קופולה המסוגנן

פרנסיס פורד קופולה יקבל היום אוסקר על מפעל חיים. בדרך כלל הפרס הזה הולך למי שלא זכה באוסקר תחרותי, אבל במקרה של קופולה, הקריירה הארוכה והמגוונת שלו כבמאי, תסריטאי ומפיק גרמה לאקדמיה האמריקאית לחרוג מהנוהג, במהלך שספק אם מישהו הופתע ממנו.

על הקריירה המגוונת של קופולה אתם יכולים לקרוא מן הסתם בהרבה מקומות אחרים ברשת (כמו גם על הזוכים הראויים האחרים באוסקר על מפעל חיים השנה). החל מראשית שנות השישים קופולה תרם כבמאי יצירות במגוון רחב של ז'אנרים כבמאי ותסריטאי והפיק פרויקטים מגוונים, כגון סרטיו הראשונים של ג'ורג' לוקאס, "קגמושה" של קורוסאווה וגם שחזור בעל חשיבות היסטורית רבה ליצירת המופת של אבל גאנס "נפוליאון".

אולם יש להניח כי הפרס מוענק לו בעיקר בגלל היצירות שביים בשנות השבעים: "הסנדק", "השיחה", "הסנדק 2" ו"אפוקליפסה עכשיו". די היה באחד מארבעת הסרטים הללו כדי למקם את קופולה בין היוצרים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. כל אחד מהסרטים הללו כולל מספר רב של סצנות בלתי נשכחות ובעיקר מציג עלילה מרתקת שבאה במקביל למסרים מורכבים על אודות הטבע האנושי.

בשנים שחלפו מאז קופולה לא הצליח לשחזר את ההצלחה של סרטיו בשנות השבעים (בעיניי, גם אף אחר לא הצליח מאז לייצר רצף כה מרשים של יצירות), אבל הוא לא מיצה את עצמו, כפי שחלק ממבקריו חושבים. למעשה קופולה המשיך להתפתח כקולנוען ועבר ליצירות לא פחות מורכבות או נועזות מבחינה קולנועית, אבל פחות נגישות לקהל הרחב. בחצי הראשון של שנות השמונים קופולה היה בשיאו מבחינת הסגנון: "אחד מהלב", "נערי הכרך", "ראמבל פיש" (הידוע בארץ בשם "ראסטי ג'יימס") ו"מועדון הכותנה" הציגו קולנוע שמפנה עורף לריאליזם לטובת פנטזיה קולנועית המדגישה את המלאכותיות, אך בסופו של דבר, עבור חובבי קולנוע רבים, מדובר בסרטים שהממד הרגשי בהם חזק במיוחד.

הדבר נכון במיוחד לשני הסרטים האישיים יותר ברביעייה, "אחד מהלב" ו"ראמבל פיש". אלה סרטים שממוקמים בצורה מופגנת במיוחד במציאות קולנועית ומשלבים בין ז'אנרים שונים. "אחד מהלב" משלב בין מיוזיקלס נוצצים ודרמות יחסים עגומות, עם השפעות של ברגמן וקאסווטס, לצד המגע הייחודי של קופולה בהצגת משבר במערכת יחסים כפי שבא לידי ביטוי גם ב"הסנדק 2". לא במקרה המוזיקה בסרט נכתבה בידי טום ווייטס, אשר משלב באישיותו בין שני הקטבים שביניהם הסרט נע. הסרט נחשב לאחד הסרטים הכושלים ביותר בהיסטוריה של הוליווד והוא קבר את קופולה כלכלית, אבל ערכו עולה עם כל צפייה חוזרת – הן כניסוי קולנועי מרתק בטכניקות חדשות של צילום ועריכה, הן כמחווה לקולנוע הישן ובעיקר כסיפור אנושי מרתק. אחת המחוות היפות ביותר לסרט הזה נעשתה בסדרה הישראלית הנפלאה והלא מוערכת מספיק "פרשת השבוע", שבה דמויות רבות צפו בסרט בטלוויזיה במקביל וכל אחת סיפרה סיבה אחרת שהופכת את הסרט למרגש עבורה.

"ראמבל פיש", לעומת זאת, משלב בין הסרט האפל לסרט התבגרות, בעיצוב עולם שחור לבן שמלא ביותר ערפל מכל סרט אחר בהיסטוריה. כל דבר בסרט נראה מלאכותי. הדיאלוגים נשמעים כמו הכל פרט לקטעי שיחה אמינים – אך עדיין הסרט משדר כנות ובעיקר עוסק מזווית חדשה (אם כי אולי ברורה מדי) בתהייה שהעסיקה את קופולה במשך שנות השבעים – האם המין האנושי הוא אלים מטבעו או שזה אופיו כתוצאה מנסיבות.

רק לאחר סרטים אלה חלה נפילה מסוימת בקולנוע של קופולה. הוא שב לייצר סרטים טובים, חלקם כמעט מושלמים מבחינה טכנית ("טאקר – האיש והחלום") או שמכילים סיקוונסים שלא נופלים משום דבר שהוא יצר (חצי השעה האחרונה של "הסנדק 3"). רבים מהם מציגים מבט חדש על תמות שהופיעו בסרטיו הקודמים (למשל הגרסה שלו ל"דרקולה"), אבל הוא הפסיק להתפתח בתור קולנוען והפך לחלק מהמיינסטרים מתוך התפשרות. זאת בניגוד לשנות השבעים, שבהן הגדיר מחדש את גבולות המיינסטרים על ידי יצירת סרטים ייחודיים, או לשנות השמונים, שבהן היה לו סגנון אישי גרנדיוזי ומרהיב.

