אומץ אמיתי – טקסט ראשון

ראשית הבטחה: ברגע שיתפנה לי מעט יותר זמן אחזור לכתיבה יותר מקיפה בבלוג ובמהלכה אפרסם טקסט מקיף בהרבה על סרטם החדש של האחים כהן אומץ אמיתי – תוך השוואה לספר של צ'רלס פורטיס (Portis) שעליו הוא מבוסס ועם התייחסות גם לסרט הישן והטוב שהנרי התאוויי יצר בעקבות אותו רומן.

הטענה העיקרית שנשמעת כלפי הסרט החדש היא שהוא לא ממש סרט של האחים כהן. קודם כל, בהנחה שהוא עדיין סרט טוב (בעיניי הוא סרט מצוין), אני לא מבין למה זו בעיה גדולה. יוצרים רבים משתנים לאורך הקריירה וזליגה לעבר המיינסטרים אינה בהכרח ירידה ברמה – לפעמים היא דווקא שיפור ניכר, כפי שקרה לדעתי במקרים של מיכאל הנקה ופדרו אלמודובר.

אבל אני לא בטוח שזה מה שקרה לאחים כהן. נכון, היצירה שלהם בעשור האחרון עברה סוג מסוים של עידון והתבגרות, אבל הם נותרו יוצרים מקוריים וממזרים לא קטנים, גם כאשר הם מעבדים בצורה מפורשת יצירה של מישהו אחר. יש לזכור כי גם התסריטאים המקוריים שלהם התבססו על יצירות קודמות ועל קונבנציות של ספרות וקולנוע הרבה יותר משהציעו סיפור מקורי.

אומץ אמיתי מכיל הברקות תסריט שהם נטו האחים כהן – המינון שלהן אמנם קטן יחסית, אך הוא מרומם את הסרט והופך אותו לאחד הסרטים המהנים ביותר של השנים האחרונות, ללא מחיר של בניית דמויות מורכבת ועם נרטיב חתרני מכפי שנדמה. הסיום המרגש הוא דוגמה להתבגרות של האחים כהן – עכשיו הם כבר לא רק משתעשעים בארגז החול שלהם (בצורה מבריקה), הם גם מנסים לרגש ולספר סיפור בעל ממדים מיתולוגיים, שנוגע בקהל וגם אומר משהו על החברה שבה הם פועלים.

ולסיום, כמה נקודות:

1. זה לא מערבון מודרני, או מטא-מערבון כפי שניתן לצפות. זה מערבון שנדמה כמערבון קלאסי והמסרים החתרניים שלו נגד הז'אנר כמעט אינם מורגשים. אבל הם שם. הרחבה בפוסט הבא על הסרט. בניגוד לסרטים קודמים של האחים כהן, הם לא מקצינים את הקונבנציות של הז'אנר – בין השאר משום שלא ממש צריך לעשות את זה. המערבון הוא ז'אנר מוקצן מראשיתו: "צורה בחיפוש אחר תוכן", כפי שכתב אנדרה באזן בשנות החמישים. ו"צורה בחיפוש אחר תוכן" זו הגדרה לא רעה לקולנוע של האחים כהן.

2. זה לא סרט שמיועד רק לחובבי מערבונים/האחים כהן. הסיפור נותר במרכז הסרט. וכשם שמדובר בסיפור על נקמה, זה סיפור על התבגרות ועל יחסים בין אנשים.

3. האלמנטים המצוינים מכל סרט של האחים כהן תקפים גם כאן – דיאלוגים מבריקים, שימוש נהדר במוזיקה (של קרטר בורוול, שותף קבוע ליצירה של האחים) שלא כופה עצמה על הסרט, משחק משובח – של היילי סטיינפלד בתור הילדה המחוללת את הסיפור (הבחירה לעבוד עם ילדה לא מנוסה, בניגוד לבחירה של התאוויי, מוכיחה את עצמה), של ג'ף ברידג'ס במבטא בלתי מובן אך מקסים, של מאט דיימון שמעניק אישיות לדמות הכי פחות מפותחת בסיפור (בכל הגרסאות שלו), ושל ג'וש ברולין ובארי פפר, שאין להם הרבה זמן מסך אך הם נותנים הופעה אמינה ומבריקה.

4. מעל לכל – הצילום. רק בגללו חובה לראות את הסרט על מסך גדול. טעימה קטנה ומוקטנת –

פורסם בקטגוריה אדפטציה, עכשיו בקולנוע | עם התגים | 3 תגובות

שרון עמרני: זכרו את השם

סרטו של יאיר רוה שרון עמרני: זכרו את השם מציע לא מעט דברים עבור סרט בן שעה. ראשית זהו סרט תיעודי מרגש על במאי קולנוע מרתק, שנפטר בגיל צעיר אבל הספיק לעבור כמה שלבים בחיים ולייצר סרטים איכותיים ואישיים (אם כי הוא לא הספיק לביים סרט באורך מלא). אך זהו גם סרט אישי של היוצר הדוקומנטרי, המשתייך לקבוצת הסרטים האישיים המסופרים בגוף ראשון. כפי שהוא מציע סקירה של חיי עמרני, הוא מציע בגלוי סקירה של עמרני בעיני רוה. מכייון שרוה הוא מבקר קולנוע, הסרט הוא גם סקירה על הקולנוע הישראלי מאז מותו של עמרני בשנת 2001, העושה שימוש בעמרני הנעדר כדי למפות את ההצלחות של הקולנוע הישראלי בכלל, תוך כדי מיקום כמה יוצרים מרכזיים הפועלים בו. במפתיע, הסרט אינו קורס תחת העומס, אלא להפך: הרבדים השונים של הסרט מזינים זה את זה וחוברים ליצירה בעלת עוצמה רגשית ואינטלקטואלית.

את השם שרון עמרני אני זוכר בזכות סרטו הקצר ל"ג בעומר המופיע כסרט בונוס במארז 10 הסרטים הנבחרים של סם שפיגל (אם כי לטעמי הוא אינו פחות טוב מסרטי העשירייה הנבחרת), ובמהלך הצפייה בסרטו של רוה התברר לי כי אני מכיר אותו גם מהפיילוט לסדרה מעורב ירושלמי. בנוסף לכך הוא יצר דרמת טלוויזיה בשם שלום לבן דודי שבה טרם צפיתי. מהמעט שניתן להתרשם, ניכר כי מדובר ביוצר המבין את כללי המבע הקולנועי אך משתמש בהם כדי לספר סיפורים אישיים וייחודיים הקרובים לעולמו האישי.

סרטו של רוה מתאר את חייו של עמרני בעיקר דרך ראיונות עם משפחה וחברים, אך דומה כי האנקדטות שנבחרו משמשות לא רק להאיר את חייו של האיש, אלא גם לייצר פורטרט של הצדדים ביצירה שלו אשר קסמו לרוה: מערכת יחסים מורכבת עם הדת, אותנטיות עדתית והליכה נגד הזרם. 

אחד הסיפורים המקדמים שמתארת אמו של עמרני מפרט שיחת טלפון עם המשורר (והבמאי) דוד אבידן. האם הבחינה במודעה שבה אבידן מחפש ילדים מוכשרים, יצרה קשר עם המשורר והציעה לו את בנה. אבידן שוחח עם הילד מעט, חזר אל האם ובישר לה באכזריות כי בנה הוא "הילד הישראלי הממוצע", עלבון שככל הנראה נשאר עם עמרני.

אבל במידה רבה הקולנוע הישראלי החדש הוא אמנות היוצאת מפי "הממוצעים", להבדיל מאבידן שיצר תמיד מתוך עמדה של עליונות כלפי קהל הקוראים/צופים/ בני אדם אשר אינם דוד אבידן. עמרני יצר את סרטיו בפריפריה תוך שימוש בשפה הפרסית לצד העברית והתמקדות באנשים הפשוטים שהקולנוע לרוב נטה להתעלם מהם. כפי שמראה רוה, כיום הסגנון האישי של עמרני הוא במידה רבה הקו המנחה של רבים מהיוצרים הישראלים.

העיסוק בקולנוע הישראלי בכך מתגלה גם בבימוי תסריטים וסיפורים מעזבונו של עמרני. רוה בחר בשלושה במאים ישראלים מצליחים בני דורו של עמרני כדי לביים קטעים אלו. עושה רושם כי לא מדובר בתסריטים שהעבודה עליהם הסתיימה, אבל שלושת הבמאים יוצרים מהם קטעים מעוררי עניין המבטאים לא רק את הכישרון של עמרני, אלא גם את הסגנון הקולנועי של כל אחד מן הבמאים.

