אי שם

בזמן האחרון אני שומע לא מעט את הטיעון כי הרשת החברתית הוא הסרט הטוב ביותר של השנה משום שהוא "תופס הכי טוב את רוח התקופה". מתנגדי הסרט טוענים בלהט שדווקא באה בקלות או קטפיש עושים זאת טוב ממנו. לא ברור לי כיצד ואיך מודדים זאת ועד כמה הדבר רלוונטי לבחירת הסרט הטוב של השנה בטקסי פרסים כאלה או אחרים, אבל ברצוני לטעון כי דווקא סרטה החדש של סופיה קופולה אי שם הוא שתופס את הדור, או התקופה, בצורה הטובה ביותר.

אי שם הוא בין השאר סרט על ריקנות. בשוט הראשון שלו מכונית יוקרה נוסעת במגעלים על מסלול מירוץ. המצלמה נשארת סטטית, דבר המדגיש את חוסר ההתקדמות של המכונית ושל הגיבור היוצא ממנה. במהלך הסרט קופולה מיטיבה לייצר עוד דימויים המעבירים תחושה של עושר וטכנולוגיה מצד אחד וחוסר משמעות וחוסר כיוון מאידך. לא מסר מקורי במיוחד, אבל קופולה טובלת אותו במגע אישי המעניק לו כוח.

הסרט עוקב אחר כוכב הקולנוע הנופש במלון בסמוך להוליווד, נח בין צילומי סרטים ומזגזג בין צפייה בחשפניות למין אקראי עם אורחות המלון. במהלך הסרט אנו נצפה בקשר שלו עם בתו בת ה-11, בין השאר כאשר הוא נדרש במפתיע לטפל בה לפרק זמן ממושך מהרגיל. השניים ייסעו יחד למילאנו לעשות יחסי ציבור לסרט חדש, אבל חוץ מזה לא יקרה יותר מדי.

אי שם מלא במותגים וסמלים מסחריים של המאה ה-21. יש בו סצנות לא קצרות של משחקי וידיאו עדכניים ונוכחות בולטת של SMS. הגיבור הוא כוכב קולנוע אך הוא מגולם בידי סטיבן דורף, שרחוק מלהיות כוכב קולנוע גדול בעצמו, לכן הוא סוג של סלבריטי נטול אופי ממשי, פרסום נטול תוכן. מסיבות העיתונים בסרט מלאות בשאלות נטולות ערך ובין מופעי הבידור שניתן למצוא במלון יש זמר זקן די עלוב.

הסרט מזכיר (לעתים יותר מדי) את סרטה הידוע ביותר של קופולה, אבודים בטוקיו – החל מהזלזול בעיתונאים ובמעריצים דרך הדיוקן של בתי המלון, הקשר בין גבר לאישה צעירה יותר (במקרה של הסרט החדש – אב ובת) ובעיקר הצורך למצוא משמעות. אם כי עושה רושם שגיבורי אבודים בטוקיו מודעים לעצמם הרבה יותר, או לפחות מנסים הרבה יותר. ואם בסרט הראשון כוכב קולנוע הוליוודי הרגיש אבוד בשנות ה-50 לחייו, בסרט זה המשבר מגיע בשנות ה-30 לחיי הגיבור, בזמן שעושה רושם כי הקריירה שלו נמצאת בשיאה.

במידה רבה הסרט הוא סיפור על הצורך של גבר להשתנות באמצעות קשר חם ואמיתי עם בת משפחה. אל פנינג מגלמת בחן רב את הבת, ילדה שמבינה את העולם בצורה טובה הרבה יותר מהמבוגרים הסובבים אותה. מהזמן הקצר שבו רואים את אמה של הילדה בסרט  ניתן להבין כי הילדה פחות או יותר מגדלת את עצמה, ורמזים לבעיות שהדבר יוצר צצים לאורך הסרט.

אני מאוד אוהב את הקולנוע של סופיה קופולה. יש משהו מרענן בבמאית שמנסה לשים את הדגש על עיצוב התמונה והפסקול על חשבון התקדמות הסיפור. אלא שדומה כי הסרטים שלה מידרדרים עם השנים. אי שם, לצד המעלות שציינתי, מכיל גם לא מעט רגעים בנאליים וחלשים. כמו כן, לפעמים לא ברור אם מדובר בסרט המתאר עולם ריקני ונטול עומק או סתם בסרט ריקני ונטול עומק.

עם זאת, יש בסרט מספיק רגעים חזקים שהופכים אותו לראוי לצפייה, ולא היה לי ספק לרגע שהבמאית יודעת היטב מה היא עושה. כל זה נכון עד לדקות הסיום של הסרט. יש בסרט שני רגעים שהיו יכולים להיות עבורו סיום נהדר. השני שבהם מתכתב עם סיום אבודים בטוקיו. אלא שאחרי סיום פונטציאלי זה, קופולה ממשיכה את הסרט לעוד כמה דקות שהן החלשות ביותר בקריירת הבימוי שלה.

הדקות הללו בנאליות, מוגזמות, קלישאתיות ומאיימות למחוק את הישגי הסרט שקדם להן. לשיא הדבר מגיע בסצנה שבה בחרה הבמאית לסיים את הסרט – קשה לי לתפוס כיצד יוצרת אינטליגנטית כל כך חשבה שיש בסיום הזה משהו מקורי או עמוק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s