליווד שטרם הופקו. כאשר צופים בתוצאה הסופית שביםי ג'ו רייט, עושה רושם כי התסריט זכה למעמד זה בזכות הסינופסיס (תקציר העלילה) ולא בזכות התסריט השלם – התסריט מפספס כל הזדמנות לעסוק בצורה מעמיקה בנושאים והטוענים שהוא מעלה.

האנה, הגיבורה בשם הסרט, מגודלת על ידי אביה כאשר מרגע לידתה תפקידה הוא להיות לוחמת אכזרית (לא ברור בשירות של איזה צבא) בראשית גיל ההתבגרות, היא בוחרת להפוך לפעילה ויוצאת לחסל את האישה שכנראה חיסלה את אמה ושואפת לחסל גם אותה. אין ספק כי נקודת המוצא התסריטאית הזו מספקת קרקע פרויה לסצנות פעולה רבות, אך היא מעלה נושא עומק יותר.

מן ראשית הסרט, נרמז כי האנה לא רק גדלה להוית לוחמת, אלא גם העברה סוג של השבחה גנטית. זה הדבר שהעלה בראשי את האידיאולוגיה הפרקטיקה הנאצית, דבר הזוכה לחיזוק בסרט בכך שהיעד אלו האנה מנסה להגיע הינו גרמניה. אומנם, הסרט לא מזכיר את הנאצים אלא את האחים גרים, אבל לדעתי אזכרת המדינה בהקשר של פיתוח של לוחמת השייכת לגזע עליון לא יכול להיות מקרי. אבל הוא יכול וצריך להיות מעמיק בהרבה.

הסיטואיצות המעניינות ביותר בסרט נוגעת לפן אחר באישיותה של האנה – היא חונכה להיות רוצחת, אבל יש בה רצון להיות נערה רגילה. היא לא יכולה לעשות זאת הדחף האלים שלה (והיכולת המאוד גבוהות שלה בתחום) משלטות עליה שוב ושוב. בסרט היא מונעת בידי מטרה ברורה, דבר המקנה לסרט מימד של מתח אך מונע מעט את פיתוח דמותה של האנה. באופו אירוני, הייתי שמח לראות סרט המשך לסרט זה, אשר נראה כמוצר נדיר בהוליווד: לא רק שהוא אינו המשך, הוא מבוסס על תסריט מקורי ודומה כתוכנן מראש כסרט אחד בלבד.

היתרון הגדול של הסרט הוא העובדה כי ביים אותו ג'ו רייט. את רייט אני מכיר מעיבודים פושרים לספרים מענייינים – על תבונה ורגישות וכפרה. בסרטים אלו, רייט לא הצליח לשחזר את מורכבת של הנרטיב והדמויות אבל כן יצר כמה סצנות מרהיבות ומושקעות מאוד. בסרט פעולה, כל הכישורים של רייט שלא עזרו לרומם את הדרמות הספרותיות עובדים היטב. למרות שהוא נראה כבחירה מוזרה לפרויקט, מסתבר שהוא מתאים לו כמו כפפה ליד. סצנות האקשן בסרט זה טובות יותר מאלו של אקס מן, למשל, בתקציב נמוך בהרבה. כמו בסרטיו הקודמים, גם סרט זה מכיל לפחות סיקוונס-שוט מרהיב אחד, רק שהפעם הוא מרגיש מתאים סגנונית לסרט ולנושא הרבה יותר.  הביומי של רייט וההופעה של סירשה רונן בתפקיד הראשי מרוממות את הסרט והופכות אותו למהנה ביותר. מה שמשאיר את תחושת הפספוס מכך שהעומק של התסריט והעיסוק בסוגיות האידיאולוגיות שהוא מעלה נותר שטחי למדי.

הערת שוליים

מלאכה קשה ומורכבת הינה מלאכת התמודדות עם השאלה  הנצחית "תמליץ לי על סרט" – לא רק מכיוון שלכל אדם טעם שונה בסרטים, אלא גם שהשאיפות והציפיות של אנשים שונים מן הקולנוע הינם מגוונות. למשל "עץ החיים" שאני סבור כי הוא סרט נפלא, משעמם את הרוב הגדול של הקהל וחלק מן האנשים אף טוענים כי אינו עונה להגדרה של סרט. אני מבין את האנשים הללו.

קשה לי מאוד להגדיר סרט במנוחים של "אהבתי/לא אהבתי" קשה אף יותר לתת ציון מספרי לסרט, פעולה אשר אף כי ביצעתי אותה בעברי עדיין לא הבנתי את פשרה. לכן, אני משתדל בטקסטים שלי לספר גם על סגנון הסרט, מתוך תקווה שקוראים שלי יוכלו לזהות האם הסרט פונה אליהם. אני מעדיף לציין מה אהבתי בסרט ואיך היצירה ביצעה את הדברים אותם אהבתי (או לא אהבתי).

