Cheyenne Autumn

עוד המלצה חמה על סרט שישודר בקרוב (ב-31.10 ב-10בערב, מן הסתם יהיו עוד שידורים רבים בהמשך) בערוץ MGM – סרטו של ג'ון פורד "Cheyenne Autumn", שמופיע בחלק מלוחות השידורים בשם העברי המזוויע "הקרב הגורלי".

ב-1964 פורד ניגש לביים את הסרט הזה כשהוא נחשב לבמאי הגדול ביותר בהוליווד, אחרי שזכה כבר בארבעה אוסקרים על בימוי. פורד ביים למעלה מ-140 סרטים. כמעט כולם זכו להערכה ביקורתית רבה, גם כשעבד בז'אנר המערבון, שנחשב נחות עבור המבקרים באותן שנים.

אבל פורד התגאה דווקא במערבונים שלו וכיום אלו הסרטים המזוהים עמו ביותר. כמעט כל אחד מ-12 המערבונים המדברים שביים פורד הפכו לקלאסיקה של הז'אנר. "המחפשים" שלו נבחר לא פעם כמערבון הטוב בכל הזמנים, בין השאר על ידי ה-AFI, ארגון הקולנוע האמריקאי, שהכניס גם את "מרכבת הדואר" של פורד לרשימת 10 המערבונים הטובים בהיסטוריה. אף אחד לא היה מופתע אם גם "קלמטיין יקירתי", "האיש שירה בליברטי ואלאנס" או "פורט אפאצ'י" היו נכנסים לרשימה.

"סתיו השאיין" נוצר על ידי פורד מתוך כוונה מוצהרת להיות המערבון האחרון שלו. הסרט הוא במידה רבה סיכום של כל המערבונים שלו ונקודת מבט חדשה עליהם. הסרט נכשל בקרב הקהל והביקורת, דבר נדיר בקריירה של פורד, אך כאשר מביטים בו כיום רואים יצירה מהנה ומורכבת ככל הסרטים של פורד, יצירה שניתן לכתוב עליה ספרים שלמים ועדיין לא לגעת בכל הצדדים השונים שבה.

פורד ניגש לסרט מתוך תחושה של רגשות אשם. כמי שאף פעם לא אהב לדבר על סרטיו ונהנה להשאיר לקהל את מלאכת הפענוח, פורד צוטט כאומר כי הוא חש שלא עשה צדק עם האינדיאנים בסרטיו. "סתיו השאיין" הוא הסרט הראשון של פורד (ואחד הראשונים בכלל) שמציג את הסיפור מנקודת המבט שלהם. ב"מרכבת הדואר" האינדיאנים היו אויב ללא מניע, ב"קלמנטיין יקירתי" הם מוזכרים רק בכך שנאמר כי אסור לתת להם לשתות כי אז הם יורים ללא הבחנה. בסרטים רבים אחרים הם האויב. למרות שלאורך השנים היחס כלפיהם נהיה יותר מורכב (ב"המחפשים" הגזענות של הגיבור מוצגת בצורה מוגזמת שמעלה תהיות לגבי טבעה, ב"פורט אפאצ'י" הגישה האלימה נגדם מוצגת כיהירה ושגויה) עדיין ניתן לפרש סרטים אלו כגזעניים.

בניגוד לכוכב של רבים מסרטיו, ג'ון וויין, פורד היה דמוקרט ליברל שחש לא בנוח עם הגזענות המשתמעת מחלק מסרטיו ורצה לעשות סרט שיכפר על כך. "סתיו השאיין" מבוסס על סיפור אמיתי: בני שבט השאיין עברו בעקבות הסכם עם הצבא האמריקאי לשמורה בדרום שבה היו אמורים לספק להם תנאי מחייה טובים. לאחר שנה הם ראו שהבטחות הממשל לא קוימו וכנראה לא יקוימו. מתוך 1,000 בני שאיין שירדו לשמורה נותרו פחות מ-300 (השאר מתו מרעב וממחלות), שלא לדבר על רבבות מבני השבט שנטבחו/נהרגו במלחמות לאורך השנים. בני השבט הנותרים החלו לצאת במסע אמיץ לעבר מקום מושבם המקורי, כ-1,500 מייל צפונית לשמורה, והצבא האמריקאי קיבל הוראה לעצור אותם באלימות.

