מבול כסרט ז'אנר

הדבר הבולט ביותר בסרטם של גיא נתיב (בימוי) ונועה ברמן-הרצברג (שותפה לתסריט) מבול הוא שילוב בין שתי תחושות מנוגדות אשר הסרט מותיר. ראשית, הסרט מתויר רושם של יצירה קטנה ואישית, המתמקדת ברגעים הקטנים של החיים. מאידך, לא יכולתי להתעלם מן ההשתלבות של הסרט בתוך ז'אנר חשוב בקולנוע הישראלי תוך השמת דגש על נקודת חשובות בייצוג הישראליות כפי שהיא באה לידי ביטוי בקולנוע.

לכאורה, מדובר בסרט אשר המשפט המסיים את הפסקה הקודמת גדול עליו. איני יודע באיזו מידת מודעות פעלו היוצרים, אך אני סבור כי היצירה מרשימה בעיקר נוכח הדמיון שלה למספר רב של סרטים שנוצרו בארץ בשנים האחרונות, דמיון אשר אינו מונע ממבול להיות יצירה ייחודית ונוגעת ללב לפרקים.

עמדה שחזרתי עליה מספר רב של פעמים גורסת כי הטענה הנפוצה כי "אין קולנוע ז'אנרי בישראל" מקורה בטעות, בעיקר כשהיא מלווה במשפט "כל מה שעושים כאן זה סרטים פוליטים ודרמות משפחתיות". אז הנה, הדרמה המשפחתית הישראלית היא ז'אנר ייחודי שאני סבור כי יש בו מימד שונה מדרמות משפחתיות במקומות אחרים בעולם.

הנושא העיקרי ברבים מן הסרטים הוא הפער בין הצורך והרצון לקשר מפשחתי תומך ומטפל לבין סוג מסוים של ניתוק בין בני המשפחה. בסרטו של יבול שפרמן הדברים שמאוחרי השמש מטיחה הבת באביה כי הוא אוטיסט. האשמה זו נכונה, במידה רבה, לגיבורים רבים של סרטי משפחה ישראלים מן העשור האחרון.

והנה, במבול מופיע דמות של נער אוטיסט מבחינה קלינית, ששובו לחיק המשפחה לאחר זמן רב חושף עד כמה המשפחה חדלה לתפקד כיחידה תומכת וכל אחד מבני המשפחה הפך למייצג סוג עדין יותר של בידוד מן הסביבה. כיאה לסרט ז'אנר (הפעם הכוונה היא לא רק לקולנוע הישראלי, אלא גם ובעיקר לקולנוע "הוליוודי") הדמות יוצאת הדופן של האוטיסט תחבר בסופו של דבר בין בני המשפחה, גם אם תוך הדגשת הכשלים אשר לא נפתרים לגמרי.

אבל לא מדובר רק בסרט משפחה, אלא גם בסרט בהתבגרות. מוטיב הילד הלומד לבר-מצווה ונותר נמוך מקבל חלק מרכזי בסרט, כפי שקרה השנה גם בדקדוק הפנימי, השפעה קולנועית אינה אפשרית (לחברי האקדמיה לקולנוע הם הוצגו בסמוך, שניהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר). אך ייתכן והרומן החשוב של גרוסמן עזר ליוצרים לייצר מטאפורה שהיא אומנם באנלית מצד אחד, אך מייצרת סיטואציה דרמטית חזקה ומעוררת הזדהות מאידך.

שאר האלמנטים של ההתבגרות מועברים בסרט על ידי גילוי התשוקה הרומנטית/מינית עם נערה מעט מבוגרת יותר, גילוי האחריות וסכנת המוות על ידי הטיפול באחיו ובצורה היפה ביותר על ידי הקשר עם העליה לתורה, הדורשת מן הילד לאמץ מערכת יחסים עם הדת, כמו גם להיות מודע לאיום ההשמדה והמוות המופיע בפרשת נוח אותה הוא משנן. מכיוון שנערה בה הוא מתאהב היא בתו של הרב המלמד, הסיפורים נשזרים יחד באופן שנראה מאולץ רק בגלל שנסחתי אותו בדחיסות.

