אקס- מן: ההתחלה + האנה

שני סרטי פועלה עלו השבוע לקולנוע בארץ. שניהם נועדו בעיקר להיות בידורים, מכילים נגיעות של הומור, עלילה לא הגיונית אך סוחפת ואיזכורים לנאצים. כן, קראתם נכון את המילים האחרונות במשפט. באקס מן העיסוק בנאצים ובשואה הינו ישיר, בהאנה הוא מרומז יותר.

אקס -מן : ההתחלה

הדבר הבעייתי ביותר עבורי בסרט החדש (החמישי, או הרביעי, או הראשון בסדרה, תלוי איך סופרים) מתרחש כבר בדקות הפתיחה: יש משוה בעייתי בכך שסרט קיץ המתיימר על פניו לספק בעיקר בידור נדרש לאושוויץ על מנת לעצב את הרקע של דמות הנבל. למי שלא ראה את הסרט החדש או את הסרט הראשון בסדרה, הסיפור של מגניטו, האיש הרע בסדרה, מתחיל באושוויץ. הוא לא נאצי, הוא ילד יהודי.

מובן שהמטרה של יוצרי הסדרת הסרטים והקומיקס עליו היא מבוססת אינה אנטישמית. כל הסדרה עוסקת באי-סובלת כלפי השונה והמופלה והיא משתמשת בהרמזים ליהודים, כמו גם לשחורים, הומואים, או מיעוטים אחרים  על מנת להראות כי היחס הבעיית קיים לא רק בעולם הפנטסטי. יחד עם זאת, השימוש בשואה בסרט רוואתי מרגיש לי נצלני וזול. תורמת לתחושה הבעייתי גם העובדה כי מגניטו מייצג את הגישה הנקמנית העומדת בניגוד לגישה הפייסנית של פרופסור אקס. ההבדלים בניהם באים לידי ביטוי בכוחות העל שלהם, כפי שהם מוצגים בסרט: פרופסור אקס שואף להבנה וקבלה של האחר והאויב, כיאה לכך הוא יכול לקרות מחשבות של כל אחד – וגם להשפיע על המחשבה. במעט מדי מקמות הסרט דן הצדדים המאוד שלילייים של כוח זה. מגניטו, לעמותו, יכול לכופף מתכת. אבל בסרט, לפחות עד שלב מסוים, הוא יכול לעשות זאת רק ברגעים של זעם ומתוך רצון לנקמה. סוג של גרסת קומיקס של שיילוק השיקספרי.

מגניטו (מייקל פסבינדר המצוין כהרגלו) ופרופסור אקס (ג'יימס מקאווי) מוכנים במשך רוב הסרט בשמות אריק וצ'ארלס, שכן כוחות העל שלהם הם בגדר סוג כמוס, שצ'ארלס מנסה לחשוף. הסרט עוסק ברגע בו מתחילה להיות לCIA מודעת לקיומם של מוטנטים, אנשים שעברו עיוות כתוצאה מפצצות האטום (אם כי חלקם זכו בכוחות עוד קודם) ועכשיו יש להם יכולת על-אנושיות שונות ומשונות. בסוף הסרט, המוטנטים יקבלו את השם אקס-מן שילווה אותם בכל הסרטים שכבר יצאו.

מלבד ההכנסה הצורמת של השואה, מימד בעייתי נוסף בסרט קשור לדמויות הנשים: כולן למעשה מוצגת כאובייקטים מיניים, דבר בעייתי בסרט המיועד גם לילדים. ניתן לתרץ יחס זה בניסיון להכניס לסרט מעט מן האווירה של שנות ה-60 בהם הוא מתרחש, אך היה ניתן להתייחס לטיעון זה ביותר רציונת עם ההשפעה של שנות הששים על חלקים אחרים בסרט הייתה מתסכמת ביותר מכמה שניות של מוזיקה והכנסת משבר הטילים עם קובה לעלילה. 

להלן ייצוגי הנשים בסרט: אמה פורסט (ג'נוארי ג'ונס ממד-מן) , יד ימינו של הנבל בסרט (שהוא לא מגניטו, שעובד עם הטובים רוב הזמן) היא חכמה ויעילה לא פחות מאף דמות גברית – היא גם מסתובבת בביקני או בתחתונים כמעט בכל פעם בו היא מופיעה. מיסטיק (ג'ניפר לורנס, שהייתה מבריקה בקר עד העצם) היא מוטנטית אשר מנסה להיראות כמו אישה נורמלית. הדרך שבא היא מנסה לבחון זאת היא על ידי ניסיון לפתות כל דמות גברית בסרט. אנג'ל היא מוטנטית שגיוסה על ידי פרופסור אקס ממועדון חשפנות. היא שומרת על רמת מוסר הנמוכה שלה ומחליפה צד מהר מאוד. אפילו מוירה, סוכנת CIA אשר תמיד מצויה צעד אחד לפחות לפני חבריה לעבודה, מגיעה לתגלית הגדולה שלה עקב היכולת שלה להתפשט.