ניר ברגמן, חברו למחזור של עמרני בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, לקח סיפור קצר של עמרני על ילדותו ומביים אות בסגנונו המשתמש בסנטימנטליות לצד מקצועיות במטרה לתאר התבגרות, באופן המזכיר בעיקר את עבודתו של ברגמן בהדקדוק הפנימי.

דובר קוסאשווילי, שקיים דמיון רב בין סרטיו המוקדמים לעבודות של עמרני, מביים סרט הלקוח מעולם הקירבה לדת, הרחוק לכאורה מקוסאשווילי, אך הבמאי יוצר מתח מיני בין הדמויות בעזרת חילופי מבטים וניואנסים של משחק, בצורה מעודנת כפי שעשה ברגעים המרשימים ביותר בהתגנבות יחידים.

יוסף סידר נבחר על ידי רוה בגלל הקשר לדת, אבל הוא מייצג בעיניי גם עשייה קולנועית מקצועית, מלוטשת ויעילה. את העשייה הזו סידר מצליח להביא לסצנה קצרה שכתב עמרני, הנראית כפתיחה למה שהייתה יכולה להיות יצירה מעניינת מאוד.

הקטע העלילתי הראשון המשולב בסרט בוים בידי אשתו של עמרני והוא למעשה הסרטה של רגע מותו. מדובר ברגע מרגש מאוד שמובא בסמוך לפתיחת הסרט ובמידה רבה קובע את האווירה של המשך היצירה – אווירה המבטאת התפעלות מן הרוח ההרפתקנית-יצירתית של עמרני לצד הכאב על מותו הנוכח תמיד.

מכיוון שהסרט נוצר בידי מבקר קולנוע, זהו גם סרט על צפייה בסרטים ועל כך שגם הכתיבה המרוחקת תיאורטית של מבקר יכולה להיות אישית מאוד כאשר הוא מזהה יוצר המדבר אליו בדרך מיוחדת. הסרט מוקרן כעת בהקרנות ספורות בסינמטקים ואני ממליץ בחום לא להחמיץ את ההזדמנות לצפות בו על גבי מסך גדול.

פורסם בקטגוריה קולנוע ישראלי | תגובה אחת

נאום המלך + קר עד העצם

נאום המלך זכה השבוע ל-12 מועמדויות לאוסקר, בעוד התחלה של כריסטופר נולן זכה לקצת פחות מועמדויות, והקיפוח שלו בולט במיוחד בקטגוריות הבמאי והעריכה. לכן נאום המלך הוא כעת סרט די שנוא עבור הרבה אנשים, חלקם הגדול כלל לא צפו בו.

דעת הרוב, בקרב אלו שצפו בסרט כמו גם בקרב אלו שטרם הספיקו לצפות בו, היא שמדובר בעוד סרט נדוש על משפחת המלוכה הבריטית שחברי האקדמיה אוהבים למרות שאין בהם מקוריות, תעוזה קולנועית או הצטיינות יתרה בכל אספקט שאינו המשחק.

איני מסכים עם קביעה רווחת זו. נכון, נאום המלך מתבסס על סיפור שדומה להרבה סרטים אחרים על אודות משפחת המלוכה הבריטית. אבל הכתיבה בו שנונה הרבה יותר מבשאר הסרטים שעסקו באצולה הבריטית בעשורים האחרונים. חשוב מכך, הסרט מבוים בצורה היוצאת מן השגרה של הז'אנר. גם המשחק של השחקנים הראשיים בו הוא חגיגה, אבל מדובר בקולין פירת', ג'פרי ראש והלנה בונהם קרטר, כך שזה לא אמור להפתיע אף אחד.

הסרט עוסק באחד הסיפורים המרתקים ביותר של בית המלוכה הבריטי במאה השנה האחרונה, סיפור שהיה ידוע עד כה יחסית לא ידוע. המלך ג'ורג' השישי (שהוא הבן של ג'ורג' החמישי שנתן את שמו לרחובות ראשיים בארץ), מי שעיקר תפקידו היה לדבר בפני הציבור הבריטי בקול ממלכתי ומאחד, סבל מגמגום. לאחר שטובי המומחים בתחום כשלו, הוא נעזר בשירותו של שחקן אוסטרלי כושל שהפך למטפל בדיבור בעזרת טכניקה שהתבססה בצורה נרחבת  על תורת הפסיכואנליזה של פרויד. בעזרת אותו מטפל המלך הצליח לנאום סדרה של נאומים חשובים לאומה בזמן אחד המשברים הגדולים בתולדותיה, מלחמת העולם השנייה, שבה בריטניה בכלל ולונדון הבירה בפרט היו נתונות תחת אש.

התסריט של דיוויד סידלר, שהגה את הפרויקט במשך שנים רבות, כתוב במורשת הבריטית של שילוב דרמה עם הומור מעודן ומשובח. אך זהו דווקא הבימוי של טום הופר אשר מבדיל את הסרט מהשגרה של סרטי משפחת המלוכה. הופר מרבה להתשמש בצילומי קלוז-אפ על המלך בשעת הדיבור, דבר המדגיש את הקושי שבגמגום וגורם לכל משפט להיראות בו זמנית כאירוע מותח וכנקודה של חולשה אנושית. אך ברגעים שבהם המלך מצולם בעודו שותק, הופר מעצב את הפריים בצורה היוצרת חלל ריק גדול מאחורי המלך, דבר המוליד תחושה של קטנות מול העולם, העומדת בניגוד למעמדו של המלך ולעוצמה שפירת' משדר גם כאשר הוא מגלם דמות הסובלת מליקוי. הופר גם משתמש בזוויות הצילום בדרך יצירתית במטרה להכניס את הצופה בצורה מסוימת לתודעתו של המלך: כאשר הוא מרגיש מאוים או מפוחד, האובייקטים או האנשים שמולו מצולמים מזווית נמוכה – כאשר האיום פג הם מצולמים בזווית ישירה ולאחר שהוא מתגבר על המכשול, בעיקר לקראת סיום הסרט, נעשה שימוש בזוויות גבוהות. מצד אחד מדובר בטריק ישן ובנאלי, אך השימוש בו בסרטים תקופתיים נדיר יחסית, ובמקרה זה הוא תורם להענקת ממד אנושי לדמות המלך. שילוב של מבע קולנועי זה עם תסריט שטוען כי למרות הגמגום, ג'ורג' השישי היה בדיוק המנהיג שבריטניה הייתה זקוקה לו, יוצר דמות מורכבת וחזקה.

כיאיה לסרט כתוב היטב, המלך אינו הדמות העגולה היחידה בו. המטפל שמגלם ג'פרי ראש הוא במידה רבה דמות ראשית גם כן, החווה גם היא שינוי ומאבקים. אשתו של המלך, אליזבת (אתם אולי זוכרים אותה בתור המלכה האם, שמתה לפני שנים ספורות בלבד), בגילומה של הלנה בונהם קרטר מוצגת כתמצית הממלכתיות, אך קרטר יוצקת לדמות זו גם ממד פגיע יותר ומחושב מעט פחות.

חשוב לציין כי בניגוד למה שכתבתי עד כה, במשך רוב הסרט הגיבור עדיין אינו מלך אלא דוכס אשר אינו אמור לרשת את המלוכה – זו מיועדת לאחיו. לכן, כבדרך אגב, הסרט עוסק גם בסיפור הידוע של הרומן של אותו מיועד עם גרושה אמריקאית, סיפור שמטופל בסרט בצורה מעט חד ממדית הפוגעת בשלמות הסרט.

בשורה התחתונה נאום המלך הוא סרט אוסקרים טיפוסי העשוי היטב, דבר די נדיר בשנים האחרונות. נכון, הוא מתחנף לקהל שלו ומנסה לרצות אותו, אבל הוא עושה זאת בצורה חיננית.

גם קר עד העצם עלה השבוע למסכים בארץ וזכה למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, אך כלפיו לא ניתן לטעון בשום אופן כי הוא מתחנף.

