המשכונאי – סידני לומט

במשך שנים, סידני לומט נחשב לבמאי מאוד מצליח, אבל ל"אוטר" או במאי חשוב. יחסית מעט חומר אקדמאי נכתב עליו (אם כי התמונה מתחילה להשתנות). לומט הגיע מן אחד מן הדורות המהפכנים ביותר בקולנוע האמריקאי -דור הבמאים שעשו את המעבר מן הטלוויזיה בימיה הראשונים לקולנוע. אך השפה הקולנועית שלו נראתה לרוב פחות מהפכנית מזו של בני דורו כדוגמת ארתור פן, ג'ון פרנקנהיימר  או דילברט מאן, למרות שביים יותר סרטים שזכו להצלחה מכולם יחדיו.

הטענה היא כי יחס זה נובע מכך הסגנון הקולנועי של לומט הינו חסר ייחוד, כי הוא נוגע בז'אנרים רבים מדי, בסגנונות רבים מדי תוך שמירה על השפה קלאסית וללא מגע אישי. העובדה כי רבים יחסית מסרטיו של לומט התבססו על מחזות שהוא נשכר על מנת להעביר אותם לקולנוע תורמת לתזה זו.

אולם מבט מעמיק מעט יותר חושף כי יש כמה דברים המשותפים לכל סרטיו הגדולים של לומט, אם לא לכל סרטיו: הוא תמיד מציע מבט על דילמה מוסרית שאין בה טוב או רע מוחלט; הוא מציג בסרטים שלו יחיד המנסה בכוח לפעול למען מטרה, אך לרוב לא ברור עם מדובר במטרה צודקת; הוא מציג את הקהילה העומדת מול היחיד באור יחסית אוהד. גם כאשר סרטיו מציגים פשעים איומים, הם לא מציגים נבלים. הם גם תמיד דורשים מן הקהל שלהם לערוך חשבון נפש מוסרי ולחשוב מחדש על מערכת הערכים שלו. לכן זה לא פלא שרבים מסרטיו מתחרשים בבתי מפשט, עוקבים אחר שוטרים או פושעים.

בספרם של דיויד דסר ולסטר ד.פרידמן American-Jewish Filmmakers לומט מתואר ככפיל האפל של וודי אלן: גם הוא ממקם את רוב סרטיו בניו יורק, אם כי באוזרים של העיר מהם המצלמה של אלן מעדיפה שלא לחשוף. בעוד אלן מצמצם את ניו יורק למעמד הבינוני-גבוהה בלבד, לומט חושף את כל הגזעים והמעמדות המרכיבים את העיר. בעוד אלן מראה את הדילמות של היחיד לגבי חייו האישיים, היחיד בסרטיו של לומט עוסק בסוגיות הנוגעות לכל החברה ומציגות צדדים לא מחמיאים שצריכים להאדיג גם את גיבורו של אלן. בעוד סרטיו של אלן מלאים בהומור וציניות, סרטיו של לומט לרוב נראים כמתקפה על החברה, אפילו כשמדובר בקומדיות, למשל רשת שידור המופתי.

ברצוני לבחון את הקרירה של לומט באמצעות סרט אחד, המשכונאי (The Pawnbroker) משנת 1964. זהו לא אחד מסרטיו הנצפים ביותר של לומט אבל כן אחד מן המוערכים ביותר שבהם. זהו אחד מסרטיו הבודדים העוסק בדמות יהודית באופן ישיר וגם אחד מן הסרטים האמריקאים הראשונים שהתייחסו לשואה באופן מורכב ובוגר. למעשה, הסרט עדיין מורכב יותר מרוב סרטי השואה שהוליווד יצרה בשנים שחלפו והאמירה שלו נותרת מטרידה ורלוונטית גם היום.

הסרט עוקב אחר סול נצרמן, ניצלו שואה שחי עם קרובי משפחה בפרבר של ניו יורק. בסצנה הראשונה אנו רואים את חוסר היכולת שלו להתחבר לבני המשפחה, אשר אינם מבינים מדוע הוא אינו רוצה לשוב ולבקר באירופה. עיקר הסרט עוקב אחר סול במקום עבדותו בבית עבוט בהארלם. הוא משרת את תושבי השכונה במקצוענות קרירה, תוך חוסר רצון בולט בלקחת חלק בשיחה אודות נושאים שאינם קשורים באופן ישיר לעבדותו, או למעשה בכל סוג של שיחה. הדבר מטריד בעיקר את חזוס, עובד של סול השואף ללמוד ממנו את רזי המקצוע.

ככל השהסרט מתקדם, סול מוצא את עצמו בעימות מול המאפיה המקומית, אך בעיקר מול עברו כאינטקטואל בעל השקפת עולם הומנית. בעקבות המלמחה, הוא אימץ אידיאולוגיה תקפיה של אדם לאדם זאב, האנשויות שלו מתגלה רק לפרקים, ברומן בעייתי שהוא מנהל עם ניצלות שואה אחרת וברגעים נדירים של חמלה לסובבים אותו.

בניגוד לסרטים אחרים אשר הציגו גיבור המתמודד עם טרואמה מן השואה, במהלך הסרט הוא לא לומד להתגבר על העבר ולתפקד ביעילות בחברה. להפך- הטראומה שלו מוצגת ככזו אשר עדיין מתרחשת לא רק במוחו, אלא גם בסביבה המקיפה אותו.

התיאור של הארלם כזירה של פשע אך גם כמקום של אנשים רבים הכמהיים לידע ולגאולה מן הגורל עליו נולדו נראה ריאליסטי בצורה יוצאת דופן לתקופה. לצד תיאור ריאליסטי זה, הסרט שואב מן הקולנוע האירופאי של אותם שנים שימוש בעריכה מהירה מאוד לעיתים מופשטת, היוצרת הקבלות שלעיתים נראות בוטות מדי או שהם אומרת את המסר בצורה ברורה יותר. מאידך, בסופו של הסרט הצופה לא נותר עם תמונה ברורה, תקווה או הבנה האם הדמות פעלה באופן נכון. החסרנות והיתרונות הללו מצוים בכל סרטיו של לומט, אך בסרט זה הם באים לידי ביטוי בצורה המוקצנת ביותר, אולי מכיוון שהנושאים בהם הוא עוסק הם קשים וברוטליים אפילו יותר מן הסרטים הרגילים של הבמאי.

שלושה אמנים נוספים עושים את הסרט למרתק לצפייה: השחקן רוד סטייגר, שהמגלם את סול בשילוב של איפוק וזעם; הצלם בוריס קואפמן, אחד מן הצלמים החשובים בתולדות הקולנוע אשר מבצע צילום שהוא בו זמנית נקי, מחוספס ויפה; בצורה המפתיעה ביותר המוזיקאי קווינסי ג'ונס, אשר המוזיקה שלו מחזקת את הקשר של הסרט להארלם אבל מצליחה לעצב באופן מכובד גם את קטעי הפלאש-בק לשואה.

***

לפני מספר חודשים הלך לעולמו סידני לומט. במהלך השנה האחרונה, בעיקר לפני מותו של לומט, יצא לי לדבר על עבודתו  של לומט במספר פגישות מקריות עם יכין הירש, אשר הלך לעולמו כשבוע לפני פרסום פוסט זה. יכין היה מחשובי הצלמים בקולנוע הישראלי לדורותיו, בנוסף לעבודה כבמאי ומבקר. עבורי, הוא היה אחד מן האנשים שהכי נהנתי לדבר עימם על קולנוע, מכיוון שהוא ניחן לא רק בידע אינסופי, אלא גם בהמון אהבה לנשוא, נדיבות ופתיחות.