הסתיגויות אלו בעייתיות ברמת הניתוח של הסרט, אשר מנסה בדרכו לומר משהו על הטבע האנושי ולהעדיף את הגישה המתונה על הגישה החשדנית והאלימה.  אולם בכל הנוגע לרמת ההנאה מן הסרט, הרי שהם כמעט ואינן פוגמת. הסרט מצליח להיות הסרט המהנה ביותר בסדרה, בעיקר בזכות שני דברים פשוטים: דיאלוגים טובים וליהוק נכון, בעיקר של קווין ביקון בתור הנבל. אומנם הסרט ארוך מדי (למעלה משעתיים) אך הוא אינו משעמם לרגע ומכיל כמה סיקוונסים מרהיבים, רובם דווקא ברגעים של האימונים ולא ברגעי הפעולה.

והערה לסיום: המשותף בין אקס-מן: ההתחלה והתחלה של כריסטופר נולאן הוא השימוש באדית פיאף כמוטיב חוזר בפסקול. אם שאר סרטי הקיץ יאמצו את המודל, אני לא אתלונן.

האנה

במשך שנים נחשב התסריט של סת' לוקהד לאחד מן התסריטים הטובים ביותר בהוליווד שטרם הופקו. כאשר צופים בתוצאה הסופית שביםי ג'ו רייט, עושה רושם כי התסריט זכה למעמד זה בזכות הסינופסיס (תקציר העלילה) ולא בזכות התסריט השלם – התסריט מפספס כל הזדמנות לעסוק בצורה מעמיקה בנושאים והטוענים שהוא מעלה.

האנה, הגיבורה בשם הסרט, מגודלת על ידי אביה כאשר מרגע לידתה תפקידה הוא להיות לוחמת אכזרית (לא ברור בשירות של איזה צבא) בראשית גיל ההתבגרות, היא בוחרת להפוך לפעילה ויוצאת לחסל את האישה שכנראה חיסלה את אמה ושואפת לחסל גם אותה. אין ספק כי נקודת המוצא התסריטאית הזו מספקת קרקע פרויה לסצנות פעולה רבות, אך היא מעלה נושא עומק יותר.

מן ראשית הסרט, נרמז כי האנה לא רק גדלה להוית לוחמת, אלא גם העברה סוג של השבחה גנטית. זה הדבר שהעלה בראשי את האידיאולוגיה הפרקטיקה הנאצית, דבר הזוכה לחיזוק בסרט בכך שהיעד אלו האנה מנסה להגיע הינו גרמניה. אומנם, הסרט לא מזכיר את הנאצים אלא את האחים גרים, אבל לדעתי אזכרת המדינה בהקשר של פיתוח של לוחמת השייכת לגזע עליון לא יכול להיות מקרי. אבל הוא יכול וצריך להיות מעמיק בהרבה.

הסיטואיצות המעניינות ביותר בסרט נוגעת לפן אחר באישיותה של האנה – היא חונכה להיות רוצחת, אבל יש בה רצון להיות נערה רגילה. היא לא יכולה לעשות זאת הדחף האלים שלה (והיכולת המאוד גבוהות שלה בתחום) משלטות עליה שוב ושוב. בסרט היא מונעת בידי מטרה ברורה, דבר המקנה לסרט מימד של מתח אך מונע מעט את פיתוח דמותה של האנה. באופו אירוני, הייתי שמח לראות סרט המשך לסרט זה, אשר נראה כמוצר נדיר בהוליווד: לא רק שהוא אינו המשך, הוא מבוסס על תסריט מקורי ודומה כתוכנן מראש כסרט אחד בלבד.

היתרון הגדול של הסרט הוא העובדה כי ביים אותו ג'ו רייט. את רייט אני מכיר מעיבודים פושרים לספרים מענייינים – על תבונה ורגישות וכפרה. בסרטים אלו, רייט לא הצליח לשחזר את מורכבת של הנרטיב והדמויות אבל כן יצר כמה סצנות מרהיבות ומושקעות מאוד. בסרט פעולה, כל הכישורים של רייט שלא עזרו לרומם את הדרמות הספרותיות עובדים היטב. למרות שהוא נראה כבחירה מוזרה לפרויקט, מסתבר שהוא מתאים לו כמו כפפה ליד. סצנות האקשן בסרט זה טובות יותר מאלו של אקס מן, למשל, בתקציב נמוך בהרבה. כמו בסרטיו הקודמים, גם סרט זה מכיל לפחות סיקוונס-שוט מרהיב אחד, רק שהפעם הוא מרגיש מתאים סגנונית לסרט ולנושא הרבה יותר.  הביומי של רייט וההופעה של סירשה רונן בתפקיד הראשי מרוממות את הסרט והופכות אותו למהנה ביותר. מה שמשאיר את תחושת הפספוס מכך שהעומק של התסריט והעיסוק בסוגיות האידיאולוגיות שהוא מעלה נותר שטחי למדי.