חצות בפאריז של וודי אלן

אחת מן הסתירות אשר תמיד הניעו את הקולנוע של וודי אלן היא הניגוד בין השאיפה שלו לראיית עולם רומנטית אידאית לבין ההבנתו כי השקפה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. בסרטו החדש חצות בפאריז הניגוד הזה מגיע לאחד משיאיו – התוצאה היא סרט שיענג מאוד את מעריצו המושבעים של אלן (אני בניהם) ורבים אחרים, אך גם יגביר את הרתיעה בקרב אלו אשר לא יתחברו לסגנון של הסרט, שהוא מצד אחד רומנטי ופנטסטי, מצד אחר מאוד מודע לעצמו ולמרות זאת נראה כאילו הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

ככל הקרירה שלו מתקדמת, עושה רושם שוודי אלן עושה את הסרטים שלו יותר בשביל עצמו פחות עבור הקהל רחב. לעיתים הסרט נראה כמו בדיחה פנימית, שאם הקהל מבין אותה זה רק משום שמדובר בקהל שכבר חווה כמה עשרות סרטים של הבמאי. החיבה של אלן לציטוטים מחוות וניימדרופינג מגיע בסרט זה לשיא חדש וכמו תמיד אצל אלן הגבול בין רצינות לפרודיה עצמית הינו דק עד לא קיים. למזלו, הניימדרופינג בסרט הזה הוא של דמויות מרכזיות מאוד בהיסטוריה של התרבות, שאת הרובם הגדול הקהל צפוי לזהות, גם עם חלק מן הדקיות יובנו רק על אלו הבקיאים בתחום.

העיסוק בתרבות הגבוהה באופן הומוריסטי עמד ביסוד האמנות של וודי אלן עוד מראשית ימיו כסטנדאפיסט. אלן תמיד כיוון את סגנון ההומור שלו עבור הקהל הבורגני-אינטלקטואלי, קהל אשר הוא חלק ממנו. כאמן רווי סתירות, קהל זה הוא גם המעמד החברתי שאלן בז לו יותר מכל כמו גם המעמד החברתי היחיד שהוא מצליח לתאר היטב בסרטיו. לא פלא שגיבור חצות בפאריז  שואף להחליף את המציאות של חייו בסביבה אחרת: לנטוש את קליפורניה לטובת פאריז, לחיוות בעבר ולא בהווה, למרות שהתבונה הסופית כי לא ניתן למצוא אושר גם במקום אחר או אפילו בזמנים אחרים מרחפת מעל כל הסרט. ניתן לראות את היחס הסלחני של אלן כלפי כל תרבות ממנה הוא אינו מהווה חלק ביחס לימין הפוליטי בסרט: בעוד הימין האמריקאי סופג בסרט מהלומות, אלן נותן תפקיד קטן בסרט לקלרה ברוני, רעייתו של מנהיג אירופאי ימיני.

הסתירה של אלן מתבטאת גם בכך שלמרות שהשקפת עולמו גורסת כי שינוי מקום לא יביא אושר, הוא מאוהב בפאריז כפילגש סוערת לחיים בארה"ב. זוהי אגב לא נקודה חדשה באמנות של אלן. סרטו הראשון כתסריטאי-שחקן (אך לא כבמאי) מה חדש חתלתולה התרחש ברובו בעיר ובסרטים רבים הוא מביע ערגה לעיר. הדבר התחיל עוד בקרירה שלו בסטנד-אפ, עם קטע נוסטלגי משובח במיוחד המתרחש בחלקו פאריז, שפורסם גם כקטע פרוזה:  

בסיום כולם אומרים אני אוהב אותך וודי אלן משלב את האהבה שלו לפאריז באהבה למוזיקה, קולנוע ופנטיזה –

שימו לב כי דמותו של הבמאי עצמו לא עפה באוויר והנותרת חצי מחוץ לפנטזיה שהיא מייצרת.

אהבה של אלן לפאריז בסרט החדש מוצהרת לא רק על ידי הכותרת. אלא גם על ידי סיקוונס הפיתחה, המציע מונטז' ארוך של תמונות מחיי העיר, הממקם את העיר כגיבורה של הסרט לא פחות מן הדמויות והעלילה. גיבור הסרט, תסריטאי אמריקאי בשם גיל פנדר (אואן ויילסון), חושק בפאריז כמו שהוא חושק באישה שתהיה אלטרנטיבה לאישה לה הוא מאורס (רייצ'ל מקאדאמס).

