המשכונאי – סידני לומט

במשך שנים, סידני לומט נחשב לבמאי מאוד מצליח, אבל ל"אוטר" או במאי חשוב. יחסית מעט חומר אקדמאי נכתב עליו (אם כי התמונה מתחילה להשתנות). לומט הגיע מן אחד מן הדורות המהפכנים ביותר בקולנוע האמריקאי -דור הבמאים שעשו את המעבר מן הטלוויזיה בימיה הראשונים לקולנוע. אך השפה הקולנועית שלו נראתה לרוב פחות מהפכנית מזו של בני דורו כדוגמת ארתור פן, ג'ון פרנקנהיימר  או דילברט מאן, למרות שביים יותר סרטים שזכו להצלחה מכולם יחדיו.

הטענה היא כי יחס זה נובע מכך הסגנון הקולנועי של לומט הינו חסר ייחוד, כי הוא נוגע בז'אנרים רבים מדי, בסגנונות רבים מדי תוך שמירה על השפה קלאסית וללא מגע אישי. העובדה כי רבים יחסית מסרטיו של לומט התבססו על מחזות שהוא נשכר על מנת להעביר אותם לקולנוע תורמת לתזה זו.

אולם מבט מעמיק מעט יותר חושף כי יש כמה דברים המשותפים לכל סרטיו הגדולים של לומט, אם לא לכל סרטיו: הוא תמיד מציע מבט על דילמה מוסרית שאין בה טוב או רע מוחלט; הוא מציג בסרטים שלו יחיד המנסה בכוח לפעול למען מטרה, אך לרוב לא ברור עם מדובר במטרה צודקת; הוא מציג את הקהילה העומדת מול היחיד באור יחסית אוהד. גם כאשר סרטיו מציגים פשעים איומים, הם לא מציגים נבלים. הם גם תמיד דורשים מן הקהל שלהם לערוך חשבון נפש מוסרי ולחשוב מחדש על מערכת הערכים שלו. לכן זה לא פלא שרבים מסרטיו מתחרשים בבתי מפשט, עוקבים אחר שוטרים או פושעים.

בספרם של דיויד דסר ולסטר ד.פרידמן American-Jewish Filmmakers לומט מתואר ככפיל האפל של וודי אלן: גם הוא ממקם את רוב סרטיו בניו יורק, אם כי באוזרים של העיר מהם המצלמה של אלן מעדיפה שלא לחשוף. בעוד אלן מצמצם את ניו יורק למעמד הבינוני-גבוהה בלבד, לומט חושף את כל הגזעים והמעמדות המרכיבים את העיר. בעוד אלן מראה את הדילמות של היחיד לגבי חייו האישיים, היחיד בסרטיו של לומט עוסק בסוגיות הנוגעות לכל החברה ומציגות צדדים לא מחמיאים שצריכים להאדיג גם את גיבורו של אלן. בעוד סרטיו של אלן מלאים בהומור וציניות, סרטיו של לומט לרוב נראים כמתקפה על החברה, אפילו כשמדובר בקומדיות, למשל רשת שידור המופתי.

ברצוני לבחון את הקרירה של לומט באמצעות סרט אחד, המשכונאי (The Pawnbroker) משנת 1964. זהו לא אחד מסרטיו הנצפים ביותר של לומט אבל כן אחד מן המוערכים ביותר שבהם. זהו אחד מסרטיו הבודדים העוסק בדמות יהודית באופן ישיר וגם אחד מן הסרטים האמריקאים הראשונים שהתייחסו לשואה באופן מורכב ובוגר. למעשה, הסרט עדיין מורכב יותר מרוב סרטי השואה שהוליווד יצרה בשנים שחלפו והאמירה שלו נותרת מטרידה ורלוונטית גם היום.

הסרט עוקב אחר סול נצרמן, ניצלו שואה שחי עם קרובי משפחה בפרבר של ניו יורק. בסצנה הראשונה אנו רואים את חוסר היכולת שלו להתחבר לבני המשפחה, אשר אינם מבינים מדוע הוא אינו רוצה לשוב ולבקר באירופה. עיקר הסרט עוקב אחר סול במקום עבדותו בבית עבוט בהארלם. הוא משרת את תושבי השכונה במקצוענות קרירה, תוך חוסר רצון בולט בלקחת חלק בשיחה אודות נושאים שאינם קשורים באופן ישיר לעבדותו, או למעשה בכל סוג של שיחה. הדבר מטריד בעיקר את חזוס, עובד של סול השואף ללמוד ממנו את רזי המקצוע.

ככל השהסרט מתקדם, סול מוצא את עצמו בעימות מול המאפיה המקומית, אך בעיקר מול עברו כאינטקטואל בעל השקפת עולם הומנית. בעקבות המלמחה, הוא אימץ אידיאולוגיה תקפיה של אדם לאדם זאב, האנשויות שלו מתגלה רק לפרקים, ברומן בעייתי שהוא מנהל עם ניצלות שואה אחרת וברגעים נדירים של חמלה לסובבים אותו.

בניגוד לסרטים אחרים אשר הציגו גיבור המתמודד עם טרואמה מן השואה, במהלך הסרט הוא לא לומד להתגבר על העבר ולתפקד ביעילות בחברה. להפך- הטראומה שלו מוצגת ככזו אשר עדיין מתרחשת לא רק במוחו, אלא גם בסביבה המקיפה אותו.

התיאור של הארלם כזירה של פשע אך גם כמקום של אנשים רבים הכמהיים לידע ולגאולה מן הגורל עליו נולדו נראה ריאליסטי בצורה יוצאת דופן לתקופה. לצד תיאור ריאליסטי זה, הסרט שואב מן הקולנוע האירופאי של אותם שנים שימוש בעריכה מהירה מאוד לעיתים מופשטת, היוצרת הקבלות שלעיתים נראות בוטות מדי או שהם אומרת את המסר בצורה ברורה יותר. מאידך, בסופו של הסרט הצופה לא נותר עם תמונה ברורה, תקווה או הבנה האם הדמות פעלה באופן נכון. החסרנות והיתרונות הללו מצוים בכל סרטיו של לומט, אך בסרט זה הם באים לידי ביטוי בצורה המוקצנת ביותר, אולי מכיוון שהנושאים בהם הוא עוסק הם קשים וברוטליים אפילו יותר מן הסרטים הרגילים של הבמאי.

שלושה אמנים נוספים עושים את הסרט למרתק לצפייה: השחקן רוד סטייגר, שהמגלם את סול בשילוב של איפוק וזעם; הצלם בוריס קואפמן, אחד מן הצלמים החשובים בתולדות הקולנוע אשר מבצע צילום שהוא בו זמנית נקי, מחוספס ויפה; בצורה המפתיעה ביותר המוזיקאי קווינסי ג'ונס, אשר המוזיקה שלו מחזקת את הקשר של הסרט להארלם אבל מצליחה לעצב באופן מכובד גם את קטעי הפלאש-בק לשואה.

