אומץ אמיתי – ניתוח מפורט

כפי שהבטחתי בטקסט הראשון שפרסמתי על הסרט, בפוסט זה אערוך השוואה בין סרטם של האחים כהן אומץ אמיתי (True Grit) לבין הספר של צ'ארלס פורטיס עליו הוא מבוסס ועיבוד מוקדם יותר שעשה הנרי התאווי לסרט זמן לא רב לאחר פרסומו בשנות ה-60. הניתוח שאבצע יהיה עמוס בספוילרים, לכן כל המעוניין להיות מפותע מן הסיפור (שמתח והפתעה אינם היבטים חשובים בו) ולא מכיר אותו עדיין צריך לדחות קריאה שלו עד לאחר הקריאה/צפייה.בכל אופן, הניתוח יוצא מנקודת המוצא כי הקורא מכיר לפחות אחת מן הגרסאות לסיפור. מטבע הדברים, ברוב המקרים ההיכרות היא עם סרטם של האחים כהן.

ספרו של פורטיס מסופר כולו מנקודת מבטה של מאטי רוס, אשר בהיותה בת 14 יצאה לנקום את מותו של אביה. מסע הקמה התרחש באיזור אשר הוכרז כטריטוריה אינדיאנית ולמעשה הכיל מעט מאוד חוק, סדר או שלטון. הספר למעשה פועל במקביל בצורה שווה בשלושה ז'אנרים ספורתיים (וקולנועיים) מוכרים ומובהקים: מערבון, סיפור התבגרות/חניכה ומסע נקמה. הספר מפגין מודעות לכללי הז'אנרים והשונים ולא שובר אותם, אך כן מערר בדרכו על היעילות של מסע הנקמה (במקרה זה, בהתאם לרוב היצירות בז'אנר), הפשעים אשר בוצעו במהלך הכיבוש האמריקאי של השממה והפער הקטן בין הגיבורים לנבלים באותם ימים. עבורי, המשחק הז'אנרי המעניין ביותר נמצא בצורה המורכבת בה היצירה דנה ביעילות תהליך ההתבגרות/חניכה אשר עברה הגיבורה.

מפתה לקרוא את מאטי רוס כנציגה של פמיניזם – היא עומדת על שלה, יוצאת לבדה לטריטוריה מסוכנת ובסוף משיגה את המטרה שלה. בדרך היא לומדת כיצד להתנהג עם "אומץ אמיתי", אבל מאבדת משהו מן הנעורים שלה ומן הנשיות שלה (ברמה הסמלי הדבר בה לידי ביטוי באיבוד ידה). על פניו, טענה פמינסטית שניתן לעלות נגד הספר הוא שהמחיר של הקשיחות הנשית היא הפיכתה של מאטי לרווקה זקנה – אם אישה מתנהגת כמו גבר היא חדלה להיות אישה.

אלא שהספר (כמו גם הסרט של האחים כהן) מציג תמונה מורכבת יותר: מאטי עברה מסע שבו קיבלה השפעה דרמטית על האישיות לא רק נוכח מקרי האלימות להם הייתה עדה או בהם הייתה מוערבת, אלא גם בגלל שהיא סימנה לעצמה מודלים בעייתים לחיקוי.

סצנת מפתח, המופיעה בכל הגרסאות, היא זו בה השריף אליו פונה הנערה לעזרה סוקר בפניה את המועמדים שלו  לתואר "המרשל הכי טוב" לביצוע המרדף אותו היא מבקשת לערוך. הוא מתחיל בלהציע את הגשש הכי טוב ומסיים בהמלצה על מרשל שהוא "הטוב ביותר" כי הוא ההגון ביותר – תמיד תופס את האיש, אם גם תמיד מביא אותו חי, כי לכל אחד יש זכות למשפט הוגן (יש לציין כי בעיירה בה פועל השריף מכהן שופט הנוטה לתת גזר דין מוות בתדירות גבוהה מאוד). אך מאטי בחורת ברוסטר קגבורן, המוזכר בכדרך אגב בין דוגמאות שונות ועליו נאמר רק כי הוא האכזרי ביותר. מאטי מסיקה מכך כי אכזריות זו מצביע על כך שהוא זה שניחן ב"אומץ אמיתי".