הדבר האחרון שניתן להגיד על סרטיו של אלן שהם נעדרי מודעות עצמית. לקראות סיום הסרט, הגיבור אף אומר כי הוא הגיע לתובנה, תובנה שהיא המסר של הסרט. אבל הוא גם מסייג ואומר כי לא מדובר בתבונה מעמיקה במיוחד. אותו הדבר נכון גם לגבי היחס לפאריז בסרט – מצד אחד מדובר בשיר הלל המציב את אלן לא בפעם הראשונה כבמאי תיירותי איכותי, אך מצד שני ברור כל הזמן כי מדובר יותר בהתאהבות בפאריז חצי בדיונית, כפי שהיא נחוות דרך יצירות ספרות וקולנוע. הדבר מחוזק על ידי כך שהדיאלוגים של אלן לא ממש דומים לדרך שבה אנשים מדברים במציאות, אלא לדרך בה הוא היה רוצה שאנשים ידברו.

בסופו של דבר, הסרט רומנטי מאוד גם ביחס לנשים. למרות העיסוק האינטקטואלי המופרז שבסרט, בסופו של דבר הקסם האמיתי הוא התאהבות באישה. כיאה לסרט העוסק בדמות של חולם, הוא מתאהב באישה שהיא אפילו יותר רומנטית וחולמת ממנו. מריון קוטיאר מגלמת האישה שכולה מיניות ואהבה לאמנות ולעידן אחר, אישה המתחברת לאמנות ולחיים מן הרגש לוא מן השכל. בכך היא מהווה אידיאל רומנטי שעומד בניגוד לארוסתו של הגיבור, אבל עד כמה שאלן מציג את האהבה באור אידיאי ומעריץ, מובן כי ההליכה אחרי סוג כזה של אישה יכולה להיות בסופו של דבר הרסנית לא פחות. למזלו של פנדר, אלן מאוהב בדמיות שלו לא פחות מכך שהוא לועג להם ובז לעולמם, כך שהוא שומר בסרט גם נתיב של חסד עבור הגיבור שלו, המשלב בין הפרקטיות הגדולה מדי של ארוסתו לרומנטיקה הטוטאלית של המאהבת. במילה מאהבת אני מתכוון גם לאישה, גם לעיר וגם למימד הלא-ריאליסטי הקיים בסרט.

כמו רבים מגיבורו של אלן, פנדר מנסה במהלך הסרט לכתוב את הרומן הראשון, בעודו זוכה להצלחה כתסריטאי (בסרטים אחרים של אלן, כתיבה לטלוויזיה, עיתונאות או לבדרנים תמלא את הפונקציה של האמנות הבידורית שהיגיבור מנסה לזנוח לטובת האמנות הרצינית יותר). דומה כי אלן, על אף היותו במאי מצליח, הוא במידה מסוימת גם סופר מתוסכל שלא הצליח עדיין לכתוב את הרומן הגדול שלו (אלן פירסם מספר ספרי הומור מצליחים, אך לא רומן מורכב) בכך יש שאיפה נוספת לעבר מציאות הנראית טובה יותר, אך בעצם אלן יכול להיות מסופק לחלוטין מן ההשיגים שלו באמנות הקולנוע, אמנות שגם אותה הוא מעריך ואוהב. דומה כי עם אלן היה נהפך בסופו של דבר לסופר, הוא היה שואף להיות במאי. גם אלן יודע את זה, אך הוא לא יכול להשתחרר מן האשליה כי בפרוזה הוא היה יוצר אמנות גדולה יותר.

כל הסתירות הללו בנוסף לשנינות והאינטלגנציה של אלן הופכים את סרטיו למסקרנים תמיד עבורי, גם עם מזה כעשור הוא רחוק משיאיו. חצות בפאריז טוב יותר מרבים מסרטיו האחרונים של אלן, רחוק ברמותו מן היצירות הגדולות ביותר של הבמאי. אבל בעצם עריכת השאוות מסוג זה, אני מבין את גודל המעמד של אלן עבורי: הוא מעבר להשוואה לבמאים אחרים, הוא נמדד רק מול עצמו. כי הקולנוע שלו, אף כי הושפע מיוצרים רבים ונבנה על מחוות וציטוטים, אף כי הוא השפיע על יוצרים רבים אף יותר, הוא סוג של ז'אנר אמנותי בפני עצמו. באופן אישי, אני מוהפנט בידי אלן וכמעט תמיד העדיף את הקולנוע שלו על פני במאים אחרים. כפי שמשחקים של הפועל (קטמון) ירושלים תמיד יקסמו לי יותר מברצלונה, כך אני מתמלא בחיוך ענקי אחרי צפייה בכל סרט של אלן.

לסיום, למי שראה את הסרט:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s