***

לפני מספר חודשים הלך לעולמו סידני לומט. במהלך השנה האחרונה, בעיקר לפני מותו של לומט, יצא לי לדבר על עבודתו  של לומט במספר פגישות מקריות עם יכין הירש, אשר הלך לעולמו כשבוע לפני פרסום פוסט זה. יכין היה מחשובי הצלמים בקולנוע הישראלי לדורותיו, בנוסף לעבודה כבמאי ומבקר. עבורי, הוא היה אחד מן האנשים שהכי נהנתי לדבר עימם על קולנוע, מכיוון שהוא ניחן לא רק בידע אינסופי, אלא גם בהמון אהבה לנשוא, נדיבות ופתיחות.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized, קלאסיקה | כתיבת תגובה

אקס- מן: ההתחלה + האנה

שני סרטי פועלה עלו השבוע לקולנוע בארץ. שניהם נועדו בעיקר להיות בידורים, מכילים נגיעות של הומור, עלילה לא הגיונית אך סוחפת ואיזכורים לנאצים. כן, קראתם נכון את המילים האחרונות במשפט. באקס מן העיסוק בנאצים ובשואה הינו ישיר, בהאנה הוא מרומז יותר.

אקס -מן : ההתחלה

הדבר הבעייתי ביותר עבורי בסרט החדש (החמישי, או הרביעי, או הראשון בסדרה, תלוי איך סופרים) מתרחש כבר בדקות הפתיחה: יש משוה בעייתי בכך שסרט קיץ המתיימר על פניו לספק בעיקר בידור נדרש לאושוויץ על מנת לעצב את הרקע של דמות הנבל. למי שלא ראה את הסרט החדש או את הסרט הראשון בסדרה, הסיפור של מגניטו, האיש הרע בסדרה, מתחיל באושוויץ. הוא לא נאצי, הוא ילד יהודי.

מובן שהמטרה של יוצרי הסדרת הסרטים והקומיקס עליו היא מבוססת אינה אנטישמית. כל הסדרה עוסקת באי-סובלת כלפי השונה והמופלה והיא משתמשת בהרמזים ליהודים, כמו גם לשחורים, הומואים, או מיעוטים אחרים  על מנת להראות כי היחס הבעיית קיים לא רק בעולם הפנטסטי. יחד עם זאת, השימוש בשואה בסרט רוואתי מרגיש לי נצלני וזול. תורמת לתחושה הבעייתי גם העובדה כי מגניטו מייצג את הגישה הנקמנית העומדת בניגוד לגישה הפייסנית של פרופסור אקס. ההבדלים בניהם באים לידי ביטוי בכוחות העל שלהם, כפי שהם מוצגים בסרט: פרופסור אקס שואף להבנה וקבלה של האחר והאויב, כיאה לכך הוא יכול לקרות מחשבות של כל אחד – וגם להשפיע על המחשבה. במעט מדי מקמות הסרט דן הצדדים המאוד שלילייים של כוח זה. מגניטו, לעמותו, יכול לכופף מתכת. אבל בסרט, לפחות עד שלב מסוים, הוא יכול לעשות זאת רק ברגעים של זעם ומתוך רצון לנקמה. סוג של גרסת קומיקס של שיילוק השיקספרי.

מגניטו (מייקל פסבינדר המצוין כהרגלו) ופרופסור אקס (ג'יימס מקאווי) מוכנים במשך רוב הסרט בשמות אריק וצ'ארלס, שכן כוחות העל שלהם הם בגדר סוג כמוס, שצ'ארלס מנסה לחשוף. הסרט עוסק ברגע בו מתחילה להיות לCIA מודעת לקיומם של מוטנטים, אנשים שעברו עיוות כתוצאה מפצצות האטום (אם כי חלקם זכו בכוחות עוד קודם) ועכשיו יש להם יכולת על-אנושיות שונות ומשונות. בסוף הסרט, המוטנטים יקבלו את השם אקס-מן שילווה אותם בכל הסרטים שכבר יצאו.

מלבד ההכנסה הצורמת של השואה, מימד בעייתי נוסף בסרט קשור לדמויות הנשים: כולן למעשה מוצגת כאובייקטים מיניים, דבר בעייתי בסרט המיועד גם לילדים. ניתן לתרץ יחס זה בניסיון להכניס לסרט מעט מן האווירה של שנות ה-60 בהם הוא מתרחש, אך היה ניתן להתייחס לטיעון זה ביותר רציונת עם ההשפעה של שנות הששים על חלקים אחרים בסרט הייתה מתסכמת ביותר מכמה שניות של מוזיקה והכנסת משבר הטילים עם קובה לעלילה. 

להלן ייצוגי הנשים בסרט: אמה פורסט (ג'נוארי ג'ונס ממד-מן) , יד ימינו של הנבל בסרט (שהוא לא מגניטו, שעובד עם הטובים רוב הזמן) היא חכמה ויעילה לא פחות מאף דמות גברית – היא גם מסתובבת בביקני או בתחתונים כמעט בכל פעם בו היא מופיעה. מיסטיק (ג'ניפר לורנס, שהייתה מבריקה בקר עד העצם) היא מוטנטית אשר מנסה להיראות כמו אישה נורמלית. הדרך שבא היא מנסה לבחון זאת היא על ידי ניסיון לפתות כל דמות גברית בסרט. אנג'ל היא מוטנטית שגיוסה על ידי פרופסור אקס ממועדון חשפנות. היא שומרת על רמת מוסר הנמוכה שלה ומחליפה צד מהר מאוד. אפילו מוירה, סוכנת CIA אשר תמיד מצויה צעד אחד לפחות לפני חבריה לעבודה, מגיעה לתגלית הגדולה שלה עקב היכולת שלה להתפשט.

הסתיגויות אלו בעייתיות ברמת הניתוח של הסרט, אשר מנסה בדרכו לומר משהו על הטבע האנושי ולהעדיף את הגישה המתונה על הגישה החשדנית והאלימה.  אולם בכל הנוגע לרמת ההנאה מן הסרט, הרי שהם כמעט ואינן פוגמת. הסרט מצליח להיות הסרט המהנה ביותר בסדרה, בעיקר בזכות שני דברים פשוטים: דיאלוגים טובים וליהוק נכון, בעיקר של קווין ביקון בתור הנבל. אומנם הסרט ארוך מדי (למעלה משעתיים) אך הוא אינו משעמם לרגע ומכיל כמה סיקוונסים מרהיבים, רובם דווקא ברגעים של האימונים ולא ברגעי הפעולה.

והערה לסיום: המשותף בין אקס-מן: ההתחלה והתחלה של כריסטופר נולאן הוא השימוש באדית פיאף כמוטיב חוזר בפסקול. אם שאר סרטי הקיץ יאמצו את המודל, אני לא אתלונן.