בנקודה זו אני נדרש למילה "Grit" המופיעה בשם היצירות. "אומץ" הוא תרגום מדויק ככל הניתן של המילה לעברית, אך מדובר במילה אשר לא ניתן לתרגם בצורה שלמה לעברית. זאת מכיוו שמילה זו אינה מבטאת עוז לב בלבד, אלא גם סוג של קשיחות וחספוס, שייתכן ויש בו לפעמים גם מימד של חספוס יתר. מאטי רוס שואפת לסוג כזה של חספוס וכשהיא מוצאת אותו (ואז מפקפקת בקיומו, רק על מנת לאשר את קיומו בסופו של דבר) בדמותו של רוסטר קגבורן, הוא הופך למודל לחיקוי עבורה. אלא שמבין עמודי הספר נרמז כי מדובר במודל לחיקוי בעייתי מאוד שקשר עליו יכבול אותה ויהפוך אותה למעשה לאישה אשר אינה יכולה לתקשר עם החברה. מאטי יוצאת למסע עבור הכובד של אבא שלה, אך למעשה מאבדת את הערכים אותם ספגה מאביה (שנרמז שהם ערכים של נתינת אמון לזולת, מסחר הגון ועזרה לכל דורש) לטובת החספוס והאכזריות של רוסטר קגבורן. לצורך כך נעשה שימוש בסיום של הספר ושל הגרסא של האחים כהן, המראה לא רק את מאטי כבתולה זקנה, אלא גם את ההתעקשות שלה לקבור את רוסטר בחלקה המשפחתית שלה, מבלי כל סימן של רצון לכך מצידו. ניתן לפרש את רוסטר כתחליף לקשר רומנטי, אך אפילו מבט שטחי יחסית ביצירה יחשוף כי הוא תחליף אב. בסרטו של התאווי, הדבר נאמר בצורה ברורה אף יותר: מאטי, מיד לאחר ההאירועים שבלב הסרט, מציעה לקגבורן להיקבר בחלקה המשפחתית לצדה השמאלי, כאשר לצידה הימני ינוח אביה. קגבורן מקבל את ההצעה בשמחה.

בנקודה זו, ברצוני להעלות את הכלי הספרותי הבולט ביותר בו משתמש פורטיס, שימוש במספרת לא מהימנה. זהו כלי נפוץ מאוד בספרות שקשה מאוד להעביר אותו לקולנוע מבלי שהוא ישתלט על היצירה. זאת מפני שבקולונע לא די בחוסר מהימנות בטקסט המסופר (הוייס-אובר או הקריינות), יש צורך גם בתמונה, אשר עליה גם לשקף את חוסר המהימנות (דבר שקשה לעשות בצורה ריאליסטית), או לחלופין לסתור את הנאמר, דבר אשר יפחת מן המאמץ הפרשני הנדרש מצדו של הקורא.

ברומן של פורטיס, מאטי מספרת את הסיפור מפרספקטיבה מעוותת של שנים רבות אחרי האירועים, תוך רצון להגן על פעילותה ולהכנות לה אמינות ומימד אשר אינו משקף אישות יוצאת דופן אלא את נסיבות התקופה. בנוסף, מדובר במספרת אשר לא זכתה לחינוך שלם והיא מחזיקה בדעות קדומות כלפי גזעיים ולהבדיל כלפי דמויות היסטוריות, אשר אינם בהכרח (או שהם בהכרח לא) דעותיו של הסופר. על הקורא מוטלת מלאכת השלמת הפערים כמו גם איתור הפעמים בהם העדויות של מאטי אינם סבירות. ערכי התקופה בא מספרת מאטי את סיפורה (ראשית המאה העשרים) שונים מאוד מערכי התקופה בה פרסם פורטיס את ספרו. היחס לחלק מן האירועים ההיסטורים אותם מעלה מאטי השתנה גם הוא לאורך השנים והסופר משחק על פערים אלו. מובן כי לא כל הקוראים יעמדו על כל הפערים. סיפור העלילה של פורטיס מספיק סוחף על מנת לייצר עניין גם בקרב אלו אשר לא יעלו על כל, או על רוב, הרבדים. אותו הדבר אמור גם לגבי הסרטים.