מדובר בדרמה עצמאית קטנה המציגה מסע גבורה של נערה צעירה. רי בת ה-17 מטפלת בשני אחיה הקטנים ובאמה חולת הנפש בחווה קטנה בלב ארה"ב. אביה יצרן הסמים נעדר רוב הזמן. יום אחד מוסר לה השריף כי האב לא התייצב למשפט וכי הוא רשם את הבית כערבות לצורך שחררו מהכלא. כלומר, אם האב לא יתייצב במשטרה בימים הקרובים, תאבד המשפחה את הביתה. רי יוצאת למסע בקרב תושבי האזור, כולם קרובי משפחה שלה מדרגה מסוימת, כולם פושעים וכמעט כולם לא רוצים לעזור לה.

כפי שמרמז שמו, מדובר בסרט קר מאוד, אשר לרוב אורכו אינו מנסה בהכרח לעורר הזדהות רגשית אלא רק לספר את הסיפור שלו. יש בסרט לא רק סצנות אכזריות, אלא גם שימוש אכזרי ומנוכר באמצעי הקולנוע. התוצאה היא יצירה מטרידה מאוד, לא רק בשל כמה דימויים מטרידים המופיעים לקראת סופה.

המעלה העיקרית של הסרט היא המשחק. כל השחקנים, חלקם לא מקצועיים וכמעט כולם לא מאוד מוכרים, עושים עבודה טובה עד מצוינת. ג'ון הוקס זכה בצדק במועמדות לאוסקר על גילום דודה של הנערה, דמות המפגינה כלפיה קשיחות מצד אחד אך חמלה והבנה במקרים אחרים.

מועמדות מוצדקת אף יותר לאוסקר קיבלה השחקנית הראשית ג'ניפר לורנס, הנושאת את הסרט על גבה בתצוגה המשלבת בין אסרטביות, קור רוח ורכות, המגיעה בסצנות שבהם היא מלמדת ילדים קטנים להשתמש ברובה. לורנס נותרת אמינה לאורך כל הסרט ומצליחה לייצר דמות מורכבת ולעתים שברירית, דבר לא פשוט בסרט הדורש ממנה לפעול בצורה נחושה לאורך רובו.

אבל אם יש דבר אחד שעשה עבורי את הסרט, זהו הסיום שלו. אני לא מדבר על התרת הדרמה המרכזית אלא על הסצנה שבאה אחריה, המציגה לפתע חיים פשוטים של אותם גיבורים. זוהי סצנה שכל מורה לתסריטאות היה טוען שהיא ארוכה מדי ולא קשורה לנושא הסרט, אבל דווקא היא מעניקה ממד חם ליצירה, הסותר את הטון הקריר של מה שהיה עד הסיום ומעניק לו כוח.

לסיכום, אהבתי את שני הסרטים האלה, שעלו לאקרנים השבוע. אך מבין כל הסרטים שיצאו השבוע, האהוב עליי ביותר הוא טטרו, שעליו כבר כתבתי.

פורסם בקטגוריה אוסקר, עכשיו בקולנוע, פסטיבל ירושלים | תגובה אחת

ברבור שחור

סרטיו של דארן ארונופסקי תמיד נעים בין וירטואוזיות מרהיבה ומחושבת היטב למנייריזם מכעיס. כבמאי, השליטה הטכנית שלו באמצעי הקולנוע, בעיקר בכל הנוגע לעריכה ולסאונד, קרובה לשלמות. עם זאת, לעתים קיימת תחושה שהוא יודע שהוא מיומן ולכן הוא נעזר בטריקים זולים במטרה להרשים את הקהל. התוצאה היא סרטים שבפועל הם עמוקים הרבה פחות משנדמה ועל כן נראים נצלנים ובוטים מדי עבור חלק מהקהל, בעוד צופים אחרים מהללים אותם כיצירות מופת

אני מבין את שתי הגישות כלפי יצירתו ולרוב מוצא את עצמי איפשהו באמצע. בחלקו הראשון של סרטו החדש, ברבור שחור, מצאתי את עצמי נע בכיסא בחוסר נחת נוכח הבימוי הראוותני המוקצן של הסרט – אולם ככל שהיצירה התקדמה, קיבלתי את הטכניקה שהוא בנה בצורה טובה יותר, ובסופו של דבר התרשמתי מהסרט, שהוא אולי שיא היצירה של ארונופסקי עד כה, גם אם מדובר בסרט הסובל מחסרונות רבים.

עלילת הסרט פשוטה משנדמה: רקדנית צעירה מקבלת את הזדמנות חייה להופיע בתפקיד הראשי באגם הברבורים – השאיפה שלה לשלמות מולידה משבר נפשי ובמהרה מתברר כי עלילת הסרט היא עיבוד לעלילת אותו מחול נודע, מה שהופך את הסוף של הסרט לצפוי, שכן עלילת המחול מוסברת כבר בתחילת הסרט ולאחר מכן עוד כמה פעמים כדי שכל הקהל יבין.

ארונופסקי אינו במאי מעודן בשום אופן, אך כאשר הוא מנסה לתאר דמויות במצב מנטלי שביר, התוצאה לעתים מהפנטת. בשיחה עם סטודנטים לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב הבמאי צחק ואמר כי ממד האימה של הסרט נובע גם מכך שהוא ניסה לראות אם הוא מסוגל להפחיד באמצעות טריקים זולים, אך במקביל הודה בהשפעה של רומן פולנסקי וציין גם את דיוויד קרוננברג. ההשפעה של שני היוצרים בהחלט בולטת בסרט, שלפרקים נראה כמעט כריימיק לרתיעה של פולנסקי בשילוב עם הגעלות גוריות נוסח קרוננברג בעזרת עבודת סאונד איכותית, הכוללת עיוות בלתי פוסק של המוזיקה שכתב צ'ייקובסקי למחול המקורי (אתם מכירים את המוזיקה, גם אם אתם בטוחים שלא).

הצד המעודן של הסרט אמור לבוא מכיוון הבלט, אלא ששם העסק עובד בצורה פחות מוצלחת, ולא רק מפני שהשחקניות אינן רקדניות מקצועניות. בעלילת הסרט הגיבורה מבצעת את התפקיד העדין של הברבור הלבן בשלמות ומתקשה לבצע את התפקיד הסקסי והפראי של הברבור השחור, אך דומה שעבור הבמאי הבעיה הפוכה. בשיחה עם הסטונדטים הוא נשאל על ההשפעה של הסרט הקלאסי נעליים אדומות. הוא אישר אותה וציין שהוא מאוד הושפע גם מהסרטים הדוקומנטריים שיצר פרדריק ווייזמן על בלט. מעבר לשמחה שלי על כך שעכשיו ייתכן שסטונדטים יעריכו את ווייזמן, קשה לי לראות את ההשפעה שלו, או של נעליים אדומות, בסרט החדש. ארונופסקי הוא במאי של קצב מסחרר ולא של התבוננות ארוכה, של אקשן וסיבוכי עלילה שלא מותירים מקום להתפתחות מחושבת. יכול להיות שהוא באמת אוהב בלט, אבל הוא לא מסוגל לבטא אהבה זאת בסרט. בסך הכל חיסרון זה לא באמת מפריע, מכיוון שארונופסקי מתרכז במה שהוא יודע לבצע היטב. זה סרט שעוסק בהקרבה אישית ובמשבר נפשי הרבה יותר מאשר בעולם המחול.

לצד הווירטואזיות הטכנית בעריכה של סרטו, שאותה מרבים להלל מעריציו וכלפיה מופנה זעמם של מקטרגיו, ארונופסקי הוא גם במאי שחקנים נהדר. אלן ברנסטין ומיקי רורק זכו בערמה של פרסים על הופעותיהם בסרטיו, והתפקיד של נטלי פורטמן בסרט הנוכחי מזכה אותה בכמות פרסים גדולה אף יותר. במפגש עם הבמאי שאלתי את ארונופסקי על המקום שהוא מאפשר לשחקנים לבטא את עצמם בסרטים שנדמה כי הם מותווים על ידי העריכה. הוא השיב כי הוא יודע לפני הצילומים בדיוק איך הוא הולך לערוך, אך לגבי מה יתרחש בכל שוט הוא לא יודע כלום ומאפשר לשחקנים חופש מוחלט. הוא גם סיפר כי פורטמן נתנה פעמים רבות כמה וריאציות שונות מאוד של משחק, ורק בחדר העריכה הוא בחר באחד הביצועים. התוצאה היא סרט שבסופו של דבר המשחק הוא שמניע אותו קדימה וגם יוצר את הפרשנויות המעניינות ביותר.

