הערת שוליים

מלאכה קשה ומורכבת הינה מלאכת התמודדות עם השאלה  הנצחית "תמליץ לי על סרט" – לא רק מכיוון שלכל אדם טעם שונה בסרטים, אלא גם שהשאיפות והציפיות של אנשים שונים מן הקולנוע הינם מגוונות. למשל "עץ החיים" שאני סבור כי הוא סרט נפלא, משעמם את הרוב הגדול של הקהל וחלק מן האנשים אף טוענים כי אינו עונה להגדרה של סרט. אני מבין את האנשים הללו.

קשה לי מאוד להגדיר סרט במנוחים של "אהבתי/לא אהבתי" קשה אף יותר לתת ציון מספרי לסרט, פעולה אשר אף כי ביצעתי אותה בעברי עדיין לא הבנתי את פשרה. לכן, אני משתדל בטקסטים שלי לספר גם על סגנון הסרט, מתוך תקווה שקוראים שלי יוכלו לזהות האם הסרט פונה אליהם. אני מעדיף לציין מה אהבתי בסרט ואיך היצירה ביצעה את הדברים אותם אהבתי (או לא אהבתי).

אבל כל זה משתנה מעט כאשר אני מגיע לעסוק בהערת שוליים אשר זיכה את יוסף סידר בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון. למרות שהסרט קיבל ביקורת מעורבת והיו לי מספר הסתייגיות ממנו לאחר הצפייה הראשונה, קשה לי לחשוב על פלח קהל ישראלי אשר לא יהנה מן הסרט. כלומר, אין לי ספק היו אנשים שלא יאהבו את הסרט ואני גם יכול להבין חלק מן הנימוקים שלהם, אבל אין לי שום יכולת לחזות איזו אנשים אלה יהיו. במילים אחרות: נדמה לי שכל צופה קולנוע יכול למצוא משהו לאהוב בהערת שוליים.

בין אם אתם רוצים סרט מהנה שלא דורש הרבה מן הצופה, או להבדיל סרט מעורר מחשבה, הערת שוליים מספק את הסחורה. הסרט מצחיק, מרגש, מקורי, בנוי בדרך לא שגרתית, עושה שימוש יצירתי בשפה הקולנועית ובשפה בכלל. אף על פי כן, הוא נותר נגיש מאוד, כובש את הלב ומעלה חיוך על הפנים. בזמן שעבר לאחר הצפייה המשכתי לחשוב עליו ולמצוא בו רבדים נוספים.

גם החסרונות שמצאתי בו, בעיקר שימוש מופגן מדי בשפה קולנועית, במה שנראה לי לעיתים כניסיון לעשות רושם על הקהל או לספר דברים בצורה ברורה מדי, נראים לי כעת באור שונה. בכל מקרה, הסיפור שבלב הסרט תפס אותי מן הרגע הראשון.

וזה לא דבר צפוי בהכרח, כי הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, תחום בו איני מבין כמעט דבר ועד ששמעתי על הסרט הזה ממש לא חשבתי עליו כנושא ליצירה בידורית הפונה לקהל הרחב. מצד שני, אני מבין מעט בעולם האקדמי וסרטו של סידר תפס את העולם הזה בצורה מופלאה.

אבל יותר מאשר סרט על התלמוד או על חוקרים, הסרט עוסק בבני אדם. אב ובנו העוסקים באותו תחום, הבן הוא כוכב עולה והאב כמעט נשכח, למרות שהוא סבור כי המחקר שלו חשוב מאין כמוהו. זאת נקודת המוצא של הסרט ולא צריך לדעת הרבה יותר. בעזרת מבנה תסריט המחולק לפרקים ומכיל הרבה טקסט כתוב על המסך, עין טובה לסיטואציות אבסרודיות וסוראיליסטיות ובנייה חכמה של דמויות ראשיות ומשניות כאחד, סידר בורא קולנוע ייחודי המשאיר טעם של עוד.

הסרט משתמש היטב בנוף הירושלמי בעיקר כמבנים של קריית הממשלה, לא מקום שכיח לקולנוע הישראלי.ראוי לציון מיוחד שלמה בראבא, בתצוגת משחק מאופקת ומפעימה. יש אנשים רבים שרואים את בראבא בעיקר כקומיקאי (אכן, קשה לחשוב עליו מבלי להתפקע מצחוק) אבל הוא אחד מן השחקנים המגוונים בארץ ויש לו יכולת דרמטיות יוצאת דופן. בסרט זה, הוא משתמש בכל הצדדים של כישורו. יפה לראות כמי שמפורסם בזכות תפקידים בהם הוא מתפרע מצליח להצחיק לא פחות בסצנות בהם הוא כמעט ואינו מזיז תו מתווי פניו. סצנות שמלבד היותם מצחיקות הם גם מעוררת הזדהות.

בתפקיד הראשי השני מופיע ליאור אשכנזי והוא טוב כמעט באותה מידה. אשכנזי שוב מגלם את גבר חזק ובטוח בעצמו שלמעשה מלא בנקודת תורופה ושבירות, אך אין בכך חזרה על הישגי העבר שלו אלא פיתוח האישיות הקולנועית שלו לכיוון חדש באופן אשר אינו פוגם בסרט כיצירה העומדת בפני עצמה. אשכנזי מפתח את דמותו הקולנועית מסרט לסרט בצורה נדירה בקולנוע הישראלי בצורה המזכירה כוכבי קולנוע אמריקאים יותר מאשר שחקנים ישראלים.

השניים מחזיקים על גבם את הסרט בעזרת מספר רב של דמויות משנה מועצבות ומשחקות היטב, כולל דמויות המופיעות רק לסצנה הקצרה. בנייתי דמויות מקנה לסרט תחושת אמינותה מאזנת את הקצב של הסרט, הנע בין רגעים של התעכבות על סצנה חזקה לרגעים של עריכה מסגוננת ומהירה.

כאמור, הסרט משמש קרקע פרויה לדיון רחב הרבה יותר מן הטעימה הצרה אשר אני מציע בטקסט זה. דיון כזה בהשתפפותי יעלה בקרוב לבלוג סריטה, עד אז אסצפק בהמלצה חמה זו.