בסרטו של התאווי אין זכר להיותה של מאטי המספרת. למעשה, מן הרגע שג'ון ויין ביקש לגלם את תפקיד רוסטר קגבורן, הסרט הפך, באופן בלתי נמנע, לסרט אודות ג'ון ויין, כפי שהיו כל הסרטים בהם כיכב ויין החל משנות החמישים. בשנים אלו ויין היה כוכב הקולנוע הגדול בעולם בין היתר משום שהסרטים שבחר תמיד התעסקו בדימוי שלו ולא פעם תקפו אותו והצביעו על צדדים בעייתים באישיות הקולנועית שהוא מעביר. המאמץ לפירוש של רבדים מעבר לעלילה השטחית מורכז עם כן בדמותו של ויין ומכוון בעיקר לקהל המכיר אותו מסרטים קודמים.

יותר מכל, ויין היה אב חלופי בסרטיו. לכן, "אומץ אמיתי" התאים לו ככפפה ליד. הדימוי שלו רוכב כל הלילה על מנת להציל את מאטי, עד כדי לקיחתה על זערותיו לאחר מות הסוס, הוא אחד מן הרגעים המגדירים את ויין כאב נחוש ומטפל בצורה המזוקקת ביותר. התאווי היה נאמן יותר מהאחים כהן להתרחשויות כפי שהם מוצגת בספר (מה שלא אומר כי הוא היה נאמן יותר לספר) לכן בחצי שעה הראשונה קגבורן נותר דמות משנית, אך בכל סצנה בה הוא מפיע הוא משתלט על הסרט ודמותה של מאטי הופכת להיות מאין השתקפות לדמותו של ויין.

בגלל שתפקיד מאטי ליהק התאווי את קים דרבי, שהייתה בת 20 בעת הצילומים, כמו גם בגלל שהתאווי ניסה להעניק לה מראה גברי, חוסר השייכות של דמותה לסביבה צומצם. דבר זה איפשר לסרט להתמקד בצדדים האפלים באישיותו של ויין, עד אשר בסיום הוא זוכה בגאולה ואפילו בסוג של משפחה (אותה הוא נוטש כדרכו,לפחות עד למוות). מכיוון שהסרט יצא בעידן בו המערבונים התעסקו בדמויות פחות ערכיות מויין, אשר מבטאות יותר בגלוי הדחף לאלימות, יש בסרט גם חזרה לדמותו של ויין כמי שמיצג סוד של סמכות מוסרית, אך באופן לא פחות, גם ערעור על המוסר המדומה של דמותו של ויין. כאשר דניס הופר, ניצג דור ה"היפים" המנוגד לויין מופיע כחבר בכנופיית הנבלים המתגלה לבסוף כאיש שעוזר לראשויות החוק במחיר חייו, המסר האמביוולנטי של הסרט מועצם.

האחים כהן רצו לספר את סיפורה של מאטי הרבה יותר מאשר את סיפורו של רוסטר. כיוצרים שכל הקולנוע שלהם נוגע מלבי לשפוט בסוגיות של ייצוג מול מציאות, הם לא ויתרו לגמרי על המספר הלא-מהימן, אף כי הסיפור עצמו היה חשוב להם במקרה זה יותר מדרך העברתו.