האנה

במשך שנים נחשב התסריט של סת' לוקהד לאחד מן התסריטים הטובים ביותר בהוליווד שטרם הופקו. כאשר צופים בתוצאה הסופית שביםי ג'ו רייט, עושה רושם כי התסריט זכה למעמד זה בזכות הסינופסיס (תקציר העלילה) ולא בזכות התסריט השלם – התסריט מפספס כל הזדמנות לעסוק בצורה מעמיקה בנושאים והטוענים שהוא מעלה.

האנה, הגיבורה בשם הסרט, מגודלת על ידי אביה כאשר מרגע לידתה תפקידה הוא להיות לוחמת אכזרית (לא ברור בשירות של איזה צבא) בראשית גיל ההתבגרות, היא בוחרת להפוך לפעילה ויוצאת לחסל את האישה שכנראה חיסלה את אמה ושואפת לחסל גם אותה. אין ספק כי נקודת המוצא התסריטאית הזו מספקת קרקע פרויה לסצנות פעולה רבות, אך היא מעלה נושא עומק יותר.

מן ראשית הסרט, נרמז כי האנה לא רק גדלה להוית לוחמת, אלא גם העברה סוג של השבחה גנטית. זה הדבר שהעלה בראשי את האידיאולוגיה הפרקטיקה הנאצית, דבר הזוכה לחיזוק בסרט בכך שהיעד אלו האנה מנסה להגיע הינו גרמניה. אומנם, הסרט לא מזכיר את הנאצים אלא את האחים גרים, אבל לדעתי אזכרת המדינה בהקשר של פיתוח של לוחמת השייכת לגזע עליון לא יכול להיות מקרי. אבל הוא יכול וצריך להיות מעמיק בהרבה.

הסיטואיצות המעניינות ביותר בסרט נוגעת לפן אחר באישיותה של האנה – היא חונכה להיות רוצחת, אבל יש בה רצון להיות נערה רגילה. היא לא יכולה לעשות זאת הדחף האלים שלה (והיכולת המאוד גבוהות שלה בתחום) משלטות עליה שוב ושוב. בסרט היא מונעת בידי מטרה ברורה, דבר המקנה לסרט מימד של מתח אך מונע מעט את פיתוח דמותה של האנה. באופו אירוני, הייתי שמח לראות סרט המשך לסרט זה, אשר נראה כמוצר נדיר בהוליווד: לא רק שהוא אינו המשך, הוא מבוסס על תסריט מקורי ודומה כתוכנן מראש כסרט אחד בלבד.

היתרון הגדול של הסרט הוא העובדה כי ביים אותו ג'ו רייט. את רייט אני מכיר מעיבודים פושרים לספרים מענייינים – על תבונה ורגישות וכפרה. בסרטים אלו, רייט לא הצליח לשחזר את מורכבת של הנרטיב והדמויות אבל כן יצר כמה סצנות מרהיבות ומושקעות מאוד. בסרט פעולה, כל הכישורים של רייט שלא עזרו לרומם את הדרמות הספרותיות עובדים היטב. למרות שהוא נראה כבחירה מוזרה לפרויקט, מסתבר שהוא מתאים לו כמו כפפה ליד. סצנות האקשן בסרט זה טובות יותר מאלו של אקס מן, למשל, בתקציב נמוך בהרבה. כמו בסרטיו הקודמים, גם סרט זה מכיל לפחות סיקוונס-שוט מרהיב אחד, רק שהפעם הוא מרגיש מתאים סגנונית לסרט ולנושא הרבה יותר.  הביומי של רייט וההופעה של סירשה רונן בתפקיד הראשי מרוממות את הסרט והופכות אותו למהנה ביותר. מה שמשאיר את תחושת הפספוס מכך שהעומק של התסריט והעיסוק בסוגיות האידיאולוגיות שהוא מעלה נותר שטחי למדי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, עכשיו בקולנוע | כתיבת תגובה

הערת שוליים

מלאכה קשה ומורכבת הינה מלאכת התמודדות עם השאלה  הנצחית "תמליץ לי על סרט" – לא רק מכיוון שלכל אדם טעם שונה בסרטים, אלא גם שהשאיפות והציפיות של אנשים שונים מן הקולנוע הינם מגוונות. למשל "עץ החיים" שאני סבור כי הוא סרט נפלא, משעמם את הרוב הגדול של הקהל וחלק מן האנשים אף טוענים כי אינו עונה להגדרה של סרט. אני מבין את האנשים הללו.

קשה לי מאוד להגדיר סרט במנוחים של "אהבתי/לא אהבתי" קשה אף יותר לתת ציון מספרי לסרט, פעולה אשר אף כי ביצעתי אותה בעברי עדיין לא הבנתי את פשרה. לכן, אני משתדל בטקסטים שלי לספר גם על סגנון הסרט, מתוך תקווה שקוראים שלי יוכלו לזהות האם הסרט פונה אליהם. אני מעדיף לציין מה אהבתי בסרט ואיך היצירה ביצעה את הדברים אותם אהבתי (או לא אהבתי).

אבל כל זה משתנה מעט כאשר אני מגיע לעסוק בהערת שוליים אשר זיכה את יוסף סידר בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון. למרות שהסרט קיבל ביקורת מעורבת והיו לי מספר הסתייגיות ממנו לאחר הצפייה הראשונה, קשה לי לחשוב על פלח קהל ישראלי אשר לא יהנה מן הסרט. כלומר, אין לי ספק היו אנשים שלא יאהבו את הסרט ואני גם יכול להבין חלק מן הנימוקים שלהם, אבל אין לי שום יכולת לחזות איזו אנשים אלה יהיו. במילים אחרות: נדמה לי שכל צופה קולנוע יכול למצוא משהו לאהוב בהערת שוליים.

בין אם אתם רוצים סרט מהנה שלא דורש הרבה מן הצופה, או להבדיל סרט מעורר מחשבה, הערת שוליים מספק את הסחורה. הסרט מצחיק, מרגש, מקורי, בנוי בדרך לא שגרתית, עושה שימוש יצירתי בשפה הקולנועית ובשפה בכלל. אף על פי כן, הוא נותר נגיש מאוד, כובש את הלב ומעלה חיוך על הפנים. בזמן שעבר לאחר הצפייה המשכתי לחשוב עליו ולמצוא בו רבדים נוספים.

גם החסרונות שמצאתי בו, בעיקר שימוש מופגן מדי בשפה קולנועית, במה שנראה לי לעיתים כניסיון לעשות רושם על הקהל או לספר דברים בצורה ברורה מדי, נראים לי כעת באור שונה. בכל מקרה, הסיפור שבלב הסרט תפס אותי מן הרגע הראשון.

וזה לא דבר צפוי בהכרח, כי הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, תחום בו איני מבין כמעט דבר ועד ששמעתי על הסרט הזה ממש לא חשבתי עליו כנושא ליצירה בידורית הפונה לקהל הרחב. מצד שני, אני מבין מעט בעולם האקדמי וסרטו של סידר תפס את העולם הזה בצורה מופלאה.

