פסטיבל יפניקה

בסנימטק הרצליה יתקיים השבוע (בין ה-9 ל-12 למרץ) פסטיבל "יפניקה" פסטיבל קטן יחסית בהיקפו ומלבב בתוכנו. לפי ההתרשמות שלי, אין קו מקשר בין הסרטים פרט לארץ בה נוצרו. אולם ארץ זו הינה יפן, ארץ עם תרבות מאוד ייחודית שנוצר בה קולנוע שלא דומה לשום דבר אחר שנעשה בעולם, כולל בשאר ארצות המזרח הרחוק.

זה לא בהכרח נכון לגבי כל הקולנוע היפני, אולי אף לא לגבי רובו, אך זה נכון לגבי רוב התוכניה של הפסטיבל. חלק מן הקולנוע היפני דורש מן הצופה המערבי נכונות לצלול לתוך קצב אחר ודרכי הבעה לא מקובלת, דבר היוצר לפעמים שמעום אצל חלק מן הצופים בעוד שעבור אחרים מדובר בחוויה מסעירה.

אולם לגבי שניים מן הסרטים שיוצגו השבוע, דומני כי שעמום אינה אופציה. מדובר בשני סרטים שנוצרו בשנות הששים, המשבלים בין ז'אנרים מוכרים לסגנון מקורי וניסיוני. למרות זאת, מדובר בשני סרטים שונים כמעט בכל היבט אפשרי. אבל בשורה התחתונה, מדובר בסרטים שהם שובי לב כשם שהם ייחודים.

קאידן (סיפורי רפאים) (Kwaidan) של מאסאיקי קובאיאשי (מי שביים "המצב האנושי" סאגה אנטי מלחמתית בת 9 שעות שזכתה לשבחים רבים) הוא סרט פנטזיה המשלב בתוכו מעט אלמנטים של האימה. אבל העיקר הוא סגנון הסיפור הייחודי שמאמץ קובאיאשי, סגנון המבוסס על תפאורת אולפן עשירה ויפהפה, שימוש אקספרסיבי ולא ריאליסטי בצבעים ותנועות מצלמה איטיות, אשר מספקות יופי בעצם תזוזתם ושילבו עם התבוננות בסיפור.

קובאיאשי התבסס על סיפורים מאת לפקידו הרן, סופר מערבי שהיגר ליפן ואימץ את תרבותה. כתוצאה מכך, הסיפורים קשורים מאוד למורשת התרבותית הייחדית היפנית אך יש בהם גם מימד מסוים של התבוננות מבחוץ. כל אחד מן הסיפורים המועברים בסרט קשור לרוחות רפאים. אף אחד מן הסיפורים לא מכיל עלילה מורכבת במיוחד -העיקר הוא התמדדות של האדם מול הגורם הלא טבעי ובעיקר מול עצמו.

סיום הסרט מספק אמירה מעניינת על מיקומו של הסופר בעולם וביחס ליצירה ומשאירה את הקהל עם טעם של עוד. בגלל העושר החזוית יוצא הדופן של היצירה, אני ממליץ בחום על צפייה בה במסך גדול. אולם יש לציין כי הבמאי הוציא את הסרט בגרסא מקוצרת לקהל המערבי. על פי התכוניה, זוהי הגרסא שתוקרן. אך אולי יש שבך גם ברכה, שכן לא כל הקהל הישראלי בשל לסרט יפני באורך למעלה משלוש שעות. צפייה בגרסא הקצרה אולי תדרבן את הקהל לצפות גם בגרסא השלמה, שניתנת להשגה בDVD.

מסומן לרצח (Branded to Kill) של סנג'ורו סוזיקי (טוקיו דריפטר) נוצר אומנם באותה תקופה ובאותה מדינה, אך הוא לקוח למעשה מיקום שונה לחלוטין. על בסיס של עלילת מאפיה מפותלת ולא אמינה (רוצח סדרתי מנסה להתקדם בשוורת הארגון, מחסל איש לא נכון ומוצא את עצמו ברשימת החיסול של בכיר הרוצחי) עוסק סוזיקי בניסויים קולנועים בנוסח הגל החדש הצרפתי, אולם הוא קיצוני הרבה יותר מהם בהרפתקנות שבו. ברקע הסרט עושה שימוש במוזיקת ג'אז, מגוון נופים של עיר וטבע, הרבה כלי נשק, מעט ציורים שמגיעים משום מקום ושני נשים יפייפיות, אחת מהם עירומה כמעט לאורך כל זמן המסך שהיא מקבלת.

ניתן לומר כי הסרט משתמש בעריכה על מנת לחדור לתודעת הגיבור ולהקנות לא עומק פסיכולוגי, על חשבון בניית עומק בדרך המקובלת. אבל אני לא רוצה להגביל את עצמי לפרשנות אחת. אני לא יכול להסביר, כנראה שצריך פשוט לראות כדאי בכל זאת לא להאמין שקיים קולנוע כזה.

מי שיראה את הסרט בפסטיבל יזכה גם להקדמה מפי הבמאי והמבקר אהרן קשלס, מעריץ גדול של קולנוע לא שגרתי בכלל ומי שיכול להסביר את העולם הייחודי של סוזיקי טוב בהרבה ממני.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פסטיבלים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פסטיבל יפניקה

  1. אני נורא אוהבת סרטים יפנים ובאופן כללי את התרבות היפנית.. גדלתי בגבול עם יפן ובעיר שלנו היו הרבה יפנים אשר ברחו מיפן.. הם אנשים טובים וקפדניים.. אם הם מפתיחים דבר הם חייבים לקיים! ישירים ואמתיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s