עץ החיים – ניתוח ראשוני

עץ החיים , זיכה את טרנס מאליק בפרס דקל הזהב בקאן. מלבד הפרס, הסרט זכה גם לשריקות בוז צורמות, מספר תשואות, ביקורות קטלניות לצד ביקורות מהללות במיוחד. רגע לפני שאני אכתוב את חוות הדעת החיובית שלי על הסרט, ברצוני לציין כי מדובר בסרט שאני מבין את היחס השלילי כלפיו: הוא איטי, לא תמיד מובן ולא מפתח את הסיפור שלו בדרך המקובלת, לא בקולנוע המיינסטרימי ואפילו לא בקולנוע האמנותי. לכל מי שמצפה לראות סרט בכיכבו של בראד פיט צפויה אכזבה מרה. גם בקרב מי שמורגל בקולנוע יותר מאתגר, לא בטוח שהסרט ידבר אליו, או לחלופין לא יכעיס אותו. כי לא פעם במהלך הסרט נדמה כי מאחורי כל היומרה מסתררת פילוסופיה לא ממש מעמיקה ובטח שלא חשדנית.

יחד עם זאת, לאחר שתי צפיות בסרט, לא נותר לי אלא לצדד בצד המעריצים: זהו סרט בעל עוצמה ויזואלית יוצאת דופן, דרך הבעה ייחודית, רגעים של פיוט ויזאולי מהפנט ואהבה גם לרגעים הקטנים של החיים. הצפייה השנייה בסרט לא רק העירה לי צדדים אחרים בעלילה (הפשוטה מן הנדמה) אלא גם ובעיקר הייתה מרגשת יותר.

הסרט הזה עמוס מאוד במחשבות, רעיונות ודימויים שיש מקום לתת עליהם את הדעת, כל כך עמוס עד שקשה לדעת מאיפה להתחיל. אבל בעצם, נקודת המוצא של הסרט הינה ברורה למדי: מדובר בסרט המספר על מערכת יחסים בין אדם ואלוהיו. הסרט דן באמונה של אדם זה ובפנייה שלו לאלוהים, כאשר הוא מאמין כי מדובר במערכת דו-כיוונית. הגיבור חש כי האל מתקשר עימו בדרכים שרובם לא מובנת לו וחלקם לא מתקיימות במישורי תודעה ומציאות שקל להגדיר. אולם ברור לגיבור כי הוא מצא את האל בעזרת שתי דמויות: אחיו ואמו.

לדעתי, כמעט כל הסרט נראה מנקודת המבט של אותו הגיבור, כולל אירועים אשר התרחשו זמן רב לפני לידתו. אך לא מדובר בכל הסרט, כי לפעמים גם אמו של הגיבור פונה אל האל וברגע יפהפה אחד עושה זאת אביו של הגיבור. גם הגיבור עצמו עושה זאת בשתי קולות שונים: בתור מבוגר (בגילומו של שון פן, שנראה בסרט לדקות ספורות בלבד) ובתור ילד. אולם בתור מבוגר, הגיבור מגבש לתפיסה דתית על פיו אלוהים דיבר עליו דרך כל מה שברא ויברא, דרך כל התודעות האחרות שקשורות גם הם למקור חיים ולאהבת החיים. לכן, במידה רבה ניתן ליחס גם את המונולוגים של הורי הגיבור לתפיסה של הגיבור אותם, או לזיכרון שלו מדברים אשר אמרו. יש לציין כי מדובר רק בקריאה אפשרית אחת לסרט הניתן לפירוש במספר רב של דרכים, אבל בכל דרך הקשר בין האדם לכוח הבורא (וניתן לפרש את הכוח הבורא הזה גם כיישות שאינה האל הנוצרי).  

מלבד לדברי הגיבור כלפי האל, אשר נוכחים במידה כזו או אחרת לאורך כל הסרט,  סגנון הסרט עובר מספר שינויים. הוא מתחיל בדיבור מופשט על רקע של גרפיקה ממוחשבת, עובר לתמונות מחיי משפחה אשר עוברת מתיאור שגרתי לתיאור של התמדדות של ההורים עם מוות של אחד מן הילדים. משם הסרט קופץ לעתיד ולשגרת חייו של ילד אחר במשפחה, הוא הגיבור של הסרט. בתור איש מבוגר, הוא עובד בסביבה עירונית (המצלומות בצורה מרהיבה) ועדיין חושב על אחיו מדי יום. משם הסרט עובר לייצוג מופשט יותר של העולם, בעזרת אנימציה ממחושבת אשר אינה מעבירה דימויים מוחשיים – בהדרגה האנימציה הזו הופכת להיות סרט טבע פרה-היסטורי, המתחיל מתקופת המפץ הגדול ומגיע לעידן הדינוזאורים ולמטאור שפגע מהם. לאחר מכן, אחרי כ-40 דקות ובלי שום הכנה מראש, הסרט מתחיל להתנהג כמו סרט עלילתי.