אבל יותר מאשר סרט על התלמוד או על חוקרים, הסרט עוסק בבני אדם. אב ובנו העוסקים באותו תחום, הבן הוא כוכב עולה והאב כמעט נשכח, למרות שהוא סבור כי המחקר שלו חשוב מאין כמוהו. זאת נקודת המוצא של הסרט ולא צריך לדעת הרבה יותר. בעזרת מבנה תסריט המחולק לפרקים ומכיל הרבה טקסט כתוב על המסך, עין טובה לסיטואציות אבסרודיות וסוראיליסטיות ובנייה חכמה של דמויות ראשיות ומשניות כאחד, סידר בורא קולנוע ייחודי המשאיר טעם של עוד.

הסרט משתמש היטב בנוף הירושלמי בעיקר כמבנים של קריית הממשלה, לא מקום שכיח לקולנוע הישראלי.ראוי לציון מיוחד שלמה בראבא, בתצוגת משחק מאופקת ומפעימה. יש אנשים רבים שרואים את בראבא בעיקר כקומיקאי (אכן, קשה לחשוב עליו מבלי להתפקע מצחוק) אבל הוא אחד מן השחקנים המגוונים בארץ ויש לו יכולת דרמטיות יוצאת דופן. בסרט זה, הוא משתמש בכל הצדדים של כישורו. יפה לראות כמי שמפורסם בזכות תפקידים בהם הוא מתפרע מצליח להצחיק לא פחות בסצנות בהם הוא כמעט ואינו מזיז תו מתווי פניו. סצנות שמלבד היותם מצחיקות הם גם מעוררת הזדהות.

בתפקיד הראשי השני מופיע ליאור אשכנזי והוא טוב כמעט באותה מידה. אשכנזי שוב מגלם את גבר חזק ובטוח בעצמו שלמעשה מלא בנקודת תורופה ושבירות, אך אין בכך חזרה על הישגי העבר שלו אלא פיתוח האישיות הקולנועית שלו לכיוון חדש באופן אשר אינו פוגם בסרט כיצירה העומדת בפני עצמה. אשכנזי מפתח את דמותו הקולנועית מסרט לסרט בצורה נדירה בקולנוע הישראלי בצורה המזכירה כוכבי קולנוע אמריקאים יותר מאשר שחקנים ישראלים.

השניים מחזיקים על גבם את הסרט בעזרת מספר רב של דמויות משנה מועצבות ומשחקות היטב, כולל דמויות המופיעות רק לסצנה הקצרה. בנייתי דמויות מקנה לסרט תחושת אמינותה מאזנת את הקצב של הסרט, הנע בין רגעים של התעכבות על סצנה חזקה לרגעים של עריכה מסגוננת ומהירה.

כאמור, הסרט משמש קרקע פרויה לדיון רחב הרבה יותר מן הטעימה הצרה אשר אני מציע בטקסט זה. דיון כזה בהשתפפותי יעלה בקרוב לבלוג סריטה, עד אז אסצפק בהמלצה חמה זו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

עץ החיים – ניתוח ראשוני

עץ החיים , זיכה את טרנס מאליק בפרס דקל הזהב בקאן. מלבד הפרס, הסרט זכה גם לשריקות בוז צורמות, מספר תשואות, ביקורות קטלניות לצד ביקורות מהללות במיוחד. רגע לפני שאני אכתוב את חוות הדעת החיובית שלי על הסרט, ברצוני לציין כי מדובר בסרט שאני מבין את היחס השלילי כלפיו: הוא איטי, לא תמיד מובן ולא מפתח את הסיפור שלו בדרך המקובלת, לא בקולנוע המיינסטרימי ואפילו לא בקולנוע האמנותי. לכל מי שמצפה לראות סרט בכיכבו של בראד פיט צפויה אכזבה מרה. גם בקרב מי שמורגל בקולנוע יותר מאתגר, לא בטוח שהסרט ידבר אליו, או לחלופין לא יכעיס אותו. כי לא פעם במהלך הסרט נדמה כי מאחורי כל היומרה מסתררת פילוסופיה לא ממש מעמיקה ובטח שלא חשדנית.

יחד עם זאת, לאחר שתי צפיות בסרט, לא נותר לי אלא לצדד בצד המעריצים: זהו סרט בעל עוצמה ויזואלית יוצאת דופן, דרך הבעה ייחודית, רגעים של פיוט ויזאולי מהפנט ואהבה גם לרגעים הקטנים של החיים. הצפייה השנייה בסרט לא רק העירה לי צדדים אחרים בעלילה (הפשוטה מן הנדמה) אלא גם ובעיקר הייתה מרגשת יותר.

הסרט הזה עמוס מאוד במחשבות, רעיונות ודימויים שיש מקום לתת עליהם את הדעת, כל כך עמוס עד שקשה לדעת מאיפה להתחיל. אבל בעצם, נקודת המוצא של הסרט הינה ברורה למדי: מדובר בסרט המספר על מערכת יחסים בין אדם ואלוהיו. הסרט דן באמונה של אדם זה ובפנייה שלו לאלוהים, כאשר הוא מאמין כי מדובר במערכת דו-כיוונית. הגיבור חש כי האל מתקשר עימו בדרכים שרובם לא מובנת לו וחלקם לא מתקיימות במישורי תודעה ומציאות שקל להגדיר. אולם ברור לגיבור כי הוא מצא את האל בעזרת שתי דמויות: אחיו ואמו.

לדעתי, כמעט כל הסרט נראה מנקודת המבט של אותו הגיבור, כולל אירועים אשר התרחשו זמן רב לפני לידתו. אך לא מדובר בכל הסרט, כי לפעמים גם אמו של הגיבור פונה אל האל וברגע יפהפה אחד עושה זאת אביו של הגיבור. גם הגיבור עצמו עושה זאת בשתי קולות שונים: בתור מבוגר (בגילומו של שון פן, שנראה בסרט לדקות ספורות בלבד) ובתור ילד. אולם בתור מבוגר, הגיבור מגבש לתפיסה דתית על פיו אלוהים דיבר עליו דרך כל מה שברא ויברא, דרך כל התודעות האחרות שקשורות גם הם למקור חיים ולאהבת החיים. לכן, במידה רבה ניתן ליחס גם את המונולוגים של הורי הגיבור לתפיסה של הגיבור אותם, או לזיכרון שלו מדברים אשר אמרו. יש לציין כי מדובר רק בקריאה אפשרית אחת לסרט הניתן לפירוש במספר רב של דרכים, אבל בכל דרך הקשר בין האדם לכוח הבורא (וניתן לפרש את הכוח הבורא הזה גם כיישות שאינה האל הנוצרי).  