אבל כל זה משתנה מעט כאשר אני מגיע לעסוק בהערת שוליים אשר זיכה את יוסף סידר בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון. למרות שהסרט קיבל ביקורת מעורבת והיו לי מספר הסתייגיות ממנו לאחר הצפייה הראשונה, קשה לי לחשוב על פלח קהל ישראלי אשר לא יהנה מן הסרט. כלומר, אין לי ספק היו אנשים שלא יאהבו את הסרט ואני גם יכול להבין חלק מן הנימוקים שלהם, אבל אין לי שום יכולת לחזות איזו אנשים אלה יהיו. במילים אחרות: נדמה לי שכל צופה קולנוע יכול למצוא משהו לאהוב בהערת שוליים.

בין אם אתם רוצים סרט מהנה שלא דורש הרבה מן הצופה, או להבדיל סרט מעורר מחשבה, הערת שוליים מספק את הסחורה. הסרט מצחיק, מרגש, מקורי, בנוי בדרך לא שגרתית, עושה שימוש יצירתי בשפה הקולנועית ובשפה בכלל. אף על פי כן, הוא נותר נגיש מאוד, כובש את הלב ומעלה חיוך על הפנים. בזמן שעבר לאחר הצפייה המשכתי לחשוב עליו ולמצוא בו רבדים נוספים.

גם החסרונות שמצאתי בו, בעיקר שימוש מופגן מדי בשפה קולנועית, במה שנראה לי לעיתים כניסיון לעשות רושם על הקהל או לספר דברים בצורה ברורה מדי, נראים לי כעת באור שונה. בכל מקרה, הסיפור שבלב הסרט תפס אותי מן הרגע הראשון.

וזה לא דבר צפוי בהכרח, כי הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, תחום בו איני מבין כמעט דבר ועד ששמעתי על הסרט הזה ממש לא חשבתי עליו כנושא ליצירה בידורית הפונה לקהל הרחב. מצד שני, אני מבין מעט בעולם האקדמי וסרטו של סידר תפס את העולם הזה בצורה מופלאה.

אבל יותר מאשר סרט על התלמוד או על חוקרים, הסרט עוסק בבני אדם. אב ובנו העוסקים באותו תחום, הבן הוא כוכב עולה והאב כמעט נשכח, למרות שהוא סבור כי המחקר שלו חשוב מאין כמוהו. זאת נקודת המוצא של הסרט ולא צריך לדעת הרבה יותר. בעזרת מבנה תסריט המחולק לפרקים ומכיל הרבה טקסט כתוב על המסך, עין טובה לסיטואציות אבסרודיות וסוראיליסטיות ובנייה חכמה של דמויות ראשיות ומשניות כאחד, סידר בורא קולנוע ייחודי המשאיר טעם של עוד.

הסרט משתמש היטב בנוף הירושלמי בעיקר כמבנים של קריית הממשלה, לא מקום שכיח לקולנוע הישראלי.ראוי לציון מיוחד שלמה בראבא, בתצוגת משחק מאופקת ומפעימה. יש אנשים רבים שרואים את בראבא בעיקר כקומיקאי (אכן, קשה לחשוב עליו מבלי להתפקע מצחוק) אבל הוא אחד מן השחקנים המגוונים בארץ ויש לו יכולת דרמטיות יוצאת דופן. בסרט זה, הוא משתמש בכל הצדדים של כישורו. יפה לראות כמי שמפורסם בזכות תפקידים בהם הוא מתפרע מצליח להצחיק לא פחות בסצנות בהם הוא כמעט ואינו מזיז תו מתווי פניו. סצנות שמלבד היותם מצחיקות הם גם מעוררת הזדהות.

בתפקיד הראשי השני מופיע ליאור אשכנזי והוא טוב כמעט באותה מידה. אשכנזי שוב מגלם את גבר חזק ובטוח בעצמו שלמעשה מלא בנקודת תורופה ושבירות, אך אין בכך חזרה על הישגי העבר שלו אלא פיתוח האישיות הקולנועית שלו לכיוון חדש באופן אשר אינו פוגם בסרט כיצירה העומדת בפני עצמה. אשכנזי מפתח את דמותו הקולנועית מסרט לסרט בצורה נדירה בקולנוע הישראלי בצורה המזכירה כוכבי קולנוע אמריקאים יותר מאשר שחקנים ישראלים.

השניים מחזיקים על גבם את הסרט בעזרת מספר רב של דמויות משנה מועצבות ומשחקות היטב, כולל דמויות המופיעות רק לסצנה הקצרה. בנייתי דמויות מקנה לסרט תחושת אמינותה מאזנת את הקצב של הסרט, הנע בין רגעים של התעכבות על סצנה חזקה לרגעים של עריכה מסגוננת ומהירה.

כאמור, הסרט משמש קרקע פרויה לדיון רחב הרבה יותר מן הטעימה הצרה אשר אני מציע בטקסט זה. דיון כזה בהשתפפותי יעלה בקרוב לבלוג סריטה, עד אז אסצפק בהמלצה חמה זו.