במקור התסריט כלל לא עסק בעולם הבלט אלא התרחש בעולם התיאטרון. מהבסיס הזה נשאר הרובד המרתק ביותר בסרט, העיסוק בהקרבה של המופיע למען האמנות – הקרבה הדורשת לעתים ויתור על האישיות העצמית, עינוי פיזי, בגידה בחברים וקרובי משפחה ואולי אפילו ביצוע פשע או התאבדות למען ההופעה. הליהוק משרת מטרה זו.

ונסן קאסל מגלם את מנהל הלהקה והכוריאוגרף. הדמות שלו משלבת בין סאדיזם לסקסיות ונראית כמו המשך ישיר של התפקידים שגילם בקולנוע עד כה. ווינונה ריידר, שהייתה ילדה שחקנית והפכה לכוכבת גדולה (בדומה לפורטמן) וכיום אינה רלוונטית עוד בעולם הקולנוע, מגלמת את מקבילת הבלט לחייה האמיתיים. ברברה הרשי, שחקנית מאוד מוכשרת (שאף פעם לא הפכה לכוכבת גדולה), מגלמת את אם הגיבורה הסבורה כי הייתה יכולה להיות רקדנית מצליחה אם לא הייתה מקדישה את חייה לגידול בתה. הכוכבת הקומית העולה מילה קוניס מגלמת רקדנית חדשה ומסעירה (וגם מספקת את מיטב הבדיחות של הסרט). באופן טבעי כל השחקניות (והשחקן) נפלאות. אם קראתם משהו על הסרט, סביר להניח שהיו בו שבחים למשחק של פורטמן.

פורטמן היא במידה מסוימת דמות מראה של נינה, הרקדנית שהיא מגלמת. כמותה, גם היא נתפסת כהתגלמות מושלמת של הבחורה התמימה והיפה. אולם גם היא במיטבה דווקא בגילום תפקידים סקסיים ופרועים יותר, שתמיד נתפסים כשינוי אופי, למרות שהקהל כבר אמור להיות מורגל להם. הסרט הוא מעין סיכום שכל התפקידים שפורטמן גילמה עד כה במקביל להיותו סיפורה של דמות פיקטיבית ייחודית. אין שנייה בסרט שבה פורטמן לא אמינה בתור הדמות, אך הרובד המטא-קולנועי קיים גם הוא תמיד. במהלך הצפייה השם "נינה" הזכיר לי את המחזה השחף של צ'כוב, שעסק גם הוא בין השאר בהקרבה למען האמנות. בדיקה קצרה גילתה לי שפורטמן שיחקה בהפקה של השחף בברודוויי, בתפקיד נינה כמובן.

אלמנט ויזואלי שלא התייחסתי אליו עד כה הוא השימוש הרב שהסרט עושה במראות – דומה כי יש מראה כמעט בכל שוט. מלבד היופי החזותי של המראות, יש להן גם משמעות נרטיבית כפולה: ראשית הדגשת מוטיב הכפילות הקיים בסרט (כל דמות נשית היא במידה מסוימת כפילה של הגיבורה), ובאופן פחות נדוש – ערעור תמידי על המציאות הפנימית בסרט, שיכולה תמיד להיות שונה מן ההשתקפות – לא ברור מה מתרחש בפועל ומה רק במוחה של הגיבורה. דומה כי הסרט לא רק מציג הרבה מראות, אלא גם דן באמינות המשתקף במראה והמשתקף בקולנוע.

בסופו של דבר מדובר בסרט המשמש קרקע פורייה לפרשנויות מגוונות ולתיאוריות משונות. בעיניי מדובר גם בסרט אימה אפקטיבי ובדרמה העובדת בצורה יעילה, גם אם בנקודות מפתח חסר בה עידון. עם זאת, אני מבין גם את המסתייגים מהסרט.

פורסם בקטגוריה אדפטציה, עכשיו בקולנוע | עם התגים | 4 תגובות

הצרעה הירוקה

כתיבת ביקורת על הצרעה הירוקה אינה משימה פשוטה: מצד אחד יש בסרט הרבה דברים שלא עובדים – הדמויות פלקטיות ולא אמינות, הקצב של הסרט לא אחיד, חלק מפריטי העלילה יוצרים אמביוולנטיות מוסרית שאיני סבור שהייתה בכוונת היוצרים. אולם מצד שני, החושב יותר, כאשר הדברים בסרט עובדים הוא מהנה מאוד, בזכות שילוב בין הומור לכמה הברקות ויזואוליות מרהיבות.

למעשה יש כאן תערובת של שלושה סרטים: סרט גיבורי על שגרתי, סרט שכתב סת' רוגן (בשיתוף עם אוון גולדברג) וסרט שביים מישל גונדרי. השילוב בין הגורמים מוליד יצירה שרוב הקהל לא יאהב/יבין, אך בעיניי היא מרתקת ובעיקר מהנה.

מבחינת ההיבט של גיבור העל, הסרט לא מחדש בהרבה. מדובר בעיבוד לסדרת תסכיתי רדיו, שהפכה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של ברוס לי שלא שמעתי עליה עד לעליית הסרט. יש בסיפור לכאורה שני טוויסטים: כדי להיות גיבור על מוצלח הדמות הראשית מתחזה לרשע. בנוסף לכך, את עיקר העבודה מבצע דווקא העוזר נטול השם שלו. יש בעלילה גם ממד של ניסיון להתגבר על מורשת של אב בעייתי וניסיון להשיג יושרה עיתונאית – אבל בסופו של דבר הסרט לא מעלה שום סוגיה שסרטי באטמן של נולן לא העלו כבר בצורה עמוקה יותר.

בתור סרט של סת' רוגן כתסריטאי/כוכב, זה כבר יותר מעניין. רוגן הפך למייצג הקולנועי המובהק ביותר של הגבריות החדשה: מצד אחד שוביניסט על סף מטריד מינית סדרתי, מצד שני רגיש ופגיע מאוד. אם כי בסופו של דבר, ברוב הסרטים שכתב או שבהם כיכב הצד הרומנטי פחות מהותי מיחסי החברות הסבוכים בין גברים. בסרט זה בא לידי ביטוי ביחסים בין הגיבור, בריט ריד, שרוצה לעשות טוב על ידי הפיכה לכוח השולט בפשע בלוס אנג'לס, ובין מי שהיה המשרת של אבא שלו ולמעשה עושה עבורו את כל העבודה, קייטו. העליות והירידות בחברות, בעיקר כאשר שניהם מתאהבים באותה אישה, הם מרכז הכובד הדרמטי של הסרט. חלק מהרגעים הדרמטיים הללו עובדים היטב, באחרים יש תחושה קלה של חזרה על אותם פרטים. למשל כמות הרמיזות הישירות מדי לממד של משיכה מינית בקשר בין החברים גבוהה למדי.

את האישה בין שני הגברים מגלמת קמרון דיאז והיא בהחלט משדרגת את הסרט. אם רוגן מייצג סוג מסוים של גבריות בקולנוע, הרי שדיאז לקחה ברוב סרטיה את דמות הבלונדינית הסקסית למחוזות אלגנטיים מאוד, וברוב הסרטים נדמה כי היא חכמה הרבה יותר מן הגברים החושקים בה (וגם מסוגלת להיות אלימה כמותם) – דבר הבולט במיוחד בסרט זה, שמזכיר  מדי פעם את קומדיות הסקרובול – וזו מחמאה גדולה מאוד.

ולבסוף זה גם סרט של מישל גונדרי, במאי הקליפים המבריק שאחראי לסרטים מענגים כגון שמש נצחית בראש צלול ומדעי החלום. לכאורה גונדרי הוא במאי שכיר בסרט זה והוא כפוף לחוקי המשחק ההוליוודיים שמאפשרים לו פחות דרור הפעם. אולם בכמה סצנות בסרט המוח היצירתי המיוחד של גונדרי מתפרץ, והתוצאה היא תענוג קולנועי מרהיב ושובה לב. לרגע אחד הוא אפילו מצדיק את השימוש בתלת ממד (שמעיק ברוב הזמן). ברגעים אחרים העולם הוויזואלי הייחודי שלו משתלט לפתע על הסרט. ובסיקוונס השיא של הסרט הוא מצליח לייצר קטע אקשן די מסעיר, דבר שלא הייתי בטוח שהוא מסוגל לעשות.