מלבד לדברי הגיבור כלפי האל, אשר נוכחים במידה כזו או אחרת לאורך כל הסרט,  סגנון הסרט עובר מספר שינויים. הוא מתחיל בדיבור מופשט על רקע של גרפיקה ממוחשבת, עובר לתמונות מחיי משפחה אשר עוברת מתיאור שגרתי לתיאור של התמדדות של ההורים עם מוות של אחד מן הילדים. משם הסרט קופץ לעתיד ולשגרת חייו של ילד אחר במשפחה, הוא הגיבור של הסרט. בתור איש מבוגר, הוא עובד בסביבה עירונית (המצלומות בצורה מרהיבה) ועדיין חושב על אחיו מדי יום. משם הסרט עובר לייצוג מופשט יותר של העולם, בעזרת אנימציה ממחושבת אשר אינה מעבירה דימויים מוחשיים – בהדרגה האנימציה הזו הופכת להיות סרט טבע פרה-היסטורי, המתחיל מתקופת המפץ הגדול ומגיע לעידן הדינוזאורים ולמטאור שפגע מהם. לאחר מכן, אחרי כ-40 דקות ובלי שום הכנה מראש, הסרט מתחיל להתנהג כמו סרט עלילתי.

מובן, שהוא לא מתנהל כסרט עלילתי רגיל. הדיבור על האל נמשך, כמו גם חזרה לדימויים של עץ ומים, לא תמיד בהקשר להתרחשיות. אבל די ברור כי העלילה חוזרת למשפחה שראינו בתחילת הסרט ,תוך התמקדות בחווית הגדילה של הבן הבכור, לו יש שני אחים קטנים. החלק הזה של הסרט, שאורך יותר משעה, מתמקד לא רק באירועים בעלי חשיבות דרמטית, אלא גם ברגעים הקטנים של חיי המשפחה, כאשר בהדרגה נחשף הפן הבעייתי בה: האב (בראד פיט) הוא קפדן וקשוח מדי, לעומתו האם (ג'סיקה צ'סטיין, אלמונית יחסית ונפלאה לחלוטין) מלאה באהבה ופתיחות, אך היא לא מסוגלת לעמוד על שלה.

אולם, אם נצמדים לפרשנות על פיה כי רוב הסיפור מובא מנקודת מבטו של הגיבור, ניתן לפרש את הקיצוניות בין ההורים גם בהשקפת עולמו. בסופו של דבר, מבעד לפרגמנטים השונים דמויות ההורים מתגלות כעמוקות שנדמה ולא כמייצגות של השקפת עולם קיצונית בלבד, למרות שלעיתים הסרט  מדגיש את הניגודיות שבניהם.

אבל מלבד ההורים, סרטו של מאליק מוצא גם זמן להראות יחסים מורכבים בין האחים, התמודדות עם הדחף האלים של האדם וגם ניצנים של אהבת נעוריים. מעבר למבנה העלילתי הסבוך, לניסיונות לחדש ולדיונים התיאולוגים שהסרט מציע, בשיאיו הוא פשוט קולנוע מלא באהבת אדם. הסרט אוהב את הדמויות שלו גם כאשר הם מתנהגות בצורה מחפירה. הוא דורש מאמץ מצד הקהל, אבל לי לפחות הוא העניק מספר רב של רגעי חסד.

כל זאת לפני חלקו האחרון, בו הסרט חוזר לדמות המבוגרת של הגיבור ומשם למציאות המתקיימת במימד מעורפל, המכיל את  כל הזמנים וכל הדמויות, כפי שהגיבור תופס אותם או את האל. כל זה נשמע מאוד מורכב, אבל האמת היא שזה די פשוט בבסיסו. הסיום הוא מרהיב ויזאולאית, אבל הוא רק מדגיש את החיסרון היחסי של הסרט: יש בסרט הרבה מאוד רעיונות (ברובם לא נגעתי בניתוח זה, באחרים לא עסקתי בצורה מעמיקה דיו) אבל בסופו של דבר, בחלק מן המקרים מדובר ברעיונות מוכרים וכמה מהם נראים מעט קלישאתיים. מסרים רוחניים הועברו בקולנוע בעבר בצורה מורכבת ובהירה יותר על ידי יוצרים כגון דרייר, ברסון וטרקובסקי. לעומת יוצרים אלו, סרטו של מאליק מרגיש לפרקים מעט כמו רוחניות זולה.

אבל כאמור, יש בסרט יותר מדיון ברוחניות. דומה כי הוא גם לא מנסה להגיד דבר חדש על הקשר שבין אדם ואלוהיו, אלא להראות קשר של אדם אחד (או של משפחה אחת) לאל הזה ולא מדובר באדם יוצא דופן. למעשה, מדובר באדם שהוא הכי לא יוצא דופן שיכול להיות: הוא כל אדם, אשר מבין את האל ממקום לא מתוחכם או מטיפני, אבל מקבל את האל בצורה הטהורה ביותר על כל הטוב והרע שברא ועל ההרס הרב שהוא עוד יעשה. לכן אני חושב כי מדובר בסרט שמכיל לא רק את בריאת העולם, אלא גם את קץ כל הזמנים. הוא מכיל אותם לא רק ברגעים בהם הוא מראה דימויים היכולים להתפרש בצורה כזו, אלא בכל פריים ופריים.

בכל אחד מחמשת סרטיו של טרנס מאליק, דומה כי אין צילום אחד שהוא לא סוג של יצירת אמנות. הסרטים שלו ערוכים בצורה נפלאה (על הסרט הזה הוא עבד עם חמישה עורכים שונים, לאורך מספר שנים) ומצולמים בצורה נפלאה אף יותר. בסרט זה, הצילום של עמנואל לובצקי הוא טוב אף יותר מן הרגיל אצל מאליק. יחד עם זאת, בכל סרטיו של מאליק יש גם תחושה כאילו התסריט לא ממש מגיע לרמה של הבימוי. אבל להוציא חלקים מהעולם החדש, לרוב הבימוי כל כך טוב עד שזה לא מפריעה יותר מדי.

עץ החיים רחוק מלהיות נטול פגמים; אולם כפי שהוא מטיף לאהוב את החיים ואת האל גם ברגעים החשוכים ביותר, כך אני מוצא את עצמי אוהב את הסרט בצורה טוטואלית,למרות פגמיו ובזכותם. ובליבי עדיין יש תקווה כי צפייה נוספת לאחר זמן, אראה כי טעיתי ובסרט אין ולו פגם אחד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

בוב דילן – השפעת הקולנוע

אני שובר את ההפסקה הארוכה בתולדות הבלוג, הפסקה שנבעה מעומס של מטלות אחרות וממשבר כתיבה מסוים. אף כי בתקופה שלא כתבתי ראיתי כמה סרטים לא רעים בקולנוע (תור, צעקה 4, כנגד כל הסיכויים, קוד מקור) אף אחד מהם לא גרם לי לדחף בלתי נשלט לכתוב עליו.

