שני סרטים מחוץ לפסטיבל ירושלים

בימים אלו אני מעביר את רוב הזמן בפסטיבל הקולנוע בירושלים (או בפסטיבל מטר על מטר לשירה באותה עיר). את הדיווחים שלי משם תוכלו לקרוא מדי פעם בבלוג השני בו אני כותב סריטה. שם כתבתי למשל על הסוס מטורינו של בלה טאר. בפוסט זה ברצוני לגעת בקצרה בשני סרטים המוקרנים בקולנוע המסחרי.

מסיבת רווקות

הנה סרט מן הסוג שנדמה כי דרוש שהיו יותר כמוהו: קודמיה על חברות נשית הבונוה כמו קומדוית החברות הגברית נוסח בדרך לחתונה עוצרים אפישהו.  כאשר המסר הפמינסטי (שספק אם הוא קיים בכלל) נותר שולי לעלילה ובעיקר לרצף של סיטואציות מצחיוקות ומביכות. משום מה, לפחות לי יותר קל לראות נשים בסצנות עתירות הפרשות וגסיות מסרטים שונים, אף כי סרט זה עבר בנקודה מוסימת את סף הקיבלות שלי לסוג זה של הומור.

אבל חוץ מנקודה זו, הסרט היה תענוג לכל אורכו. הסרט עוקב אחר אנני, אופה שהעסק שלה נסגרו ולוזרית באופן כללי. חברת ילדות מבקשת ממנה להיות השושיבנה הראשית שלה, מה שמתחיל תחרות סמויה וגלויה בינה לבין יתר השושבינות, בעיקר אישה עשירה ויפה שעושה רושם שמתמחה בלארגן חתונות, בעוד אנני מתמחה בלארגן לעצמה השפלות. לאורך יותר משעתיים (אורך סטנדרטי בסרטים של ג'אד אפאטו) אנני לומדת את הדברים שמצפים שתלמד, כגון לוותר על קשר מיני אך לא רגשי עם גבר רדוד (שמגולם על ידי שחקן מפורסם שמופיע בטריילר אך שמו נעדר מן הקרדיטים, אז אני לא יודע אם צריך לשמור על שמו בסוד). ולעבר קשר המשלב בתוכו מימד רגשי. מערכת היחסים הרגשית היא עם שוטר, שיאזן קצת את אנני נטולת הבלמים (או אורות הבלמים) והחוקים.

את אנני מגלמת כריסטין וייג מסטארדיי  נייט לייב והיא מפתיעה בכך שמעבר לפרצופים מצחיקים, היא גם אמינה ומרגשת מאוד. וייג כתבה את התסריט יחד עם אנני מומולו (שמופיעה לקטע קצר בסרט). ביים באופן נטול ייחוד אך משרת היטב את הסרט פול פייג. ג'אד אפאטו רק הפיק, אבל החותם שלו ניכר בסרט, בזכות השילוב בין הומור גס ופרוע לערכי משפחה ונאמנות, גם בזוגיות ובעיקר לחברים. שחקניות המשנה, בראשם מיה רודולף ורוז ביירן, מוכיחות כי אם אכן הוליווד אינה כותבת מספיק תפקידים טובים לנשים, הסיבה אינה מחסור בשחקניות.

בגינרס

בגינרס קצר מעט יותר ממסיבת רווקות אך מרגיש ארוך בהרבה. הדבר מוזר, שכן בבגינרס לכל סצנה יש תכלית ברורה בעוד המבנה של מסיבת רווקות אפיזודילי. לדעתי זה מפני שהסתריט של בגינרס כל כך מחושב ו"כתוב היטב" עד שנוצר משהו מעט לא אמין, כמעט סרט אינדי שנוצר בידי מכונה.

אולם לא הכל שלילי בבגינרס. למעשה, יש בו הרבה חלקים טובים מאוד ושובי לב. סרטו של מייק מילס עוקב אחר אוליבר בשלוש תקופות בחייו: באחת מהם הוא מלווה את אביו הזקן בשנותייו האחרונות, הכוללת יציאה מן הארון ומאבק בסרטן. כמה חודשים לאחר מות האב הוא פוגש באנה, שחקנתי צרפתייה איתה הוא מנהל רומן הנועד לכישלון (לכאורה) כי שניהם מעידים על עצמם כי הם בורחים ממערכות יחסים כשהם הופכות לרציניות. הסרט משלב בןי שני סיפורים אלו לילדותו של אוליבר ויחסיו עם אמו.

לא בטוח כי מבנה המעבר בין הזמנים משרת היטב את הסרט, עם קשה לי לדעת איך ניתן היה לספר את הסיפור שלו אחרת. בכל מקרה, ליהוק מדויק עזר לסרט זה: כריסטופר פאלמר הותיר משעשע ומרגש בתור האב הגוסס ומאלני לורן מקסימה כתמיד בתור התקווה הרומנטית. יואן מקרגור מגיב אליהם היטב. כאמור, התסריט מכלי מספר רב של רגעים שנונים ומקסימים.

לצידם, יש יותר מדי רגעים המרגשים כמו נוסחה או כניסון ללחוץ בכוח על מיתרי הרגש. התוצאה הסופית היאת תחושה של החמצה: סרט שהייתי רוצה מאוד לחבב, אך הוא רוצה שאני אחבב אותו קצת יותר מדי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שני סרטים מחוץ לפסטיבל ירושלים

  1. פינגבאק: עלו השבוע: ״הארי פוטר 7.2״ ו-״החתול במגפיים: הסיפור האמיתי״ | סריטה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s