מי שרוצה לקבל הוכחה לכך שגונדרי מסוגל לעשות קסמים גם כבמאי שכיר, שיצפה בפרק המיוחד שביים בתוכנית האירוח של ג'ימי קימל ויראה כיצד ניתן להפוך תוכנית אירוח סטנדטית ליצירת אמנות:

פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע | עם התגים | תגובה אחת

מכאן והלאה

הסרט החדש מכאן והלאה יוצא מנקודת הנחה שנויה מאוד במחלוקת: על פי הסרט, לא רק שיש חיים אחרי המוות, אלא שגם יש יחידי סגולה המסוגלים לתקשר עם עולם המתים. דבר זה עלול להיות בעייתי עבור ספקנים כמוני, בעיקר משום שהסרט מתאר גם אירועים היסטוריים זכורים מן העבר הלא רחוק, דבר המעניק לו חזות ריאליסטית יחסית. באופן אישי יצירות קולנוע דתיות מרתקות אותי אף על פי שאיני שותף לאמונה. עם זאת, מכאן והלאה שונה מרוב היצירות הרוחניות מכיוון שהוא לא תוהה באפשרות של קיום רוחני או מציג בסיום גאולה רוחנית אלא מציב "עובדות" מהרגע הראשון.

אולם כאשר מקבלים את הסרט כסוג של פנטזיה, מגלים כי העמדה של הסרט כלפי התקשורת עם מתים מרתקת וביקורתית יותר. לא רק שהסרט מציג את היכולת לתקשר עם עולם המתים כקללה ולא כברכה, אלא שבסיום הסרט המסר הוא שעדיף לא לתקשר עם המתים, גם אם נדמה שלא ניתן לחיות בלעדיהם. כשמצרפים לכך קטעים בסרט שתוקפים את הרוחניות המסחרית ואת הדתות הממוסדות (בצורה קצת בוטה מדי לטעמי) מקבלים סרט שעל אף החזית הרוחנית והנחת היסוד העומדת בבסיס העלילה שלו מטיף דווקא לחיים פרקטיים בעולם הזה, גם אם תוך הטפה לקבלת העובדה כי יש חיים כלשהם לאחר המוות.

באשר לאיכות הסרט – ובכן, את הסרט ביים קלינט איסטווד. משמע יש בו קטעים אפקטיבים מאוד בעוצמתם הדרמטית. אין כיום הבמאי הבקיא יותר מאיסטווד בבניית דרמה בנוסח ההוליוודי (המתחרה הגדול שלו, סטיבן ספילברג, מעורב בהפקת הסרט), וגם מכאן והלאה עמוס בסצנות מרהיבות המפעילות היטב את מיתרי הרגש. עם זאת, אם יש חיסרון אחד בקולנוע של איסטווד זהו בחירת התסריטים שלו, או העובדה שהוא אינו דורש שלמות בתסריט. כתוצאה מכך הסרט אינו אחיד ברמתו ומכיל רגעים שמוטב היה להשמיט מהסרט או לשכתב.

הסרט עוקב אחרי שלושה סיפורים המתרחשים בארצות שונות ומצטלבים רק לקראת סיום. הסיפור הראשון עוקב אחר מגישת טלוויזיה צרפתייה. בראשית הסרט היא מוצאת את עצמה בלב הצונאמי הקטלני שתקף את מזרח אסיה. איסטווד מביים את הצונאמי בצורה וירטואוזית. הצרה היא שהמשך הסיפור של אותה מגישה בצרפת לוקה בשימוש יתר בקלישאות וברדידות כללית לעומת הסיפורים האחרים.

הסיפור המתרחש בארה"ב מעמיק בהרבה. מאט דיימון מגלם מדיום המסוגל לתקשר עם המתים – רק שהוא ממש לא אוהב את היכולת הזו, המונעת ממנו לנהל קשר תקין עם האנשים החיים הסובבים אותו. הוא גם לא אוהב את הניצול המסחרי של הקשר עם העולם הבא, נתיב שאחיו מעודד אותו לקחת. הליהוק של דיימון לתפקיד עובד בצורה מושלמת, שגרמה לי להבין את אחת הבעיות המרכזיות בסרטו הקודם של איסטווד, אינוויקטוס. למרות החזות המרשימה שלו, דיימון אינו מצטיין בגילום דמויות כריזמטיות אלא בגילום אאוטסיידרים – אנשים שלא לגמרי מתאימים לעולם הסובב אותם, שלא מצליחים להיות חלק מהחברה. בסרטי ג'ייסון בורן השכחה מתפקדת כאלמנט המבדיל בינו ובין העולם. במכאן והלאה – היכולת שלו לתקשר עם המתים, שהיא לא ממש יכולת, מכיוון שהמסרים מן המתים נכפים עליו.

הסיפור השלישי עוקב אחר משפחה לונדונית מן המעמד הנמוך. זהו הסיפור החזק ביותר בסרט ואני מעדיף שלא לחשוף את פרטי העלילה שלו כדי לא לקלקל את חוויית הצפייה. בימוי השחקנים של איסטווד בסיפור זה מצליח לתאר היטב סיטואציות אנושיות מורכבות ולשלב אותן עם אירועים דרמטיים סוערים.

כאשר כל הסיפורים מתחברים הסרט לא שומר על רמה אחידה ודומה כי הרצון ההוליוודי לסגור את כל הסיפורים גורם לסרט להימשך כמה דקות אחרי השיא שאליו כבר הגיע. אבל בשורה התחתונה מדובר לא רק בסרט אפקטיבי של מאסטר הוליוודי, אלא גם בסרט המעלה תהיות מעניינות ולא פתורות על טבע האדם בעזרת דמויות מורכבת משנדמה, דבר המאפיין את רוב סרטיו של איסטווד. גם אם מכאן והלאה אינו אחד מסרטיו הטובים ביותר של הבמאי, מדובר ביוצר מרתק שכל סרט שלו הוא חגיגה קולנועית קטנה.

פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע | עם התגים | תגובה אחת

עותק נאמן למקור

"הקולנוע מתחיל עם די.וו. גריפית ומסתיים עם עאבס קיארוסטאמי", אמר פעם ז'אן-לוק גודאר. הוא התכוון לכך שגריפית ניסח את כללי התחביר של הקולנוע הפופולרי ולימד את הוליווד עד לימינו כיצד לספר סיפורים גדולים בצורה מרגשת, גרדיוזית ובו זמנית אמינה. לעומת זאת קיארוסטאמי, החל משנות השמונים, לקח את הקולנוע למחוזות שונים לגמרי. קשה להצביע בדיוק על החידושים שהוא הכניס לשפה הקולנועית, אבל בסופו של דבר הסרטים שלו פשוט עובדים באופן שונה משל כל יוצר קולנועי אחר.

היצירה שלו היא בו בזמן מינימליסטית, ריאליסטית וחושפת את עצמה כבדיון. הוא תמיד מיטיב לתאר סיפורים אנושיים נוגעים ללב בתוך סרט שככל שמעמיקים בו הוא נראה כיצירה העוסקת בטיעונים פילוסופיים מורכבים על אודות הטבע של החיים ו/או של האמנות. אבל קיארוסטאמי לעולם אינו אומר דברים בצורה חד משמעית אלא תמיד משאיר לקהל מקום לפרשנות אישית.

הסגנון הקולנועי הייחודי של קיארוסטאמי, הנראה לכאורה פשוט ואלמנטרי אך למעשה מחושב בקפידה ומתוחכם מאוד, התפתח בין השאר הודות למגבלות המוטלות על הקולנוע האיראני. תקציב נמוך ואיסור על צילום מגע בין גבר לאישה לא נשואים יצרו באיראן גל של קולנוענים שהיצירה שלהם אינה דומה לקולנוע הנעשה במקומות אחרים בעולם. לפי ההתרשמות שלי ממעט הסרטים שראיתי מתוצרת המדינה, קיארוסטאמי הוא המעודן ביותר בקרב אותם במאים – וגם המעמיק שבהם.

סרטו החדש של הבמאי, עותק נאמן למקור (שעולה לאקרנים בארץ ב-13.1), שומר על סגנונו של הבמאי ובמקביל מצליח להיות אירופי בצורה אמינה מאוד. מעבר לכל שאלה של תרבות, קיארוסטאמי הוא קודם כל במאי של בני אדם, ואין הרבה במאים שמתארים בני אדם בצורה מורכבת ואוהבת כמוהו.