לכן, מאטי מספרת בקולה את פתיחת הסרט ואת האפילוג שלו, בשורות אשר נלקחו כולם מן הספר, תוך כדי צמצום הטקסט שנעשה בצורה מודעת בצד הבמאים, בעיקר בכל הנוגע למשפטים אשר הם החליטו לוותר עליהם. רוב הסרט לא מסופר מנקודת מבטה, אך האחים כהן השתמשו בטריקים אחרים על מנת לחתור תחת הדימוי שהם מציירים.

ראשית, חלק גדול מן הסצנות מתחילות באמצע ההתרחשות או נקטעות לפני השיא. זהו טריק ישן (שקיים בצורה מרתקת במערבונים של ג'ון פורד) אשר במקרה זה בין יתר הפונקציות שהוא ממלא, רומז על כך שהייצוג הוא סלקטיבי ומעוות. יתרה מכך, בסצנת ההוצאה להרוג בתחילת הסרט הסופיו האחים כהן שינוי מהותי: בעוד בספר האינדיאני נושא נואם אורך בטרם הוא נתלה, בסרט המוציאים להרוג סותמים את פיו בשק ושוללים ממנו את הזכות למילים אחרונות אשר ניתנה לפושעים המוציאים להרוג עימו (והטקסט שלהם הוא זהה ברובו לטקסט הספרותי ומערר על הפערים בין הפושעים הנענשים ואנשי החוק, בצורה שהיא בעיקרה מרומזת). בכך, האחים כהן מזכירים את העוול ההיסטורי הגדול ביותר שנעשה וממקמים את היצירה שלהם בסביבה אשר אינה חפה מגזענות, דבר השולל במידה רבה כל אפשרות למוסר טהור בסרט.

למרות חוסר המהימנות, ספרו של פורטיס מותיר את דמותה של מאטי כחזקה ואמתנית. למעשה, חלק מחוסר מהמנותה מתבטא בצניעות יתר. בדברי הפתיחה שלה לסרט, היא טוענת כי למרות שאנשים לא מאמינים לכך, היא אכרן נדדה לטריטוריה האינדיאנית על מנת לנקום את דם אביה. אבל היא מדיגשה שבאותם שנים, זה לא היה דבר נדיר. האחים כהן קוטעים לראשונה את הטקסט שלה במשפט זה. עוברם זה כן דבר נדיר. מכיוון שהיא לא המספרת של רוב הסרט, אין צורך להצטנע.

האחים כהן מעניקים לה גם יותר כוח בעיומת הסופי עם טום צ'ייני, היעד של מסע הנקמה. בספר ובגרסת התאווי, היא יורה בו פעמים, אך לא מצליחה להרוג אותו. רוסטר קגבורן ואחריו לבפיף בעזרת סוס הפוני מצילים אותה ברגע האחרון, בעודם פצועים. קגבורן הוא זה שהורג את צ'ייני. האחים כהן אומנם שמרו על אלמנט ההצלה, אך מאטי מחסלת אצלם את צ'ייני לבד, דבר המעניק לה כוח כמי שביצעה את העיקר העבודה בעצמה.

דמותו של צ'ייני שבה ואומרת פעמים רבות ברומן כי "הכל הולך נגדה" דבר המעניק לה מימד אנושי של בחור לא מוצלח במיוחד, אשר נגרר לחיי הפשע והרצח גם מתוך סוג מסוים של תמימות. דבר זה מעניק רובד מורכב יותר לנחיצות של מסע הנקמה הזה כמייצג סוג מסוים של צדק. אין ספק כי צ'ייני הוא נבל, אך לא בטוח כי הוא ראוי לעונש מוות. רוסטר קגבורן אומר בספר ובסרטם של האחים כהן כי נד פפר, מנהיג להקת השודדים, אף פעם לא הורג מבלי סיבה, אמירה שספק עם ניתן לומר אותה על רוסטר עצמו. במשפט בו הוא מעיד (המתואר באריכות גדולה בספר, כ-20 עומדים מתוך מעט יותר מ-200) מוטל ספק רב באמינתו של רוסטר, ספק המועצם בספר על ידי כך שהעדות שלו מובאת מפי פורטוקל משפטי ולא מבעד לדבריה של המספרת. במהלך המרדף אחרי צ'ייני לבפיף מאשים את קגבורן בהשתתפות טבח המוני בחסות מלחמת האזרחים, האשמה כה חריפה שגם ההכשחה הנחושה של קגבורן לא מעלימה אותה לגמרי.