אולם השבוע זכיתי להפתעה מרגשת בדמות סרטו האחרון של קופולה (עד כה, בינתיים הוא החל לצלם סרט חדש), "טטרו" – סרט שהוקרן בפסטיבל קאן לפני שנה ולא זכה שם לתשומת לב מיוחדת.  בתקציב נמוך קופולה צילם בארגנטינה סרט שחוזר לסגנון של סרטי שנות השמונים שלו – בדרך מפוארת ומורכבת משנדמה.

כמו "אחד מהלב", גם "טטרו" הוא סרט הממוקם בטריטוריה קולנועית ולא מציאותית. הסרט סופג השפעות מהקולנוע של איליה קאזאן, פרדריקו פליני ובאופן מפתיע פדרו אלמודובר.

הסרט מצולם בשחור לבן על מסך רחב בתוספת כמה קטעים בצבע על מסך צר. העלילה מתחילה כדרמה משפחתית על מתחים בין אחים, אך הרמיזות לאלמודובר בקאמפיות, בסגנון וגם בליהוק של דמות משנית מרמזים על מעבר הסרט לכיוון המלודרמה המוגזמת, שמשמשת את קופולה לדיון מחדש במושג המשפחה – הפעם לא רק בקשר לנאמנות, אלימות והצלחה, אלא גם בהקשרים של קנאה אמנותית בין דורית.

המחווה הקולנועית הבולטת בסרט היא לעיבוד הראוותני של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר לאופרה "סיפורי הופמן". הם הפכו אותה לחגיגה קולנועית של צבע, מוזיקה ומחול תוך שמירה על כלל שעל פיו כל הדיאלוג מבוצע בשירה. הרמיזה לסרט זה משמשת את קופולה בכמה אופנים: ברמת העלילה הסרט מתקשר לעיסוק במחול ובמוזיקה שקיים בסרט והוא משמש מרכיב חשוב בקשר שבין הדמויות הראשיות וברצון של דמות אחת להעביר מסר על הסוד הגדול של העלילה לדמות האחרת; הסרט הוא גם הצהרה של קופולה על הסגנון הקולנועי המועדף עליו בסרטים מסוג זה – סגנון אופראי מוקצן המתרחק מהריאליזם ושואף לפאר ויזואלי ובמקרים רבים לעיכוב בהתפתחות העלילה למען מופע הראווה שהוא יוצר.

לגבי העלילה של "טטרו" – למרות שהיא מוקצנת עד לרמה של חוסר סבירות וגיחוך, אני סבור כי היא מורכבת מדי מכדי שאדון בה אחרי צפייה אחת בלבד. הדבר נכון גם לגבי האמירה המורכבת שקופולה מייצר בסרט על טבען של אמנות ושל המשפחה (דומה כי המונחים האלו בלתי נפרדים בסרט ואולי בכל גוף היצירה של קופולה). לכן לא הרחבתי על נושאים אלו אלא על הסגנון המוקצן והמרהיב של הבמאי, סגנון שכשם שהוא מלהיב אותי, הוא מרחיק צופים אחרים.

מובן שלא כל סרטיו של קופולה כאלה, וגם בסרטים שבהם הסגנון הזה בא לידי ביטוי באופן גורף, הוא אינו הדבר היחיד. בטרילוגיית "הסנדק" קופולה היטיב לשלב בין הגישה האופראית לסגנון ריאליסטי. ב"אפוקליפסה עכשיו" הוא הוסיף ממד סימבולי וסוריאליסטי למרקם. בכל מקרה, קופולה הוא במאי שכמעט תמיד חושב בגדול, גם במקרים שבהם הוא מפיק סרטים קטנים לכאורה כגון "טטרו".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קלאסיקה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על קופולה המסוגנן

  1. פינגבאק: לקראת אוסקר 2010 | סריטה

  2. עידן וילנצ'יק הגיב:

    שכחת את דרקולה שהיה מאד מסוגנן אבל גם יומרני להחריד.בצוק העיתים הוא גם ביים סרט עפ"י ג'ון גרישם,מוריד הגשם,שהיה דווקא לא רע אבל בהחלט ירידה בעבור קופולה שנאלץ לביים סרט המבוסס על ספר שקוראים בטיסה.

  3. עידן וילנצ'יק הגיב:

    סליחה,כן התייחסת לדרקולה.טעות שלי.

  4. פינגבאק: עלו השבוע: "נאום המלך", "קר עד העצם" ועוד | סריטה

  5. פינגבאק: עלו השבוע: "נאום המלך", "קר עד העצם" ועוד שלושה | סריטה

  6. פינגבאק: נאום המלך + קר עד העצם | זה לא מקגאפין

  7. פינגבאק: סיכום 2011: הסרטים הכי טובים שהופצו וגם אלה שלא | סריטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s