עלילת הסרט פשוטה עד לא קיימת: גבר ואישה מטיילים בעיירה קטנה בטוסקנה. הגבר (בגילומו של וויליאם שימל המצוין) הוא אקדמאי שמגיע לאיטליה בעקבות ספר פרובוקטיבי שכתב. אם לפשט (ובמידה מסוימת לרדד) את הטיעון שלו, הוא גורס כי עותקים מדויקים של יצירות אמנות הם שווי ערך למקור. בת שיחתו היא צרפתייה (ז'ולייט בינוש, שזכתה בצדק רב בפרס המשחק בקאן על סרט זה) החיה באיטליה ומנהלת חנות עתיקות. הספר צד את עינה והיא קנתה כמה עותקים ממנו כדי שהוא יחתום עליהם, אך משיחה שקיימה עם בנה טרם המפגש דומה כי היא אינה מסכימה עם רוב הטענות המובאות בספר.

המפגש בין השניים מתחיל כדיון פילוסופי על טבעה של האמנות, עובר מהר מאוד לדיון על טבעם של החיים, גולש לתחום של שיחת הנפש – וכמעט מבלי ששמים לב הופך למשהו שונה לגמרי. הוא לא מפסיק לעניין לשנייה, לא דבר של מה בכך בסרטים מסוג זה.

בסופו של הסרט חלק גדול מהקהל נותר מבולבל. מדובר בסרט ששומט את השטיח מתחת לרגלי הצופים ומקשה עליהם לנסח בצורה ברורה את המציאות הבדיונית אשר התרחשה בו. אין שום פירוש המסביר את הסרט לגמרי – לא מדובר בטעות תסריטאית, אלא בלבו של הסרט. ייתכן שמהלך זה הכרחי לחלק מהטיעונים שהסרט מציג לא רק לגבי טבעה של האמנות אלא גם לגבי טבעה של המציאות. חבל לי להרחיב על כך את הדיון בכתב – גם מכיוון שהסרט עושה זאת בצורה טובה בהרבה וגם מכיוון שהסרט אינו מציג עמדות חד משמעיות אלא רק מעלה שאלות לדיון, ואת התשובות להן צריך לתת כל צופה בנפרד.

לכאורה מדובר בסרט המורכב ברובו מדיאלוג לא פוסק. אך הצופה אשר יפנה את תשומת לבו לדיאלוג בלבד יפספס חלק ניכר מהסרט, שכן הבמאי מעצב בצורה מדויקת כל צילום בסרט בצורה המעניקה ליצירה נופך פיוטי הנעדר מרוב הסרטים עמוסי הדיאלוג. בסרט מתרחשים דברים רבים גם ברקע או בשולי הפריים, דברים המעניקים כוח ומשמעות לדיאלוג, לעתים לא פחות מהשחקנים המדברים.

מהדברים שכתבתי עד כה מתקבל הרושם כי מדובר בסרט שכלתני וקשה לעיכול. ייתכן כי חלק מהצופים אכן יחוו אותו ככזה, שכן נדרשת בו עבודה מצד הקהל. אבל העיקר בסרט הוא דווקא המהלך הרגשי שעוברות הדמויות, שמתעצם ככל שהסרט מתקדם. בעזרת השחקנים המיומנים והעשייה הקולנועית המדויקת הסרט הוא לא רק אחד המורכבים של התקופה האחרונה, אלא גם ובעיקר אחד הסרטים המרגשים ביותר בתקופה זו.

פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע | עם התגים | 3 תגובות

אי שם

בזמן האחרון אני שומע לא מעט את הטיעון כי הרשת החברתית הוא הסרט הטוב ביותר של השנה משום שהוא "תופס הכי טוב את רוח התקופה". מתנגדי הסרט טוענים בלהט שדווקא באה בקלות או קטפיש עושים זאת טוב ממנו. לא ברור לי כיצד ואיך מודדים זאת ועד כמה הדבר רלוונטי לבחירת הסרט הטוב של השנה בטקסי פרסים כאלה או אחרים, אבל ברצוני לטעון כי דווקא סרטה החדש של סופיה קופולה אי שם הוא שתופס את הדור, או התקופה, בצורה הטובה ביותר.

אי שם הוא בין השאר סרט על ריקנות. בשוט הראשון שלו מכונית יוקרה נוסעת במגעלים על מסלול מירוץ. המצלמה נשארת סטטית, דבר המדגיש את חוסר ההתקדמות של המכונית ושל הגיבור היוצא ממנה. במהלך הסרט קופולה מיטיבה לייצר עוד דימויים המעבירים תחושה של עושר וטכנולוגיה מצד אחד וחוסר משמעות וחוסר כיוון מאידך. לא מסר מקורי במיוחד, אבל קופולה טובלת אותו במגע אישי המעניק לו כוח.

הסרט עוקב אחר כוכב הקולנוע הנופש במלון בסמוך להוליווד, נח בין צילומי סרטים ומזגזג בין צפייה בחשפניות למין אקראי עם אורחות המלון. במהלך הסרט אנו נצפה בקשר שלו עם בתו בת ה-11, בין השאר כאשר הוא נדרש במפתיע לטפל בה לפרק זמן ממושך מהרגיל. השניים ייסעו יחד למילאנו לעשות יחסי ציבור לסרט חדש, אבל חוץ מזה לא יקרה יותר מדי.

אי שם מלא במותגים וסמלים מסחריים של המאה ה-21. יש בו סצנות לא קצרות של משחקי וידיאו עדכניים ונוכחות בולטת של SMS. הגיבור הוא כוכב קולנוע אך הוא מגולם בידי סטיבן דורף, שרחוק מלהיות כוכב קולנוע גדול בעצמו, לכן הוא סוג של סלבריטי נטול אופי ממשי, פרסום נטול תוכן. מסיבות העיתונים בסרט מלאות בשאלות נטולות ערך ובין מופעי הבידור שניתן למצוא במלון יש זמר זקן די עלוב.

הסרט מזכיר (לעתים יותר מדי) את סרטה הידוע ביותר של קופולה, אבודים בטוקיו – החל מהזלזול בעיתונאים ובמעריצים דרך הדיוקן של בתי המלון, הקשר בין גבר לאישה צעירה יותר (במקרה של הסרט החדש – אב ובת) ובעיקר הצורך למצוא משמעות. אם כי עושה רושם שגיבורי אבודים בטוקיו מודעים לעצמם הרבה יותר, או לפחות מנסים הרבה יותר. ואם בסרט הראשון כוכב קולנוע הוליוודי הרגיש אבוד בשנות ה-50 לחייו, בסרט זה המשבר מגיע בשנות ה-30 לחיי הגיבור, בזמן שעושה רושם כי הקריירה שלו נמצאת בשיאה.

במידה רבה הסרט הוא סיפור על הצורך של גבר להשתנות באמצעות קשר חם ואמיתי עם בת משפחה. אל פנינג מגלמת בחן רב את הבת, ילדה שמבינה את העולם בצורה טובה הרבה יותר מהמבוגרים הסובבים אותה. מהזמן הקצר שבו רואים את אמה של הילדה בסרט  ניתן להבין כי הילדה פחות או יותר מגדלת את עצמה, ורמזים לבעיות שהדבר יוצר צצים לאורך הסרט.

אני מאוד אוהב את הקולנוע של סופיה קופולה. יש משהו מרענן בבמאית שמנסה לשים את הדגש על עיצוב התמונה והפסקול על חשבון התקדמות הסיפור. אלא שדומה כי הסרטים שלה מידרדרים עם השנים. אי שם, לצד המעלות שציינתי, מכיל גם לא מעט רגעים בנאליים וחלשים. כמו כן, לפעמים לא ברור אם מדובר בסרט המתאר עולם ריקני ונטול עומק או סתם בסרט ריקני ונטול עומק.

עם זאת, יש בסרט מספיק רגעים חזקים שהופכים אותו לראוי לצפייה, ולא היה לי ספק לרגע שהבמאית יודעת היטב מה היא עושה. כל זה נכון עד לדקות הסיום של הסרט. יש בסרט שני רגעים שהיו יכולים להיות עבורו סיום נהדר. השני שבהם מתכתב עם סיום אבודים בטוקיו. אלא שאחרי סיום פונטציאלי זה, קופולה ממשיכה את הסרט לעוד כמה דקות שהן החלשות ביותר בקריירת הבימוי שלה.

