שני סרטים ישראלים בסינמטקים

אנדנטה

דבר אחד חייב להיאמר לזכותו של אנדנטה סרטו של אסף תג'ר: זהו סרט נועז ומקורי שלא נראה דומה לשום יצירה אחרת בנוף הקולנוע הישראלי. למעשה,הסרט הזה ייחודי ונועז גם בקנה מידה בינלאומי. יחד עם זאת, יש בסרט זה מספר רב של דברים אשר הופכים אותו לקשה לצפייה עבור רוב הקהל: קצב איטי, סיפור קשה עד בלתי אפשרי לפיענוח, סמלים בוטים וגם כמה סצנות לא קלות לצפייה. אבל בסופו של דבר, לצופים המוכנים להשקיע בחוויה קולנועית יוצאת דופן, הסרט מספק את הסחורה, מותיר חומר למחשבה ובעיקר דימויים אשר ישארו חקוקים במוח.

הסרט מתנהל בעולם (עתידני?) בו בני אדם איבדו את היכולת לחלום. במקום מסתור מתנהל מפעלו של מר טרייר, המספק ללוקחות שלו חלמות מראשו של אדם השרוי בתרדמת. למפעל מגיעה אישה, המתגלה גם היא כבעלת כישרון לחלום. מנקודת מוצא זו הסרט מפרפר לפשר החלמות של פרויד ומציג מציאות המערבבת דרגות שונות של חלימה ו/או פנטזיה.

לזכותו של הסרט שני הישגים אמנותיים מרשימים: עיצוב אמנותי מרהיב של יואל הצרברג, שהוא המרשים והייחודי ביותר שראיתי בסרט הישראלי. ההשיג השני הוא הפסקול – בים עם מדובר במוזיקה המקורית שחיבר הבמאי שהוא גם מוזיקאי ובין עם מדובר ברעשי הרקע -הפסקול הוא זה שמוביל את הסרט ויוצר את האווירה הסיוטית/מהפנטת שלו. הצילום המוקפד של אלעד דבי וכישרון המשחק של שרה אדלר בתפקיד הראשי מאזנים הישגים יוצאי דופן אלו.

יחד עם זאת, מכיוון שמדובר בסרט יומרני עד מאוד, יש בו גם לא מעט חסרונות. לעיתים, הדימויים שלו נראים מעט קלישאתיים, דבר הנכון בצורה חמורה יותר לגבי הדיאלוגים, הנעים בין המקורי לבאנלי ולא פעם נשמעים כמו סיסמאות ריקות. אין ספק כי לא הייתה כוונה לייצר שיחה אמינה, אך גם בתור שיחה סימובלית הדיאלוגים לא תמיד עובדים.

יחד עם זאת, החיובי בסרט עולה בעיניי על השלילי – הדבר נוגע בעיקר לגבי סצנת החלום היפייפיה הפותחת את הסרט ולגבי הסיום שלו -עדיין לא הבנתי מה בדיוק הלך שם, אבל היה בדימוי האחרון של הסרט משהו מאוד מרגש.

בדרך אל החתולים

בעוד  אנדנטה המתין כשנה מן הבכורה בפסטיבל ירושלים ועד לעלייה לסינמטקים, סרטו של חורחה גורביץ' בדרך אל החתולים המתין כשנתיים עד להפצה. בפרק הזמן זה, עלה למסכים התגנבות יחידים שכמו סרטו של גורביץ', מבוסס עם ספר מאת יהושוע קנז.

 אם יש בשני הסרטים סצנה אחת שעבירה היטב את עולמו של קנז – מדובר בדקות הראשונות של בדרך אל החתולים. אולם יש בדקות אלו הרבה יותר מעיבוד ספרותי מוצלח -בעזרת דיוק בצילום ובעריכה ומשחק משובח של ריטה זוהר, גורביץ' יוצר דיוקן שובה לב של בדידות וזיקנה.

המשך הסרט לא מצליח לשחזר את האיכות הנדירה של הפתיחה שלו. הקשישה שנפצעת בסיום הפתיחה מתעוררת בבית חולים ומפתחת מערכת יחסים עם פציינט אחר, כדורגלן עבר. מערכת היחסים הזו כוללת כמה רגעים אנושיים יפים ומרגשים, אך משהו בסיפור המרכזי נותר מעט לא אמין. חלק מן הבעיה טעון בליהוק של מוני מושונוב לתפקיד – מושונוב הוא מן השחקנים המוכשרים בארץ, אך אין זאת אומרת כי הוא מתאים לכל תפקיד. הליהוק שלו גרר שינוי מהותי בתסריט (במקור הדמות שלו הייתה של אמן ולא של כדורגלן) אך גם שינוי זה לא גרם לסיפור אהבה להיראות משכנע. בסופו של דבר, הסרט מראה על כישרונו הרב של גורביץ', אך מותיר בעיקר תחושה של פספוס. אבל בשורה התחתונה מדובר ביצירה מעניינית וראויה לצפייה ולו בזכות דקות הפתיחה המצויינות.

מספר מילות פרידה

זהו הפוסט האחרון שיעלה בבלוג זה בעתיד הקרוב ואולי בכלל. אמשיך לכתוב על קולנוע בבלוג סריטה בו כתבתי את רבים מן הפוסטים שלי בחודשיים האחרונים. מכיוון שאני לא רואה טעם לכתוב בשני מקומות שונים, מעתה ואילך אפרסם רק שם. אם אחזור לכתוב בבלוג זה, ההתמקדות שלי תהיה שונה.

בכל אופן, נראה לי ראוי לסיים את הכתיבה בבלוג בסקירה של סרטים ישראלים. ברצוני להודות לכל הקוראים של הבלוג ולאנשים שהחמיאו לי עליו בכללותו או על פוסט ספציפי, היחס לו זכה הבלוג הקטן הזה היה חיובי בהרבה ממה שדמייתי שהתחלתי לכתוב בו.