לעומת זאת, בוב דילן הוא השראה תמידית. וכיוון שהשבוע רבים חוגגים לו 70 שנה והופעה קרובה בארץ, אני מצטרף בשמחה לחגיגה. פוסט זה הוא הראשון מבין שני פוסטים מתוכננים: בסמוך להופעה אכתוב על כמה מן השירים האהובים עלי, פוסט שאני מניח יהיה מעניין הרבה יותר. בפוסט הזה אני אנסה לשלב את דילן עם נושא הבלוג, כלומר הקולנוע.

אני לא מתכוון להתמקד בקרירה הקולנועית של דילן, בסרטים שהשתמשו בשיריו או בסרטים שנעשו עליו (ויש דוגמאות נפלאות לכל השלושה) אלא לנסות לעלות סברה על פיה כתיבת המילים של דילן מושפעת מקולנוע.

באופן הברור, יש עדויות לקולנוע ברבים משיריו. האלבום הראשון שלו אשר התבסס ברובו על חומר מקורי The Freewheelin' Bob Dylan הסתיים בבדיחה:

 I make love to Elizabeth Taylor ,Catch hell from Richard Burton

כך לפחות הומור על רכילות קולנועית הייתה לדילן. באותו שיר, אגב, הוא מציע לנשיא קנדי לעזור לצמיחה בארה"ב בעזרת ברדג'יט ברדו, אניטה איקברג וסופיה לורן, כך שדילן מראה בקיאות לפחות במימד אחד של הקולונע האירופאי בן זמנו (השיר נכתב בראשית שנות הששים; הנשיא היה קנדי).

אבל בדיחה זו היא רק כלי על מנת להגיע לעיסוק רציני יותר. כשנה מאוחר יותר, דילן  שיחרר שיר הומורסטי נוסף, רק שהפעם הוא החיל מבנה סיפורי וכל הבנת השיר הייתה מותנת בהיכרות עם קולנוע. השיר הוא Motorpsycho Nightmare שומע שלא מכירר את פסיכו לא יכול להבין את השיר. אבל יש בו גם אזכור ללה דולצ'ה ויטה של פליני, יוצר שהציבור האמריקאי אולי פחות הכיר באותה תקופה ובטוח פחות מכיר היום (זמן קצר אחרי זה, דילן כתב שיר  לדוגמנית-זמרת ניקו, אשר הופיע בסרטו של פליני).  נדמה לי שדווקא האזכור של פליני הוא משמועתי יותר לכתיבה של דילן.

כי הכתיבה של דילן לא מזכירה כתיבת פזמונים רגילה. היא גם לא בדיוק שירה, או לא דומה לכל שירה שאני מכיר. לקצב ולמניגנה יש בה חשיבות. כל מילה היא בעלת משמעות בהקשר של המסר של השיר כמו גם בהקשר הצלילי. אבל רוב השירים לא מציירים מצב רגשי ברור, אלא בונים עולם בקווים כללים. דילן הוא אמן של תיאורי מצב לא ברורים, כמעט סוראליסטים.

אני חושב שדילן כותב שירים כמי שרגיל בצפייה בסרטים. הקולנוע הוא אמנות של תמונה אשר לא ניתן לבטא אותה במילים. הקולנוע האירופאי המודרני, שפליני הוא מניצגו הבולטים, מציג דימוי שהוא בו זמנית מציאותי ונוכח ובלתי ניתן להבנה בכלים המובנים. בעוד השירה היא אמנות של מילים, הקולנוע הוא אמנות של מה שלא ניתן להביע במילים. הכתיבה של דילן קרובה לשירה יותר מלכל אמנות אחרת, אבל היא מכילה ניסיון נואש לתאר את מה שמילים לא יכולות להעביר. השירים של דילן מתארים דמויות. לא פעם הם מתעכבים על תיאור מזג האוויר, או פירטי רקע אחרים. לפעמםי נדמה כאילו הם הכנה לתסריט, או תסריטים אשר נותבו לדרך ביטוי שונה.

ניתן כמובן לומר שדילן משלב את השירה עם מוזיקה, אך מצד שני הלחנים של שיריו הם כמעט תמיד פשוטים ומנימליסטים. אפשר גם לדבר על השפעה של ציור, אמנות אשר גם בה דילן עוסק. אבל בניגוד לציור, השירים של דילן תמיד כמעט תמיד מכילים גם התפתחות. כמו הקולנוע, הוא גם מספר סיפור. דילן גם כתב פרוזה. רק שהפרוזה שלו מופשטת אף יותר משיריו ונראה יותר מכל שהיא שואפת לייצר חזיונות ויזאוליים.

דילן כאמור גם עסק בקולנוע. למשל, כשחקן ומלחין באחד מסרטיו הטובים ביותר של סם פקינפה פאט גארט ובילי הנער, סרט שדומה כי לוהק אליו משום שכמו פינקפה, דילן מהווה מתעד אלטרנטיבי של ההיסטוריה האמריקאית, כזה המאדיר גיבורים אך גם חושף משוה רקוב בחברה אותה הוא מתאר.

מלבד זאת,  דילן יצר כבמאי של סרט בן חמש שעות בשם רנאלדו וקלרה. הוא גם היה תסריטאי שותף ושחקן בסרטו של לארי צ'ארלס Masked and Anonymous. שני הסרטים האחרונים נקטלו בידי הביקורת (לגבי השני, לא לגמרי בצדק לדעתי) ונחשבים למוזרים מאוד. כך שקשה לומר כי קולנוע הוא המדיום בו דילן הכי מטיב להתבטא.

אבל הוא אוהב קולנוע. באוטוביוגרפיה שלו יש קטע בו הוא נהנה לחשוב של דנזל וושינגטון, ששניים מן נסרטים בהם כיכב מבוססים במידה מסוימת על שירים של דילן, אכן מעריץ אותו.

חוץ מזה, בוב דילן אוהב לשלב כוכבות קולנוע בקליפים. הדוגמא עם מולי רינגוולד לא זמינה מחות לארה"ב ביוטויב, אבל יש את סקרלט ג'והנסון:

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

התפרקות – נינה מנקס

סרטה של נינה מנקס התפרקות זכה בפרס הדרמה בפסטיבל ירושלים, אף כי למעשה מדובר בפיצ'ר לכל דבר ועניין. בימים אלו הוא מוקרן במספר מצומצם של הצגות בסינמטק תל אביב.

מדובר בסרט לא פשוט לצפייה עבור רוב הקהל, שכן הוא נע בקצב איטי בסגנוון המשלב מינימלזים וסוראליזם. אך במקביל, מדובר ביצירה מרתקת המאלצת את הקהל לחשוב.

הסרט מתרחש ביפו ועוקרב אחר צעיר יהודי החי בשכונה ערבית ברובה. הוא חי בעוני ומתקשה לשלם את שכר הדירה, מה שלא מונע ממנו לצאת לבלות ברוב הלילות. מנקס מתעכבת לא פעם על פעולות יום יומיות וגם חלק מן הסצנות הדרמטיות יותר מתארות לא רק את הפעולה, אלא גם את האווירה סביבה.

