The Naked Spur

סטיבי כבר כתבה בבלוג שלה על הימים הטובים שעוברים על ערוץ MGM והערב (22.10.2010) זה מגיע לשיא נוסף עם שידורו של הסרט "The Naked Spur". שידור שכמעט פספסתי את קיומו, כי השם העברי שניתן לסרט הוא "הכח הוא החוק".

מדובר באחד המערבונים המשובחים ביותר שביים אנתוני מאן במעבר שלו מבימוי פילם נואר דלי תקציב לבימוי סרטי ראווה היסטוריים. עלילת הסרט כמעט אינה קיימת: אדם שאיבד את ביתו כאשר לחם במלחמת האזרחים הופך בלית ברירה לצייד ראשים, בתקווה שדרך עבודה זו יצליח לזכות בבית חדש. בתחילת הסרט הוא לוכד רוצח מבוקש בעזרת שני שותפים. הוא צריך להביא אותו לעיר כדי לקבל את הפרס הכספי. חברתו של הרוצח מצטרפת למסע. לאורך כל הסרט אנו רואים רק את האינטרקציה בין חמש הדמויות. קרב הירי המרשים ביותר בסרט מתרחש בפתיחה ואחריו עיקר המתח הוא פסיכולוגי, בדרך לעימות נוסף שמן הסתם יגיע. סוג של סרט קאמרי המשולב עם מערבון מותח, שתמיד נמצא על סף האלימות.

כמו ברוב המערבונים שביים, מאן עבד עם ג'יימס סטיוארט בתפקיד הראשי. סטיוארט הוא ליהוק מוזר לתפקיד גיבור המערבון – הוא משדר ערכים של הומניות ולא של קשיחות. בקרב ירי תמיד נראה כאילו הוא יהיה זה שימצמץ ראשון. ג'ון פורד השתמש היטב בדימוי של סטיוארט ב"האיש שירה בליברטי ואלאנס". אנשים מסוגו של ג'ון וויין הם אלו שכבשו את המערב, אבל אנשים הגונים ולא אלימים כמו סטיוארט הם שראוי שהמיתוס ייבנה סביבם. כשסטיוארט מופיע במערבון, הוא תמיד נראה כאילו אינו שייך למקום. לאורך סרטו של מאן (ובמערבונים אחרים שלו), גם כשהוא מתנהג בצורה קשוחה זה נראה לא מתאים.

לכך בדיוק התכוון מאן. הוא לא מציג במערבונים שלו גברים קשוחים, אלא אנשים שהנסיבות דחפו אותם למקצוע שלא מתאים להם. בניגוד לרוב המערבונים הקלאסיים, סרטיו אינם מספרים את סיפורו של האדם הלבן והנאור המצליח לכבוש את השממה, אלא את הסיפור של האלימות של המערב הכובשת את האדם המהוגן. לכן גם הסוף הטוב שלהם אף פעם אינו טוב עד הסוף. זה לא שאצלו הגיבור הוא זה שנותר מחוץ לקהילה בסיום, כמו גיבור המערבון הקלאסי. אצלו הגיבור הוא האדם הפשוט, לב לבה של הקהילה, אשר הוכתם גם הוא עקב הנסיבות.

עם זאת, יש משהו מאוד סוחף בקולנוע של מאן שכן מעניק לקהל את הסיפוקים הדרמטיים הרגילים, ובמקרה של סרט זה גם העלילה הרומנטית עוברת בצורה חלקה שתדבר בעיקר לחובבי הסרטים הישנים. כמו במקרים של ניקולס ריי וסאם פולר, הסרטים של מאן נראים כחלק מן התוצר ההוליוודי הטיפוסי, אך יש בהם משהו מוזר ושונה. כאן מדובר במערבון שמצולם בנופים מרהיבים, אבל עיקר האיכות שלו הוא דווקא בדיאלוג. סרט שבו הקו הדק שבין התגברות על היריב וכיבוש הבחורה נעלם לגמרי.

בהנחה כי לא רבים מקוראיי יצליחו לתפוס את הסרט ביום כתיבת שורות אלו, אני ממליץ להם בחום לחפש שידורים נוספים של סרט זה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קלאסיקה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s