יש להדגיש כי מדובר בתסריט הכתוב על פי כל כללי כתיבת התסריט. לכן, לצד רגעים מקוריים ומגע אישי יש בו הרבה מניפולציות וקלישאות. אבל השורה התחתונה שכללי התסריטאות מבוצעים ברגישות הנכונה, קשה להישאר אגיש לעוצמה שלהם. במקרים שבהם הדבר מובצע בסרט שנראה כנטול יומרות אך האהבה של היוצרים לדמיות שלהם ולקולנוע מורגשת בכל סצנה, התוצאה מספקת בהחלט.

לסיום, ברצוני לחוזר לעסוק בז'אנר באופן כללי, באופן שאינו נוגע ישירות לסרט הספציפי. לדעתי דרמת המשפחה תופסת מקום מפתח בקולנוע הישראלי, במידה רבה מקום חשוב יותר מן הסרטים הפוליטיים באופן ישיר. מנקודה זו ואילך אני מעלה השערה שאיני שלם עימה, אך מצאתי לנכון לתת דרור לקו מחשבה זה.

הקולנוע מבטא שאיפה של היוצרים למציאת גורם מקשר וסביבה תומכת. התקוות של היוצרים אינם באות לידי ביטוי יותר במישור הלאומי, אלא במישור הפרטי והביתי. לדעתי יש פנייה לעבר המשפחה כי זהו המקום האחרון בו נותרו ערכים שלא הכזיבו או נופצו.

יש בחלקים מן הקולנוע הישראלי ביטוי לאובדן מסוים של האמונה בצדקת הדרך של הציונות כמו גם התפכחות מן התקווה לשלום. אך הכיוון בו הוא פוסע איננו פוסט-ציוני, לפחות לא באופן מובהק. הוא פונה למשפחה, אשר הפערים בין חלקיה השונים משקפים גם את החוסר בגורם מאחד בלאום. הסרטים מתסיימים ללרוב בתקווה להגשמה עצמית וגם ליצירת סוג חדש של הידברות בתוך המשפחה, זאת מפני שהמשפחה מהווה גורם מלכד שעדיין לא פורק. ואם יש משהו אחד שהסרטים מביאים, זהו אינו הצורך בביטוי עצמי, אלא הכמיהה לקשר בין האישי המבוסס על הערכים מסוימים שהם יותר מהותים מאינטרסים.

מבול עוסק בעלייה לתורה של נער לא דתי. בעייני, הסרט לא דן באמונה. אך הוא מראה איך יש ביכולתו של הטקס הדתי ללכד ולהביא למגע ייחודי ותומך יותר בין בני המשפחה. הדת בישראל קשורה גם ללאום וגם לתא המשפחתי. עושים את הטקס בעיקר ככך נהוג, אבל בשמירה הזו על המנהג יש משהו מלכד. מכיוון שהטקס בסרט לא הופך לרגע מובהק מדי של גילוי הדת, השמירה על המרחב הפרטי נשמרת. בכך, הסרט משיג רגע אחד של תקווה, בו יש תחושה של שייכות.

ניתן גם לראות במבול סרט ש אינו חף לגמרי מעיסוק בחברה הישראלית גם במישור הלאומי. הכשלים של בני המשפחה -חולשה פיזית, איבוד רשיון טייס, בגידה וחוסר יכול לתקשר, הם כולם "פגמים" בעיניי החברה הישראלית המסורתית הדורשת חוזק פיזי ונפשי, נאמנות והקרבה למען המולדת. טייס בחייל האוויר הינו הכבוד הגדול ביותר שניתן לקבל. אולם חשוב להדגיש כי הנושאים הללו נידונים בעיקר בהקשר הפרטי וכי הכשל והתקווה בסרט אינם בזירה הלאומית והמאבק אינו הירואי. מה שחשוב הוא שכל פרט ימצא את דרכו להיות הוא עצמו עם כל פגמיו, במסגרת המשפחה שאולי יהיה בכוחה לקבל את אותם פגמים.