אדום, יין

RED

אין חוקים חד משמעיים לתסריט טוב. בסרטו החדש של רוברט שוונקה "RED" התסריט מכיל חורים ענקים בעלילה, דמויות קלישאיות שרובן לא מתפתחות ואלו שכן מתפתחות עושות זאת בצורה דרסטית ולא אמינה. הדיאלוגים לא נשמעים כמו קטעי השיחה, אלא כניסיון להכניס משפטים שנונים לטריילר. ועדיין – מדובר בעיניי בתסריט טוב המשרת את היטב את הסרט ועוזר לו להפוך לאחד מסרטי האקשן הטובים של השנה וכנראה לסרטו הטוב ביותר של שוונקה (שביים בין השאר את "אשתו של הנוסע בזמן" ו"הטיסה").

התסריט מצליח לשלב הומור וקידום עלילה בכל סצנה, יוצר איזון בין קטעי הפעולה המרהיבים למקום הנותן לשחקנים האיכותיים של הסרט לעבוד. לרגע אחד התסריט לא מעורפל מדי. זה לא סרט שנועד להיות מעמיק או ריאליסטי אלא לספק שעתיים של בידור והוא עושה זאת בצורה טובה מאוד.

לצוות השחקנים האיכותי של הסרט יש תפקיד חשוב בכך. ברוס וויליס הוא כוכב אקשן שההתבגרות לא פגמה באמינות של סצינות שבהן הוא מחסל לבדו חוליית חיסול של עשרות אנשים מיומנים. מורגן פרימן והלן מירן מביאים סוג של כבוד לכל דמות שהם משחקים ומשתפרים כשהם מציגים גם ממד פרוע כמו בסרט זה. גם מרי לואיז פרקר, ריצ'רד דרייפוס, קארל אורבן, בריאן קוקס, ארנסט בורגניין ורבקה פידג'ן מקבלים לפחות סצנה אחת שבה הם מפגינים את כישורי המשחק שלהם.

עבורי ג'ון מלקוביץ גונב את ההצגה לכולם בתפקיד של סוכן ותיק ופרנואיד, שלחרדות האבסורדיות שלו יש נטייה להתגלות כמצדקות ויכולת התפקוד המבצעית שלו עומדת בניגוד לחוסר היכולת שלו לקשר אנושי בסיסי.

אז על מה הסרט? זה קצת פחות חשוב. וויליס הוא סוכן סי.אי.איי שפרש ומנסה לייצר קשר עם פקידה המטפלת בכספי הפנסיה שלו. הדברים קצת משתבשים כשהוא מגלה שהממשל מנסה לחסל אותו ואת כל מי שהיה איתו בקשר. הוא מחפש את חבריו למקצוע, כולל אלו מצדדים שונים של רשת הריגול, ובגלל שחלקם מוצאים את עצמם ברשימת החיסול גם כן, הם משתפים פעולה בניסיון להבין מדוע ועל הדרך מחסלים די הרבה סוכני ממשל על רקע מגוון נופים מרחבי ארה"ב. או בקיצור – הרבה סצנות מצחיקות, סצנות מרובות ירי ופיצוצים וסצנות המשלבות בין שני הגורמים.

יין, סיפור אהבה

ולצד סרט שעלה למסכי הארץ במקביל לארה"ב, סרט שמגיע לארץ יותר משנתיים לאחר שירד מן המסכים שם.

מתברר שעד 1976 אזור נאפה ואלי בקלפורניה לא נחשב למעצמת יין. באותה שנה מוכר יין אנגלי כושל בצרפת החליט לערוך תחרות בין היין הצרפתי לאמריקאי, בעיקר כדי לספק יחסי ציבור לחנות שלו, תוך ציון 200 שנה לארה"ב ובביטחון בניצחונה של אימפריית היין הצרפתית.

אלן ריקמן מגלם בהצלחה צפויה את הדמות של מארגן התחרות והוא אחראי לרגעים הטובים ביותר בסרט, אך הוא למעשה דמות משנית. הסרט מתמקד ביקב שמנוהל בידי עורך דין לשעבר המתוסכל מכך שאשתו עזבה אותו לטובת הבוס שם. בנו ההיפי עוזר לו בניהול היקב ומבלה את יקר זמנו בחברת עובד היספאני. מתמחה יפהפייה שמגיעה ליקב וצריכה לעבור הדרכה בידי הבן מוליכה למשולש רומנטי שמאיים לפרק את החברות, וברקע הניסיון להציל את היקב והאורח הבריטי, שהאב רואה בו סנוב שלא רוצה באמת לעזור אלא להשפיל את האמריקאים.

אין בסרט הרבה הפתעות בתסריט (או הפתעה אחת למעשה), אבל כן יש בו כמה רגעים שמבוימים בצורה מעניינת שהופכת את הסרט למהנה לצפייה לפרקים. מאידך, יש בסרט כמה רגעים שבהם הבמאי מקבל החלטות בנאליות, מיושנות וכמעט מביכות, דבר המונע מהסרט להפוך ליצירה שלמה. על אמירה מקורית קשה לדבר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s