בשלב מוקדם מאוד, מתברר כי הסרט הינו עיבוד ל"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי. כמו "הכייס" של רובר ברסון, מנקס אינה מנסה לעשות עיבוד מדויק לרומן המופת, אלא להשתמש בעלילה הפשוטה יחסית שלו וחלק מן הנושאים אשר הוא מעלה על מנת לעסוק בנושאים בהמעניינים אותה. במקרה זה, העיסוק בחברה הישראלית בכלולתה דרך דמות בעיייתית אחת.

הדמות של גבר נטול הרגשות מתגלה ככל שהסרט מתקדם כייצוגית לחברה הישראלית אשר אינה יודעת כיצד בדיוק להתנהל מול החברה הערבית – בקבלה או באלימות. החיפוש של הדמות אחר גאולה דתית בסיום נותר בלי מענה חד משמעי, אך עצם הרצון לגאולה יוכל להתפרש כשיפור מסוים.

מנקס פותחת את הסרט בסצנה בה הגיבור צופה בחילזון ואז מתעלל בו. דימוי זה מאפיין במידה רב כמה היבטים של הסרט: ראשית, החילזון מרמז על הקצב האיטי ולאחר מכן התעללות משקפת את הטבע האלים של הגיבור. אבל יש במגע של הגיבור עם היחה לא רק אלימות, אלא גם רצון לגעת בדבר מה, לייצר סוג מסוים של קשר, דבר אשר הגיבור לא מצליח לעשות במהלך הסרט.

מנקס, הבאה מן הקולנוע האמריקאי העצמאי-ניסיוני, משתמשת בשוטים ארוכים והמנכיחים את המצלמה. תנועות המצלמה בסרט הם ברובם שימוש בעדשת הזום ולא בהזזת המצלמה, דבר המעניק לסרט גוון רפלקסיבי ומעט סוראליסטי, שכן הקהל אינו מורגל לתנועות מסוג זה.

הסרט דורש השלמת פערים מצד הצופה -חלק מן האירועים רק נשמעים ולא נראים ופעמים רבות המצלמה נמצאת עם הגב לדמויות, או שהתרחשות המרכזית מתרחשת בחלק האחורי של הפריים. דבר מונע מן הסרט להיות מטיפני באופן בולט מדי ומכריח את הקהל לא רק לפשוט את הדמויות, אלא גם לבחון את התבוננות שלו.

הסרט רחוק מלהיות יצירה ריאליסטית. שימוש באירועים סימובילים רבים, חזרה על קטעי סאונד והתרחשיות מסוימות, יוצרת מגעל של לולאה הלוכד את הגיבור ולעיתים לא ברור היכן עובר הקו בין המציאות הדיאיגטית של הסרט, הדמיון של הגיבור והסמלים שהבמאית מייצרת.

לא כל דבר בסרט עובד. בסופו של דבר, אני לא סבור כי מנקס מייצרת אמירה מקורית במיוחד אודות החברה הישראלי. אך דרך ההבעה הייחודית שלה היא מרתקת בפני עצמה ויוצרת כמה דימויים מטרידים המתחברים ליצירה בעלת עוצמה לא מועטה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, עכשיו בקולנוע, קולנוע ישראלי | 2 תגובות

התרשמויות מפסטיבל הקולנוע הצרפתי

פסטיבל הקולנוע הצרפתי הנערך בימים אלו בסינמטקים התגלה, לפחות עבורי, כמוצלח במיוחד, גם ביחס לסרטים שהוצגו באותו פסטיבל בשנים קודמות. הנה ההתרשמות שלי מן הסרטים שהספקתי לראות, חלקם יופצו מסחרית בארץ.

על אלוהים ואנשים (Des hommes et des dieux)

סרטו של קסבייה בובואה אומנם זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן האחרון (הפרס השני בחשיבותו) אך הפצתו בארץ על ידי קולנוע לב החל מן השבוע הבא אינה דבר מובן מאליו, שכן הוא עוסק בנושא שלכאורה רחוק מאוד מן הקהל הישראלי: חיים של נזירים צרפתיים במנזר באלג'יר.

לכאורה, הקהל כאן עלול להירתע מגיבורים דתיים נוצריים בסרט שנע בקצב איטי ונוגע בפילוסופיה דתית. אולם למעשה מדובר לא רק ביצירה קולנועית בעלת עוצמה רבה, אלא גם בכזו העסוקת בסוגיות כלל אנושיות שרבות מהם רלוונטיות גם לחיים בארץ

עיקר עלילת הסרט עוסקת באיום על הנזירים בעקבות עלייתו של האיסלם הרדיקלי, אשר רצח פועלים קרואטיים נוצריים ומאיים על המנזר. ראש המנזר מסרב לקבל הגנה מן הצבא או לעזוב את השליחות במקום, למרות שברור כי הסכנה תגיע גם למנזר.

זהו סרט אשר אינו דן בעליונות הערכים הנוצריים ואינו מאשר את האמונה באל או במחשבה אחרת. הסרט כן דן בתחושה של שליחות ומחויבות לערכים, כמו גם בקבלת האחר ונתינת מחילה לאויב. באחת מן הסצנות החזקות בסרט, ראש המנזר מזהה לבקשת המשטרה גופת טרוריסט. אנשי הצבא לא מבינים מדוע הוא מתאבל על האיש אשר איים על חייו ומחזיק לכאורה בתפיסת עולם מנוגדת. אך יש עוצמה רבה באקידות בה ממלא הנזיר את השפקת העולם הסובלנית והלא-אלימה שלו, מבלי לחרוג מערכיו רק בגלל הפעילות של הצד השני (והעובדה כי צפיתי בסרט כשעה לאחר ששמעתי על הירצחו של ג'וליאנו מר-חמיס הוסיפה כוח לחלק מן הסוגיות).

הסרט לא מציג את הנצרות כדת של אדיבות וקבלה לעומת האיסלם הרדיקאלי. חלקו הראשון של הסרט מתמקד ביחסי השגרה בין המנזר לכפר האיסלמי הסמוך הרואה בנזירים מגן על הכפר ומקיים עמם חיי שיתוף ועזרה הדדית. חלק גדול מן השיקולים של הנזירים להישאר היא היחסים הטובים עם תושבי הכפר.

הסרט לא מציג עמדה אחידה. השאלות לגבי ההחלטות של ראש המנזר שבות ועולות ואף אחת מן הדמויות שבסרט לא מציגה קו מחשבה אחיד, בובאוה מצליח להעניק לכולם רגעים של ספק.

