סוד הקסם של ביג לבובסקי

השבוע יתקיים בירושלים פסטיבל ביג לבובסקי הראשון בישראל, הזדמנות נהדרת לבדוק שוב מה הופך סרט זה לסרט פולחן, שגורר אחריו לא רק ציפיות חוזרות, אלא גם טקסי צפייה, ספרי מעריצים ופסטיבלים.

על מנת שסרט יהפך לסרט פולחן לא מספיק שהוא יהיה רק סרט טוב (או לחלופין, לא טוב) או יכלול משפטים רבים שניתן לצטט. צריך שיהיה לו גם ערך מוסף, משהו קשה להגדרה. שילוב נכון של גורמים יוליד סרט שהוא לא רק סרט נפלא, אלא גם יצירה הזוכה למעמד המיוחד של סרט פולחן. לכן, כמו הערות אודות ביג לבובסקי.

כאשר האחים כהן ביקרו באוניברסיטת תל אביב הם נשאלו על ההשפעה של סרטי פילם נואר על סרטיהם, בעיקר האיש שלא היה שם. התשובה שלהם הייתה כי הם הושפעו בעיקר מספרות הבלש של סורפי כגון ריימנוד צ'אנדלר, ג'יימס קייין ודאשל האמט ופחות מן הסרטים. תשובה זו חושפת הרבה על היוצרים, שדומה כי מקורות ההשראה שלהם לקוחים לאורך כל הדרך מן הספרות לא  פחות מאשר מן הקולנוע. הדבר גורם לכל התסריטאים שלהם להיות מחושבים היטב, אם כי לאו דווקא בדרך בה אנחנו רגילים לראות סרטים. הערה חשובה במיוחד במקרה של ביג לבובסקי, שהוא הסרט שמבנה התסריט שלו מזכיר יותר מכל ספר של צ'נדלר/האמט/קיין -בלש נכנס לתעלומת פשע שהמתגלה כסבוכה יותר ויותר ככל שהוא נכנס לעומק.

אלא שהאחים כהן עשו יותר ממחווה לספרות הבלש. בהתאם לערכי שנות התשעים, הם ויתרו על המשמעות שבחשיפת האמת. בסופו של דבר, גיבור הסרט לא מתמודד עם מגנון פשע אכזרי או עם טבעו הקשה של האדם. אהבותו אינה בוגדת בו. אין בסרט ממש רעים, רק דרגות שונות של אנשים המנסים לכסות על חוסר ההצלחה שלהם. ככל שהעלילה של הסרט נראית מסוכבת ומפחידה יותר ,כך גם האנשים בעלי העוצמה נראים מפחידים פחות ובעיקר מגוחכים ועלובים.

אבל כמו בספרות הבלש הקלאסית, ביג לבובסקי מציע בבסיסו מודל של גבריות. בספרות הבלש הקלאסי, הגיבור עושה את הדבר הנכון בגלל מחוביות לקוד ערכים איתן, העומד בסתירה מסוימת לאופיו המתבודד. גם ל"דוד" יש קוד ערכים, אלא שהוא שונה ולא מנוסח היטב – הוא פשוט שואף לחיים פשוטים, לא לצדק או למשמעות. כאשר הוא נשאל מה הופך גבר לגבר הוא כופר בתזה על אומץ לב ומציין את הדבר הברור: זוג אשכים.

הסרט עוסק בסוגיות הגבריות גם דרך שירו של בוב דילן The man in me בו הגבר מוכן לבצע כמעט כל משימה, מבלי לבקש הרבה בתור פיצוי. הרי הדוד בסך הכל רצה שטיח עליו יכול לישון. הגבריות שהסרט מציע היא למעשה ניסיון עיקש לברוח מכל סוג של אחריות או דבר שלא קשור במנוחה או באולינג, שהוא אחד מענפי הספורט הדורש יחסית מעט מאמץ בכך, הסרט מתאים את עצמו לסוג גבריות שהקהל יכול להזדהות עימו בעידן המודרני.

בניגוד לספרות הבלש הקלאסי או הפילם נואר, מול הגיבור לא ניצבת הבחורה התמימה או הפאם-פאטל הקלאסית. באני לבובסקי אולי מפתה הרבה גברים, אבל קשה ליחס לה תכונות של הרס,רשע או תחכום. לעומתה, מוד לבובסקי היא התבנית הקלאסית של האישה המסרסת – חזקה, פתוחה לגבי המיניות שלה ויודעת יותר מן הגבר. אבל למעשה, היא מתגלה כבלתי מאיימת על הגבר בסופו של דבר היא מביאה לו סוג של גאולה, לא השמדה.

צפייה בסרטי פולחן מחזירה את הקהל לילדות. כפי שילדים מעדיפים לשמוע סיפור מוכר שוב ושוב (או לצפות בסרט שוב ושוב, או לשיר שרים בעלי תבנית חוזרת) כך גם הקהל בסרט פולחן. במידה רבה, אלמנט החזרה מופיע בסרט עצמו: רבים מן השירים בו מושמעים פעמים או  מתייחסים לשיר אחר שהושמע; מילים כגון "פאק" "דוד" ו"מאן" חוזרת כמעט בכל דיאלוג. חלקים גדולים מן הדיאלוג מורכבים מחזרה על אותו מפשט בוראיציה אחרת. יש גם דימויים ויזאוליים חוזרים, כמו צילם של כדור באולינג או טקס גילגולו. ה"דוד" גם שותה את אותו משקה שוב ושב, מעשן ג'יונט שוב ושוב. זה טוב לא רק למשחקי שתייה (שהסרט מציע אין ספור וראציות לגביהם), אלא גם להנאה מההופעה של דימויים מוכרים. הסרט גם משלב תוכן ילדותי קצת עם תוכן למבוגרים בלבד: סרטי פורנו מהווים חלק מרכזי בעלילה. הסרט גם מכיל יותר עירום מן הרגיל בקולנוע האמריקאי בכלל ובקולנוע של האחים כהן בפרט.

אבל הפתרון לקסמו של הסרט הוא בסופו של דבר פשוט מאוד: האחים כהן, בתגובה לכל שאלה המנסה לתת משמעות לסרטיהם, טוענים כי הם בסך הכל מנסים לספר סיפור שהם היו שמחים לראות, או שהיה מעניין לספר אותו. בסרט זה הם נחלו את האחת מן ההצלחות הגדולות שלהם בתחום זה: לא רק עלילה מפותלת אך בהירה יחסית, אלא גם שימוש אלגנטי בדמות המספר ובעיקר גלריה של דמויות בלתי נשכחות, המגלומות בידי שורה של שחקנים מבריקים שכולם בשיאים. למשל, פיליפ סימור הופמן. אחד מן השחקנים האמריקאים המוכשרים ביותר בעשורים האחרונים. בסרט הוא מפיע במעט סצנות ובעיקר נדרש להגיב לאירועים – ובכל זאת אני חושב שהוא מבצע בסרט את אחד מתפקידו הטובים יותר.

בסופ של דבר, הסרט הזה פשוט תמיד מספק את הסחורה. היא אפשר לסכם אותו יותר טוב מהגיבור עצמו:  The Dude abides

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s