עוד שנה

סרטו החדש של מייק לי, עוד שנה, נפתח בקלוז-אפ על אישה במשבר. היא סובלת מנדודי שינה במשך שנה, אבל רק כעת החליטה לפנות לרופאה. זו מסבירה לה כי מדובר בבעיה עמוקה יותר ושעליה לראות פסיכולוגית. האישה הסובלת מנדודי שינה מסרבת לחשוף פרטים על חייה האישיים ודורשת כדורים בלבד. לא מדובר בגיבורת הסרט – הפציינטית תופיע בעוד סצנה קצרה אחת, בעוד הרופאה תהיה דמות שולית בעוד שתי סצנות. כרגיל אצל מייק לי, אין בסרט דמויות שהן באמת משניות: הסצנה הקצרה הזו כתובה היטב ונעזרת בשחקניות מצוינות (שכמו כל הקאסט עבדו בעבר עם הבמאי) כדי לרגש ולהטריד כבר מהרגע הראשון.

אולם הסצנה הזו מעלה את השאלה מדוע הבמאי בחר לפתוח דווקא עמה את הסרט. כמו רבים מסרטיו של לי, מבנה העלילה אינו מהודק ומבוסס על סדרה של אפיזודות שביניהן מרווחי זמן גדולים (הסרט מחולק לארבעה חלקים על פי עונות השנה, טריק שדומה כי הבמאי מודע לבנאליות שלו). לכאורה הבמאי מאפשר לנו לצפות בפרגמנטים מחיי הדמויות באופן אקראי. כהרגלו, הוא משלב בין רגעי מפנה דרמטיים לרגעים שבהם לכאורה לא קורה דבר, במטרה לייצר מרקם אנושי שלם וריאליסטי. מבלי שנרגיש לי הוא תסריטאי מחושב מאוד, וכל סצנה אקראית באה בנקודה מדויקת התורמת לאמירה הסופית, שהיא כמובן אינה חד משמעית ועובדת בכמה רובדים שונים.

במרכז הסרט ניצבת לכאורה משפחה נטולת משברים אמיתיים. טום וג'רי (ג'רי היא האישה) הם זוג נשוי המקבל בשלווה את ההזדקנות. הם בני המעמד הבינוני אך התקדמו לצמרת של מעמד זה – הוא גיאולוג והיא פסיכולוגית. יש להם חלקה חקלאית קטנה ובן עורך דין אידיאליסט. יש משהו יציב ורוגע במשפחה הזו, המודעת לצד הבעייתי של החיים אך מתגברת על אתגרים ועוזרת לסובבים אותה להתגבר על קשיים גם כן.

מולם ניצבת חברתה לעבודה של ג'רי, מרי, גרושה שהחיים לא האירו לה פנים. היא מפנטזת על קשר רומנטי עם בנם של טום וג'רי וקונה מכונית כדי לסדר את החיים שלה, אך ברור מההתחלה כי היא רק תידרדר מסצנה לסצנה. גם היחס של החברים התומכים שלה הופך לנרגז יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם, בעוד מרי מפגינה הידרדרות נפשית שמוליכה גם לחוסר טקט.

הסיבה לכך שלזלי מנוויל, השחקנית שמגלמת את מרי, מוזכרת כמועמדת לכל פרס משחק אפשרי, היא שעבור חלק מהצופים (בהם אני) היא מצליחה להעביר מבעד להיסטריה גם שבריריות, כאב ולעתים גם מודעות עצמית.

הסרט מסתיים בצילום של מרי, אחרי שעברה שנה והיא מודעת למצב הגרוע שבו היא נמצאת – כופה את עצמה על חבריה, ללא עתיד רומנטי או כל עתיד אחר. היא כלואה בדמותה ללא אפשרות להשתחרר. אך בניגוד לסצנה שפתחה את הסרט, היא לא מצולמת בקלוז-אפ. היא כלואה בפריים, אך יש לה מעט יותר מרחב.

הדמות הפותחת את הסרט והדמות המסיימת אותו הן דמויות מראה. שתיהן במצב קשה, כמעט ללא תקווה, אך יש ביניהן הבדל מהותי. הדמות הפותחת את הסרט ויתרה על החיים. היא אמנם נשואה פלוס 2, אך היא סובלת מכל רגע, לא מצליחה להיזכר ברגע מאושר ופוסלת למעשה כל אפשרות של אושר או קבלת עזרה. לעומתה, מרי נותרת מלאת חיים, כמעט עד הרגע האחרון. היא פוגעת בעצמה, בסביבתה ובזרים, אך היא ממשיכה להתעקש על אופציה לעתיד אחר ואפילו על כך שחייה אינם גרועים כפי שאחרים חושבים. כשמנסים לארגן לה שידוך מתוך רחמים היא דוחה אותו וסבורה כי לה מגיע שידוך הולם בהרבה – הרגע הזה מציג אותה בו זמנית כמתנשאת וכצודקת.

בניגוד לרוב פרשני הסרט, לי נדמה כי מייק לי לעולם לא שופט את הדמויות שלו. בכך הוא ממשיך את הגישה של ז'אן רנואר ורוברט אלטמן. הקולנוע שלו מדכא ופסימי, אך מכיל גם כמה רגעים שובי לב של קיום אנושי. זהו במאי שדורש הרבה מן הקהל שלו, אך לאלה המוכנים לצאת למסע, הסרטים שלו הם תענוג נדיר. ניתן לדרג את הסרט ביחס לסרטיו האחרים של הבמאי (פחות טוב ממותק של חיים או עירום, שיפור לעומת חופשייה ומאושרת), אך דומה כי נכון יותר לראות את כל סרטיו כיחידה אחת המתחברת לפסיפס על הרוח האנושית, שממשיכה למרות שהיא נידונה לסבול.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עוד שנה

  1. פינגבאק: סקירת "עוד שנה" וניתוח של "כלבת" | סריטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s