הסרט מעביר את התהיות שלו לא רק באמצעות מילים המביעות של הלבטים השונים, אלא גם באמצים ויזואליים המצליחים לבטא את המצוקה. בעיקר, הוא עושה שימוש נפלא בפני השחקנים שלו. לשיאיו מגיע הסרט בסצנה בה הנזירים מאזינים יחדיו בשתיקה לקטע מוזיקלי מוכר מאוד. המבט על פני הנזירים שעה שהם שומעים יחדיו את המוזיקה מעביר היטב את המצב בו הם נתונים באופן שהמילים לעולם לא יכלו להביע. זהו אחד מן הרגעים הקולנועים המרשימים ביותר של העת האחרונה, דווקא משום שהוא נעשה באמצעים פשוטים למדי.

 סיבוב הופעות (Tournee)

זוכה נוסף בפסטיבל קאן הינו סיבוב הופעות שזיכה את הבמאי-שחקן מתיו אמלריק (שהגיע לארץ לרגל ההקרנה) בפרס הבימוי של הפסטיבל.

אמרליק שאב השראה מיומן של הסופרת קלוט, שלפני כ-100 שנה נהגה להופיע בתיאטרון המיוזקהול בעודה מבצעת קטעים בעירום. אמרליק ביקש דרך להעביר את הסיפור שלה לימינו ומצא אותו דרך תופעת הניו-ברולסק – נשים החוזרת למופעי הבידור הזולים לכאורה, אך ממקום פנימסטי-פוליטי: המופעים שלהם לא יהיו בשליטת הגברים ולמענם, אלא גם למען קהל  של נשים. רבים מקטעים המוצגים הסרטיפטיז שלהם, כפי שהם מוצגים בסרט, כוללים לא רק עירום והומור אלא גם מסרים אנטי-קפיטלסטים וביקורת על השליטה הגברית במיניות האישה. הדבר מועצם גם ידי כך שעם הלהקה מופיע גם גבר. הנשים עצמם לאו דווקא תואמות את אידיאל היופי הנשי המקובל כיום (גם אם הם לא ממש סותרות ממנו), דבר המעניק לאמירה שלהם כוח נוסף 

אך אמרליק מקצין את האירוניה שבמופע החדש, שכן על אף שהמופיעות טוענות שוב ושוב לעצמאות, הרי שסיבוב ההופעות בסרט מנוהל על ידי גבר, המגולם בידי הבמאי עצמו. גיבור זה הוא מפיק טלוויזיה בעברו אשר הספיק להסתכסך עם כל אדם בפאריז פחות או יותר. כעת, הוא חוזר לצרפת לאחר שהות ארוכה בארה"ב, עם המופע המדובר שמעלות נשים אמריקאיות.

למעשה, הסרט נע סביב שני סיפורים שונים: ניסונו של המפיק לשוב לפאריז ולחזור לקשר עם חייו הקודמים (בין היתר עם ילדיו) ומאידך החיים מאוחרי הקלעים של המופע, תוך מבט על הנשים המפיעות. אמרליק ליהק לסרט מופיעות אמיתיות מן הניו-ברולסק ללא ניסיון במשחק קולנועי (פרטל אחת שהופיע בסרט עצמאי מאוד). הוא לכל אחת סיפור רקע ארוך מאוד, אך לא נתן לשחקניות דיאלוגים, מה שהוביל למשחק אמיתי ולרגעים קטנים מקסימים. בשיחה עימו הוא ציין את הסרטים של ג'ון קאסווטס כמקור השראה, ברגעים המוצלחים של סיבוב הופעות הסרט אכן מזכיר את המגע של קאסווטס.

ככל שהסרט מתקדם מתגלה כי לא מדובר רק באיסוף אקראי של סצנות מאחורי הקלעים אלא בסיפור מחושב היטב, אשר מגיע לעוצמת רגשיות מפתיעות לקראת סיום הסרט. דמות המפיק שמגלם אמרליק מלא בסתירות הנראות אמינות והבמאי מצליח לייצר סצנות אנושיות גם עם דמויות הצצות רק לרגע, כגון קופאית בסופרמרקט או עובדת בתחתנ דלק.

שמם של האנשים (Le Non des Gens)

ההפתעה של הפסטיבל עבורי. לא ידעתי שום דבר על מישל לקלר אשר ביים את הסרט (ואני עדיין כמעט ולא יודע) אך הוא ייצר קומדיה רומנטית שהיא לא מציחקה מאוד, אלא גם עמוקה ונגועת בשורה ארוכה של נושאים טעונים.

הסרט עוקב אחר רומן בין ניגודים, נוסחה שגרתית למדי. הגבר הוא וטרינר האחראי על התפשטות מגפות (כלומר, הוא עוסק בניתוח נסיבות מותם של חיות) וחנון באופו הקיצוני ביותר. האישה עובדת מדי פעם במקצעות זמנים, שוכבת עם בחורים ימיניים בשקפה הפולטית שלהם על מנת שישנו את דעתם (הולך לה בכלל לא רע) ומסוגל לעלות לרכבת התחתית בעירום בטעות.

לקלר טוען את המפגש הה בעוצמת פוליטיות: אביה של הבחורה הוא אלג'ירי שבעקבות טבח בבני משפחתו, לא מראה את הציורים שלו לקהל. הגבר הוא בן לניצולת שואה, אשר בוחרת לא לדבר על עברה ועל משפחתה העבודה. באמצעות הטון הקומי והשובב, הסרט מצליח לגעת הן בטראומות כואבת מן העבר הצרפתי והן במתחים הגזעיים בחברה האירופאית המודרנית. התוצאה מעמיקה ממנה שנדמה ובעיקר מבדרת לכל אורך הסרט.

פוטיש – אישה צעצוע (Potichie)

"מבדר" הינה גם המילה המתאימה ביותר לתאר את סרטו החדש של פרנסואה אוזון, שמציג כבר בבתי הקולנוע. כמו רוב סרטיו של הבמאי, מדובר בסרט מעוצב היטב, על סף המרהיב, בעלילה חצופה והמשלבת בין הומור למלודרמה בעלת תפניות לא הגיוניות.

קתרין דנב מגלמת את התפקיד הראשי וכהרגלה היא משדרגת את הסרט. היא מגלמת אישה אשר נדמית תחילה כרעיה נאמנה ונוטלת דעה עצמאית למנהל מפעל מושחת ובוגדני, הלוקחת על עצמה את ניהול המפעל המשפחתי נוכח מחלת הבעל. פרטים מפתיעים על אופיה האמיתי ועברה צצים במהלך הסרט, בין היתר בנוגע לקשר שלה עם הראש העיר הקומוניסטי (ג'רר דפרדייה שגם הוא נפלאה כהרגלו) אויבו בנפש של בעלה.

הסרט מפסק לשחקנים שלו הזמדנות להפגין את כישוריהם בעלילה שמנסה כמעט בכוח לא לקחת את עצמה ברציונת מצד אחד אך להיות פוליטת וביקורתית מאידך. בסופו של הדבר, התוצאה מענגת, אך גם לא מותירה רושם עמוק או מתמשך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, פסטיבלים | 7 תגובות