השאיין הם הטובים בסרט, אך לא בהכרח הגיבורים. להתרחשות בחיל הפרשים האמריקאי יש מקום לא פחות חשוב. פרש צעיר רוצה להרוג אותם כנקמה על מות אביו בקרב מול אינדיאנים (לא במקרה פרש זה מגולם בידי פטריק וויין, בנו של ג'ון), אך מפקדו (ריצ'רד ווידמרק, שגם מקריין את הסרט) מעדיף יד פחות תקיפה משום שהוא משוכנע כי הצדק נתון עם הצד השני. חלק מהשקפה זו נובע מהעובדה כי הוא מאוהב במורה קווייקרית המנסה לעזור לשאיין ואף מצטרפת למסעם.

כברוב סרטיו פורד מסתיר חלק מפרטי העלילה ומציג דברים רבים בצורה מרומזת ועדינה. כדי לדעת על התככים הפנימיים שיש בתוך שבט השאיין צריך לעקוב בדריכות לא רק אחר הנאמר (והדברים שנאמרים בשפת השאיין אינם מתורגמים) אלא גם אחר תנועת הגוף שלהם. אין דמות הסרט שמוצגת בצורה חיובית או שלילית לחלוטין, והתוצאה היא סרט שמכריח את הצופה לגבש עמדה כלפי האירועים השונים, ובהם לאו דווקא יש דבר שאותו נכון לעשות.

הסרט מציג מצב מלחמה בין צבא ענקי ובין קבוצה קטנה של אנשים מקופחים שיכולים להיות אלימים מאוד, ולכן הוא יכול לשמש כהקבלה להתנהלות האמריקאית בווייטנאם (עימות שהיה בחיתוליו כשהסרט נוצר). הוא עדיין מעורר מחשבה גם בהקשר לעימותים מודרניים יותר. שוב, לא מדובר בסרט שמטיף לדבר פרט לכבוד לבני אדם ולניסיון למניעת אלימות. בני השאיין זוכים גם הם לביקורת בסרט, אך הם מוצגים בראש ובראשונה כבני אדם, שראוי שהסיפור שלהם יסופר.

פורד היטיב גם לשלב הומור בסרטיו, דבר שמגיע בסרט זה לשיאו באפיזודה שבה ווייאט ארפ ודוק הולידיי, דמויות מיתולוגיות, נקלעים לקרב עם בני השבט. ג'יימס סטיוארט מגלם את ארפ (שאותו פורד הכיר אישית) כמהמר וצלף מחונן ורגוע באחד משיאי המשחק הקומי שלו. הסצנות עמו מבוימות בסגנון הנבדל משאר הסרט (והן הוצאו מחלק מגרסאות הסרט, ועל פי לוח השידורים לא מזו שתשודר), אבל הן עובדות מצוין כדרך להפיג מעט מהמתח שבסרט שעיקרו לעורר את המחשבה.

במידה רבה זהו גם סרט המשלים את "האיש שירה בליברטי ואלאנס", שנוצר שנה קודם לכן. שם פורד הציג את מעורבות התקשורת בבריאת מיתוסים ואת הפער בין המוצג לאמת. אמירה דומה על התקשורת ועל השיקולים שלה נמצאת בסרט זה, אם כי כאן מכוון פורד את האצבע המאשימה גם כלפי עצמו: הוא מנסה להראות בסרט זה את האמת הכואבת של האכזריות שהייתה כרוכה בכיבוש המערב בידי האדם הלבן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קלאסיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s