אם יש דבר אחד שהאחים כהן העצימו ביחס לסיפור המקורי, מדובר בהתמודדות של מאטי רוס עם הנוכחות של המוות. כל סיפור התבגרות קלאסי מכיל התמודדות עם המוות, בסיפור זה הדבר נעשה בצורה הבולטת ביותר עם מותו של האב בתחילה ודרך המסע בחברת קגבורן, מסע שהוא במידה רבה מסע הרג. לא סתם הספר ממשיך עד למותו של קגבורן, אף כי זה התרחש כבר שמאטי היא אישה מבוגרת. אצל האחים כהן, המוות מודגש עם בהוספת אפיזודות חדשות – מאטי ישנה לילה אחד בבית המלאכה של הקברן, בחברת גופות הנידונים למוות. מאטי ורוסטר נתקלים בגופה תלויה באמצע היער, לאחר מכן באינדאיני ברופא מפוקפק הלובש בגדי דוב, הסוחרים בגופה. אלמנטים אלו חונכים את מאטי לעבר השיא של המסע, בו יהיה עליה להרוג וכמעט להירג, בו זמנית.

הרובד השני של סיפורי ההתבגרות הוא גילוי המין. במקרה של סיפור זה, מדובר בגילוי כושל. אם רוסטר קגבורן מייצג את האב החלופי, לבפיף מייצג את האופציה הרומנטית עבור מאטי, אם כי הדבר נעשה בצורה מרומזת יותר. הדבר מובלט בצורה הברורה ביותר משפט אותו אומר לבפיף "חשבתי לנסות לגנוב ממך נשיקה, אבל עכשיו הייתי מעדיף לתת לך סטירה" – משפט אשר מהדהד סצנה מאוחרת יותר בה לבפיף מרביץ למאטי. אגב, סצנות אלו מופיעות במלואם בכל הגרסאות. בספר ואצל האחים כהן, מאטי שוכבת במיטה שעה שלבפיף משווה בין הנשיקה למכה.

הבחירה של מאטי בסוף ברוסטר כמייצג של האומץ אמיתי עימו היא רוצה להזדהות היא גם העדפה שלו על פני לבפיף המעודן מעט יותר שאולי מהווה גם אופציה רומנטית. האחים כהן מדגישים את הבחירה בקגבורן על פני לבפיף דווקא בסצנה בה מאטי מתוודה באוזני לבפיף על טעותה לגבי רוסטר. היא אומרת שהיא בחרה באיש הלא נכון, כאשר לבפיף התגלה כאמיץ וכראוי יותר. אלא שבסוף הסרט היא שבה לבחירה המקורית ובעיקר לאופן החיים הדורש ממנה פחות סממנים נשיים. בעוד רוסטר, לאחר הסתייגויות בהתחלה, מקבל את מאטי כשותפה לגיטימת למסע, לבפיף ממשיך לעודד אותה לגלות אופי נשי יותר. אמצעי נוסף שנקטו האחים כהן על מנת להדגיש את חסור הרלוונטיות היחסי של לבפיף עבור מאטי היא בפרידה ממנו לאורך חלק נכבד מן המסע, פרידה אשר אינה מתרחשת ברומן המקורי ומאפשרת לאחים כהן גם לביים את אחת מסצנות האקשן בצורה אמינה יותר ומבלי להאשים את לבפיף באי-מילוי הוראות של קגבורן, כפי שמתרחש הדבר ברומן.