מובן, שהוא לא מתנהל כסרט עלילתי רגיל. הדיבור על האל נמשך, כמו גם חזרה לדימויים של עץ ומים, לא תמיד בהקשר להתרחשיות. אבל די ברור כי העלילה חוזרת למשפחה שראינו בתחילת הסרט ,תוך התמקדות בחווית הגדילה של הבן הבכור, לו יש שני אחים קטנים. החלק הזה של הסרט, שאורך יותר משעה, מתמקד לא רק באירועים בעלי חשיבות דרמטית, אלא גם ברגעים הקטנים של חיי המשפחה, כאשר בהדרגה נחשף הפן הבעייתי בה: האב (בראד פיט) הוא קפדן וקשוח מדי, לעומתו האם (ג'סיקה צ'סטיין, אלמונית יחסית ונפלאה לחלוטין) מלאה באהבה ופתיחות, אך היא לא מסוגלת לעמוד על שלה.

אולם, אם נצמדים לפרשנות על פיה כי רוב הסיפור מובא מנקודת מבטו של הגיבור, ניתן לפרש את הקיצוניות בין ההורים גם בהשקפת עולמו. בסופו של דבר, מבעד לפרגמנטים השונים דמויות ההורים מתגלות כעמוקות שנדמה ולא כמייצגות של השקפת עולם קיצונית בלבד, למרות שלעיתים הסרט  מדגיש את הניגודיות שבניהם.

אבל מלבד ההורים, סרטו של מאליק מוצא גם זמן להראות יחסים מורכבים בין האחים, התמודדות עם הדחף האלים של האדם וגם ניצנים של אהבת נעוריים. מעבר למבנה העלילתי הסבוך, לניסיונות לחדש ולדיונים התיאולוגים שהסרט מציע, בשיאיו הוא פשוט קולנוע מלא באהבת אדם. הסרט אוהב את הדמויות שלו גם כאשר הם מתנהגות בצורה מחפירה. הוא דורש מאמץ מצד הקהל, אבל לי לפחות הוא העניק מספר רב של רגעי חסד.

כל זאת לפני חלקו האחרון, בו הסרט חוזר לדמות המבוגרת של הגיבור ומשם למציאות המתקיימת במימד מעורפל, המכיל את  כל הזמנים וכל הדמויות, כפי שהגיבור תופס אותם או את האל. כל זה נשמע מאוד מורכב, אבל האמת היא שזה די פשוט בבסיסו. הסיום הוא מרהיב ויזאולאית, אבל הוא רק מדגיש את החיסרון היחסי של הסרט: יש בסרט הרבה מאוד רעיונות (ברובם לא נגעתי בניתוח זה, באחרים לא עסקתי בצורה מעמיקה דיו) אבל בסופו של דבר, בחלק מן המקרים מדובר ברעיונות מוכרים וכמה מהם נראים מעט קלישאתיים. מסרים רוחניים הועברו בקולנוע בעבר בצורה מורכבת ובהירה יותר על ידי יוצרים כגון דרייר, ברסון וטרקובסקי. לעומת יוצרים אלו, סרטו של מאליק מרגיש לפרקים מעט כמו רוחניות זולה.

אבל כאמור, יש בסרט יותר מדיון ברוחניות. דומה כי הוא גם לא מנסה להגיד דבר חדש על הקשר שבין אדם ואלוהיו, אלא להראות קשר של אדם אחד (או של משפחה אחת) לאל הזה ולא מדובר באדם יוצא דופן. למעשה, מדובר באדם שהוא הכי לא יוצא דופן שיכול להיות: הוא כל אדם, אשר מבין את האל ממקום לא מתוחכם או מטיפני, אבל מקבל את האל בצורה הטהורה ביותר על כל הטוב והרע שברא ועל ההרס הרב שהוא עוד יעשה. לכן אני חושב כי מדובר בסרט שמכיל לא רק את בריאת העולם, אלא גם את קץ כל הזמנים. הוא מכיל אותם לא רק ברגעים בהם הוא מראה דימויים היכולים להתפרש בצורה כזו, אלא בכל פריים ופריים.

בכל אחד מחמשת סרטיו של טרנס מאליק, דומה כי אין צילום אחד שהוא לא סוג של יצירת אמנות. הסרטים שלו ערוכים בצורה נפלאה (על הסרט הזה הוא עבד עם חמישה עורכים שונים, לאורך מספר שנים) ומצולמים בצורה נפלאה אף יותר. בסרט זה, הצילום של עמנואל לובצקי הוא טוב אף יותר מן הרגיל אצל מאליק. יחד עם זאת, בכל סרטיו של מאליק יש גם תחושה כאילו התסריט לא ממש מגיע לרמה של הבימוי. אבל להוציא חלקים מהעולם החדש, לרוב הבימוי כל כך טוב עד שזה לא מפריעה יותר מדי.

עץ החיים רחוק מלהיות נטול פגמים; אולם כפי שהוא מטיף לאהוב את החיים ואת האל גם ברגעים החשוכים ביותר, כך אני מוצא את עצמי אוהב את הסרט בצורה טוטואלית,למרות פגמיו ובזכותם. ובליבי עדיין יש תקווה כי צפייה נוספת לאחר זמן, אראה כי טעיתי ובסרט אין ולו פגם אחד.