הדקות הללו בנאליות, מוגזמות, קלישאתיות ומאיימות למחוק את הישגי הסרט שקדם להן. לשיא הדבר מגיע בסצנה שבה בחרה הבמאית לסיים את הסרט – קשה לי לתפוס כיצד יוצרת אינטליגנטית כל כך חשבה שיש בסיום הזה משהו מקורי או עמוק.

פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע | עם התגים | כתיבת תגובה

פייטר – המשפחה וסרטי איגרוף

סרטו החדש של דיוויד או.ראסל, פייטר, מעלה פעם נוספת את השאלה למה דווקא על איגרוף (אחד מענפי הספורט הבודדים שאני לא נהנה לצפות בו בטלוויזיה) נעשו יותר סרטים טובים מאשר על כל ענף ספורט אחר. רשימת סרטי האיגרוף כוללת גם כמה מהסרטים הטובים בכל הזמנים.

התשובה הפשטנית גורסת כי האיגרוף מציג את הגיבור במצב הטבעי ההוליוודי ביותר – לבדו מול הועלם, נידון לספוג מהלומות, אך כנגד כל הסיכויים מכה חזרה. מכיוון שבאיגרוף עובר זמן יחסית רב בין קרב לקרב, גם קל יחסית לבנות את המתח בין הדמות לעולם הסובב אותה. מכאן הדרך לסיפורים על עלייתו של גיבור משכונת העוני עד לאליפות העולם ופרסי האוסקר נראית קלה יחסית.

גם סיפורו האמיתי של מיקי וורד (שפרש מהספורט שנים ספורות לפני שהחלה העבודה על התסריט לסרט זה), העומד במרכז פייטר, תואם לכאורה את התבנית הנ"ל.

אלא שמבט מעמיק יותר על פייטר, כמו גם על סרטי איגרוף מצליחים אחרים בהיסטוריה, חושף כי סוד ההצלחה של הסרטים האלו שונה. אף כי האגרוף מציג את הגיבור לבדו מול היריב, עיקר כוחם של הסרטים הוא ביחסים של הגיבור עם משפחתו. מיקי וורד, גיבור פייטר, לא באמת צריך להתגבר על שדים פנימיים. הוא מפוקס על המטרה וחזק מנטלית. הדבר היחיד שמעכב אותו הוא משפחתו. במקרים שבהם הוא ניצב מול הצורך לבחור בין קריירת האיגרוף למשפחה שלו, שום החלטה אינה נכונה באופן חד משמעי.

מיקי הוא הדמות שבמרכז הסרט, אך גם הדמות הכי פחות מעניינת בו. הוא לוחם – מנקז את כל האלימות שלו לרגע הקרב, מוכן לספוג הרבה (הטקטיקה שלו היא להתחיל לאט ולתת ליריב להתיש את עצמו, לכן הוא נראה בסרט סופג יותר אגרופים מאשר אלו שהוא נותן) ויודע רוב הזמן מה נכון לעשות. הצדדים הבעייתיים שאולי היו באישיותו של האיש האמיתי (כמו למשל הסיבה שאם בתו שונאת אותו) נותרו מחוץ לסרט. הוא במידה רבה עוגן של שפיות במשפחה לא מתפקדת.

בראש המשפחה הזו ניצבת אליס, אמו של מיקי והסוכנת שלו, אשר בטוחה כי היא יודעת יותר טוב מכולם מה טוב עבורו. מעט אחריה בהיררכיה ניצב דיקי, אחיו הגדול/המאמן של מיקי, כוכב איגרוף שניצח את שוגר ריי ליאונרד בעבר ומכור קשה לקראק היום. חלקו הראשון של הסרט עוסק גם בסרט תיעודי שערוץ HBO מצלם על דיקי, סרט שהוא משוכנע כי נועד לספר על שובו לזירה אך למעשה מטיף נגד הידרדרות לסמים. חוץ מהדמויות הנ"ל המשפחה כוללת גם מספר רב מאוד של אחיות (6, אבל זה לא חשוב) ואת אביו של מיקי (אך לא של דיקי), שפחות או יותר אין לו מילה לגבי שום דבר המתרחש במשפחה. במהלך הסרט יתחיל מיקי לצאת עם שרלין, אישה משכילה מעט יותר שמציבה הסתכלות שונה על העולם ומעודדת את מיקי לאפשר לגורמים מחוץ למשפחתו לעצב את הקריירה שלו, כי ההחלטות של אמו השתלטנית ואחיו המסומם מונעות ממיקי להיות מתמודד רציני על תואר אלוף העולם.

אופיו של מיקי, ההגון והרגוע יחסית במשפחה אך המצטיין בקרבות איגרוף, מזכיר כמה דמויות מההיסטוריה של הקולנוע. למשל הדמות שגילם מרלון ברנדו בחופי הכרך, אשר יכול היה להתמודד על התואר העולמי אבל הפסיד בכוונה לבקשת אחיו המאפיונר. באופן מובהק יותר, הסרט מזכיר את סרטו הגדול של לוקינו ויסקונטי רוקו ואחיו.

סרטו של ויסקונטי שונה מאוד מסרטו של ראסל בסגנון ובתוכן, אך יש ביניהם קווים מקבילים. גם רוקו נכנס לעולם האיגרוף בעקבות אחיו, גם אחיו של רוקו הידרדר לפשע. בשני הסרטים הדמות הראשית היא הערכית ביותר וזו שעוברת את השינוי הקטן ביותר. ברוקו ואחיו חוסר היכולת של רוקו לצאת נגד אחיו מולידה טרגדיה המנוגדת להצלחה בזירה. בפייטר ההצלחה המקצועית מגיעה רק לאחר שינוי היחס למשפחה. ויסקונטי מדגיש את חשיבות המשפחה בסרטו על ידי חלוקת הסרט לחמישה חלקים שונים, כל פרק על שמו של אח אחר העומד במרכזו; להוציא את החלק שקרוי על שמו, רוקו בעיקר מספק איזון לדמויות האחרות.

במקרה של פייטר, הדגש מורד מקטעי האיגרוף ומופנה לעבר המשפחה בעזרת הצילום. קרבות האיגרוף דומים יותר לאופן שבו הם מצולמים לטלוויזיה מאשר לניסיון להראות את אכזריות הקרב כפי שהתבצע בסרטים כגון השור הזועם או מיליון דולר בייבי (שגם הם סרטים על אודות משפחה יותר מאשר סרטי ספורט). סצנות בין בני המשפחה או עם החברה מצולמות ביותר תנופה קולנועית, דבר המעניק להן כוח דרמטי רב המשרת את הסרט. סצנות האיגרוף נראות לעתים כמו אנטי קליימקס לדרמה שבחיים הפשוטים, דבר אשר התרחש עבורי גם בקרב המסיים את הסרט – אשר היה אמור לסחוף הרבה יותר.

המעלה הגדולה ביותר של פייטר היא המשחק של כל צוות השחקנים. רוב הביקורת המהללות את כריסטיאן בייל, אשר נבלע לתוך דמותו של דיקי באופן מוחלט ומצליח גם לייצר הזדהות עם הדמות של המסומם האבוד. זהו התפקיד שאוסקר כתוב עליו, אך לאו דווקא תצוגת המשחק הטובה ביותר בסרט. אני אומר זאת מכיוון שההופעה של בייל היא סוג של תצוגת תכלית של משחק, אבל המשחק של איימי אדמס (בתור שרלין) או של ג'ק מקגי (בתור אביו של מיקי), המגלמים דמויות פשוטות, מצליח לרגש הרבה יותר דווקא משום שהם אינם מאמצים מבטא או מדמים התמכרות לסם.

לגבי אדמס אני ממילא לא נייטרלי – אני חושב שהיא הדבר הטוב ביותר פחות או יותר בכל סרט שבו היא משתתפת. בניגוד לבייל, היא לעולם אינה נבלעת בדמות באופן טוטאלי – יש בה תמיד מן הקסם והחביבות של אדמס – אבל היא כן משנה את האישיות שלה בהתאם לאישיות של הדמות ומצליחה תמיד להותיר רושם אמין מאוד, גם במקרים שבהם היא משחקת סצנות טעונות דרמטיות. היא משלבת בין רגשות מוחצנים לעדינות במשחק. הופעה מסוג זה מעניקה גם יותר כוח להופעות המוחצנות של בייל או של מליסה ליאו, המגלמת את אם הגיבור בצורה מוחצנת אך נהדרת. אני מניח כי שלושתם יהיו מועמדים לאוסקר השנה.

