חגיגה לעיניים – פלא קולנועי שלא ניתן לראות

בשל סכסוך משפטי סבוך, אין אפשרות חוקית לצפות ב"חגיגה לעיניים" – סרטו השני של אסי דיין כבמאי. הצד היחסית חיובי בעניין הוא שהסכסוך פרץ בעקבות שידור של הסרט בערוץ 1 בתחילת שנות התשעים – מה שאומר שהיו אנשים שהקליטו ובעזרתם הצלחתי לצפות בסרט, שכותרת הפוסט מעידה על ההערכה הרבה שלי כלפיו.

אני חש כי אם הסרט היה נגיש היום, יותר אנשים היו שותפים לתחושה שלי. אמנם כאשר הסרט יצא לאקרנים ב-1975 (שנתיים אחרי שנוצר) הוא לא זכה לקהל רב, אך במובנים רבים הסרט הקדים את זמנו – בשימוש שלו בשפה העברית, בתקיפה ההומוריסטית את המיליטריזם של החברה הישראלית, בערבוב השפעות אירופיות עם גוון מקומי וים תיכוני. נדמה לי כי כיום הוא יכול להפוך לסרט פולחן ולזכות להערכה ביקורתית מחודשת.

מספיק לשמוע את העלילה שכתב דיין עם נפתלי אלטר כדי להבין את רוח הסרט: אדם מגיע לעיירה השוכנת על הגבול הצפוני וכוונתו להתאבד. תושבי העיירה מצילים אותו, אך מאוחר יותר הם מגלים שהוא משורר ידוע, מהסוג שמקום מותו יוכל להפוך לאתר עלייה לרגל. מכיוון שגל תיירות יחולל פלאים במצב הכלכלי העגום של העיירה, התושבים מנסים לעודד אותו להתאבד ואף מכינים חגיגה מקומית לרגל ההתאבדות. בחורה שמתאהבת בו מנסה להתנגד. בנוסף לכך, העיירה נערכת לחתונה מלאת דמויות צבעוניות. תרגיל צבאי המתקיים בסמוך לעיירה משפיע גם הוא על עלילת הסרט.

מה שמשדרג את הסרט הם הדיאלוגים. אני מאמין כי דיין (שבימים אלו מלאו 65 שנה להולדתו) הוא כותב הדיאלוגים הייחודי ביותר שקם לקולונע הישראלי, כותב עם סגנון אישי, מודעות לשפה ולסלנג, כותב שהמשפטים שלו עובדים לא פעם ביותר מרמה אחת. ברגעיו הטובים הוא מזכיר לי את חנוך לוין. הוא לוקח מטבעות לשון ויורד לעומקם, לא פעם במטרה לחשוף ממד כואב (ובו בזמן מצחיק) בדמויות – כך זה כשנערה שמתאהבת למשורר מספרת לו על יחס של החיילים כלפיה: "אני הייתי מזרן" (ציטוט לא מדויק, שכן אני כותב זמן רב לאחר הצפייה בסרט) – זאת במהלך סצנת סקס, כמובן.

דיין מיייצר בסרט אווירה קרנבלית, המזכירה את הסרטים של פליני ויותר מכך את הסרטים של אמיר קוסטוריצה, שנוצרו מאוחר יותר. שוטים רבים מסתיימים בטשטוש של הפריים – שבירה של השפה הקולנועית המתקשרת עם השבירה של השפה שמתבצעת דרך הדיאלוג.

הסרט לרגע אינו כבד או מורכב מדי. זה בעיקר סרט שלא מפסיק להצחיק ומצליח בסוף גם לרגש מאוד, למרות שאין בו דמויות חיוביות ויש בו ציניות כמעט בכל רגע. לא היה פשוט לקהל הישראלי לקבל יצירה כל כך פרועה בזמן אמת. דיין פנה ליצירת סרטים קלים יותר לעיכול – והצליח להעמיד כמה סרטים פופולריים נפלאים ויותר חכמים ממה שנותנים להם קרדיט, זאת לפני שיצר בשנות התשעים את "הטרילוגיה" שלו, שהפכה אותו לאחד הבמאים המוערכים בארץ.

כל המאפיינים של הקולנוע של דיין נמצאים כבר ביצירה מוקדמת זו – החל מההומור הצבאי של "גבעת חלפון" ועד המגע הלירי של "החיים על פי אגפא". סרטו הבא של אסי דיין מתואר כקומדיה על פסיכולוג שמשכיר את הקליניקה שלו לאנשים ששואפים להתאבד – נשמע כמו חזרה לנושא דומה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע ישראלי, קלאסיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על חגיגה לעיניים – פלא קולנועי שלא ניתן לראות

  1. מיכאל 23 הגיב:

    אז כיצד ניתן לצפות בסרט?…

  2. מיכאל 23 הגיב:

    או להתגנב באישון לילה לארכיון האונ' ולהשאיל עותק.

  3. מיכאל 23 הגיב:

    🙂

  4. פינגבאק: בעקבות ד”ר פומרנץ – הגאונות הבעייתית של אסי דיין | סריטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s