דחיית המיניות של מאטי מועברת ברמה הסימבולית על ידי כך שבסיום היא מאבדת את ידה כתוצאה של הכשת נחש, כאשר המשמעות המיתית של הנחש הוא כחושף המין בפני בני האדם.

מובן, כי פרטים רבים מאוד מן הרומן הושמטו בדרך לכל אחת מן הגרסאות הקולנועיות. אך לדעתי שני הסרטים עומדים יפה בפני עצמם, כמו גם בהתייחוסת לספר עליו הם מבוססים. סרטו של התאווי נעזר בעלילה על מנת להגדיר מחדש את דמותו של כוכב הסרט, באופן האומר משהו לא רק על ויין אלא גם על החברה האמריקאית כולה, בעיקר בהקשרים של כיבוש המערב, תחשות העליונות מוסרית והיחס לכוכבים. אגב, היחס לבידור האמריקאי מופיע ברומן המקורי בכך שקגבורן מת כחלק ממופע המערב הפרוע שאירגנו הפושעים פרנק ג'יימס וקול יאנגר, מופע אמיתי אשר אורגן בידי פושעים אמיתים. מופע זה מופיע גם בסרטם של האחים כהן, בו רק צופים שהיו קשובים לשמות ובקיאים בהיסטוריה של המערב ידעו כי מדובר במופע המאורגן בידי פושעים ידועים לשמצה.

סרטם של האחים כהן משמש בין היתר ככלי של הבמאים להעביר את סגנונם האישי דווקא באמצעות נתינת ביטוי ויזואלי לסיפור שברא מישהו אחר, כאשר הדגש הוא על ייצוג נאמן של הדמויות והמתחים כפי שנכתבו, תוך שמירה יפה על השפה של פורטיס בדיאלוגים. אך האחים כהן עושים זאת בעזרת שינויים רבים בהתרחשויות. הסרט הוא לא עיבוד לרומן, הוא עיבדו לקריאה האישית של הבמאים את הרומן. יותר משהם מנסים להעביר את העולם שפורטיס תיאר, הם מעבירים את מה שדיבר עליהם ברומן ומשלבים זאת בשינויים לרומן, חלקם כמעט בלתי מורגשים במבט ראשון, שינויים ההופכים את הסרט שלהם ליצירה מרתקת בפני עצמה, גם בקרב אלו המכירים את הרומן המקורי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אדפטציה, עכשיו בקולנוע, קלאסיקה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אומץ אמיתי – ניתוח מפורט

  1. פינגבאק: "אומץ אמיתי", ניתוח | סריטה

  2. אילן הגיב:

    טום צ'ייני לא מת אצל האחים כהן, אלא מופיע כאחד משני הגברים הזקנים אליהם ניגשת מאטי בסוף הסרט. כמובן שלא היה צורך במחווה זו על מנת להבין שהם מבקשים לומר שוב, ובאופן כושל, את אותו הדבר שהם כשלו בניסוחו באינספור סרטים מרגשים, מהנים, אך חסרים.

    אין צורך לשים לב לעובדה זו, מכיוון שהיא לא שומטת או מוסיפה דבר לסיפור אודות האין סיפור.

    במקום בו אין חוק, אין סיפור. בו אין מטאפורה מתפקדת, ואין חמלה. לכן ארץ קשוחה הוא סרט כה מספק – כי המעקב שלו אחרי אמת נבונה של סופר אחר, מייצרת עבורם סיפור שלא ניתן להכחשה.

    • טום צ'ייני מת אצל האחים כהן. שני הגברים הזקנים עליהם ניגשית מאטי הם קול יאנגר ופרנק ג'יימס, דמויות היסטוריות אשר בגרסא של האחים כהן נאמר שמם בלבד. בספר מסופר עליהם ועל כך שמאטי מעדיפה את הראשון מבניהם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s