מארק וולברג מגלם לכאורה את התפקיד הקל ביותר בסרט על פי דבריי עד כה – את התפקיד הראשי. אך בדומה לאלן דלון ברוקו ואחיו, הוא מצליח להיראות כל הזמן מפוקס ובשתי הסצנות שבהן הוא נדרש להראות מידה מסוימת של אישיות בדילמה – כאשר הוא מנסה להתחיל עם שרלין בפתיחה וכאשר הוא מתעמת עם אחיו לקראת הסיום – הוא עושה עובדה מצוינת. וולברג גם פיתח את הפרויקט הזה במשך שנים רבות והוא מתגלה במפתיע כאחד המפיקים היותר חדי עין בהוליווד (ראו גם את סדרות הטלוויזיה שבהפקתן הוא מעורב).

בניגוד לרבים מחבריי, הסרט לא הימם אותי לגמרי בצפייה הראשונה ומצאתי בו גם כמה רגעים חלשים יחסית. אבל בסופו של דבר המכלול עובד היטב, ובניגוד לסרטים הקודמים של ראסל, הבמאי נקט גישה ריאליסטית יחסית וויתר על התחכמויות מיותרות ולכן זהו הסרט הראשון שלו שלא מתפזר לכיוונים תמוהים. בשורה התחתונה אני מסכים עם הקביעה כי זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה (אם כי הוא לא היה נכנס לעשיריית סרטי 2010 שלי, לפחות לא אחרי צפייה אחת).

פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, קלאסיקה | עם התגים , | כתיבת תגובה

דבש

יש סרטים שמפצלים את הקהל הצופים לתומכים ולמתנגדים. דבש, סרטו של הבמאי הטורקי סמיח קפלנולו, פיצל את הקהל בהקרנה שבה הייתי לנשארים ועוזבים. גל הנטישות החל כ-10 דקות אחרי פתיחת הסרט ונמשך כמעט עד סיומו. אני תוהה עד כמה שאר הצופים שנשארו אהבו את הסרט כמוני.

סרט מסוגו של דבש עלול להיות קשה לצפייה עבור חלק מהקהל. ייתכן שעקב כך מעטים כמוהו מגיעים להקרנות מסחריות, להבדיל מפסטיבלי קולנוע. הסרט מתנהל בקצב אטי, לא נסוב בהכרח סביב העלילה, לא אומר את המסרים שלו בצורה חדה וברורה. הוא סרט שמשעמם חלק מן הצופים בשל הסגנון שלו, שחלק מהמטרה שלו היא קצת לשעמם: לתת תחושה של מעבר הזמן, של הרגעים הלא מרגשים בהכרח בחיים. הסרט עוסק בקשיי היומיום על ידי כך שהוא מראה אותם, לא על ידי כך שהדמויות מתלוננות על העוני שלהם. זהו סרט הדורש מהצופה התמסרות לדרך הבעה אמנותית אחרת. הצופה אשר יתמסר ימצא שלא מדובר בסרט קשה מדי להבנה אלא ביצירה אנושית המעניקה, בסופו של דבר, חוויית צפייה שנשארת עם הצופה זמן רב.

זהו סרט שלישי בטרילוגיה של הבמאי, העוקבת אחר שלושה שלבים שונים בהתפתחות של אותה דמות, יוסוף. בסרט הראשון ביצה יוסוף הוא משורר מצליח בשנות ה-30 לחייו, המתמודד עם שיבה לכפר הולדתו לאחר מות אמו. בחלב, הסרט השני (והטוב ביותר בעיניי), הוא מתבגר שסיים ללמוד בתיכון, מתחיל את דרכו כמשורר ומתמודד עם מעבר אפשרי מבית אמו. בדבש אנו צופים בילדותו של המשורר, בתחילת לימודיו בבית הספר היסודי. מתברר כי מי שיתפרנס מכתיבה התקשה מאוד בלימוד הקריאה.

אבל הקשר הישיר בין הסרטים רופף מאוד: כולם מתרחשים בשנים שבהן צולמו הסרטים, כלומר 2007 עד 2009. כפר הולדתו של יוסוף נראה שונה מאוד בכל סרט וממוקם בסביבות גיאוגרפיות שונות. ויותר מכל, הטרילוגיה ממוקמת בזמן ובחלל מאוד מופשטים, נצחיים כשם שהם מודרניים, איסלמיים כשם שהם חילוניים. עולם שהחוקיות היחידה בו היא הרוח האנושית. הרבה יותר שמהטרילוגיה עוסקת באישיותו של האמן, היא עוסקת ביחסי הגיבור עם הוריו (אמו בשני הסרטים הראשונים, בדבש האב נוכח גם כן) ובחיים הפשוטים. לא סתם כל סרט קרוי בשמו של מאכל פשוט ובסיסי – אלו סרטים על קשר בין האדם לעולם המקיף אותו.

הטרילוגיה נעה במקביל קדימה ואחורה: דבש מתרחש לא רק בגיל הצעיר ביותר אלא גם בעולם המרוחק ביותר מהעיר הגדולה (הנוכחת בשני הסרטים האחרים) ומהתרבות המערבית. זהו הסרט שבו המוטיבים הדתיים הם הגלויים ביותר (אם כי זה לא סרט דתי). אך לצד חזרה זו למקורות, יש בסרט גם פיתוח של הנושאים מהסרטים הקודמים וגם שימוש ביותר כלי מבע קולנועיים, במקרה זה במטרה להעביר היטב את עולמו של הילד.

אין צורך לחשוש אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים. דבש לחלוטין עומד כיצירה נפרדת. היצירה מוצגת ברובה מנקודת המבט של הילד, אך מציגה את שני הוריו כדמויות מרתקות, כמו גם את כל הסביבה הכפרית המקיפה אותם, סביבה הנראית כלקוחה מעולם אשר אינו קיים עוד, בטח שלא עבור עיניים מערביות.

הסרט נפתח בסצנה שמתחילה כנטולת התרחשות והופכת פתאום לסצנה מותחת. המתח מהסצנה הראשונה ילווה את רובו של הסרט, כי סיומה יוסבר רק לקראת סופו. מבנה זה מאפשר הסתכלות רחבה יותר על החיים הפשוטים שמתוארים במשך רוב הסרט, כי הדרמה הגדולה בכל זאת מרחפת לצד דרמות קטנות יותר: עונת דבש חלשה הפוגעת בפרנסת האב וחוסר יכולתו של הבן ללמוד לקרוא. ויש גם דרמות קטנות אף יותר: דלי מים שנשפך על מחברת, אי רצון של הילד לשתות חלב בסיום הארוחה. אולם הרגעים הזכורים לי ביותר בסרט אינם קשורים לשום אירוע ספיציפי – אלו הם רגעים שבהם הסרט נוגע לא באמצעות אירוע עלילתי אלא בעזרת דימוי ויזואלי.

יש משהו מהפנט בוויזואליה של הסרט – הצילום מואר בצורה שהיא בו זמנית בסיסית ויפהפייה. הסרט נותן תחושה כי כל פריים בו נבחר בקפידה, אך תחושה זו לא באה על חשבון ההרגשה כי יש משהו אותנטי במיוחד בסרט, כמעט כאילו המצלמה אינה מתערבת ומדווחת בצורה ישירה על טבעו של העולם.

יש אי דיוק קל בפסקה הקודמת, שכן דבש אינו יצירה אחידה ברמתה כמו הסרטים הקודמים בטרילוגיה. הרגעים שבהם קפלנולו מנסה לעשות קולנוע מעט יותר קונבנציונלי, כגון שימוש בתנועות מצלמה או שוטים הבאים מנקודת מבטו של הגיבור – נראים מעט מודבקים ופוגעים בזרימה של היצירה. אך מדובר ברגעים מועטים, ובסופו של דבר דבש הוא הדבר הקרוב ביותר לחוויה רוחנית המוצג כעת בבתי הקולנוע.

פורסם בקטגוריה טורקיה, עכשיו בקולנוע | כתיבת תגובה