פיליפ סימור הופמן יוצא לשייט

ראשית עדכון קטן לגבי העתיד הקרוב מאוד של הבלוג – חזרתי עכשיו משבוע וקצת בניו יורק. מה שאומר שבאופן טבעי יש הרבה מאוד דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, גם בלי קשר לדברים שראיתי שם ולדברים שאני מקווה לראות השבוע בפסטיבלי חיפה/אייקון או סתם בקולנוע. רק שלא ברור מתי יהיה לי זמן וכוח לכתוב את כל הדברים האלו.

בכל מקרה, לא מכבר עלה לאוויר האתר החדש של בלוג הקולנוע "סריטה" בניהול אורון שמיר – http://srita.net. בקרוב אפרסם טקסטים גם שם. שווה לעקוב אחרי הבלוג הזה גם בלי קשר אליי.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לסרט קטן שביים שחקן גדול. אני לא יודע אם "ג'ק יוצא לשייט", סרטו הראשון כבמאי של פיליפ סימור הופמן, יופץ בארץ לבתי הקולנוע – סביר מאוד שנזכה לראות אותו כאן רק בדי.וי.די ובטלוויזיה ולא בקרוב – אך הסרט הזה הוא יצירה שיש לה אספקטים מעניינים עבורי וחשוב לי לכתוב עליה בשעה שחוויית הצפייה הראשונה עדיין טרייה יחסית.

באחת הביקורות שקראתי על הסרט הועלתה התהייה מדוע הופמן, שכבר גילם דמויות של לוזרים במספר רב של סרטים, בחר לגלם דמות נוספת כזו בסרטו הראשון כבמאי. התשובה טמונה בגוף השאלה.

בתור לסטר בנגס ב"כמעט מפורסמים" אמר הופמן את המשפט "אני תמיד בבית, אני לא קול" (וזה בתפקיד של אחד מעיתונאי הרוק החשובים בהיסטוריה, לא המועמד הטבעי להשמיע הצהרה מסוג זה). למרות שמדובר בתפקיד יחסית מוקדם של הופמן, נדמה כי המשפט מהותי לא רק לסרט הספציפי, שבו הדמות של הופמן משנית, אלא גם לכל הקריירה של השחקן, שהוא בעיניי אחד השחקנים המרתקים ביותר בקרב אלה הפועלים בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, למרות ובגלל שהוא חוזר לבחון את דמות הלוזר או ה"לא קול" מזוויות שונות.

הופמן כמעט אינו מגלם חנון טוטאלי או חסר הבנה לחלוטין. הוא מגלם דמויות שמתקשות להשתלב בעולם של האנשים היפים והמצליחים. השילוב בין גופו הגדול לקולו הרך משדר כוח ועדינות, רצון להצלחה וכישלון הנובע מסיבה שלרוב אינה בשליטת הגיבור.

להוציא כמה דמויות של נבלים שהופמן גילם בצורה מרשימה, הוא מצטיין בגילום דמות שמנסה לעשות טוב מתוך ידיעה שהיכולת שלה מוגבלת יחסית לדמויות האחרות. הוא לפעמים מצליח להעניק ממד זה לדמויות גם כאשר הוא אינו קיים בתסריט, כמו ב"ביג לבובסקי".

הופמן הוא הלוזר שלאהבות שלו אין סיכוי. ב"לילות בוגי" הוא מנסה לחזר אחרי דירק דיגלר בסצנה שהיא אחת העצובות בסרט, אך לאחר מכן חוזר לתפקד במקומו הטבעי, כמי שמשקיף על כל האירועים מהצד. גם כשהוא זוכה להצלחה, לביטחון כלכלי ולסוג של אלוהות ב"סינקדוכה ניו יורק", הוא אינו מצליח לייצר קשר אמיתי עם איש מהסובבים אותו ומרגיש מנותק מן העולם.

באחת הסצנות היפות ב"ג'ק יוצא לשייט" אומרת לו איימי ריאן שהיא לא רוצה לשכב עמו בשלב זה לא מפני שהיא חושבת שהוא לא סקסי. יש במשפט הזה הרבה כאב, שכן התפיסה של החברה היא שדמות שנראית כמוהו אינה סקסית ולרוב הוא אינו זוכה לסיפורי אהבה מאושרים בסרטים. כאשר הוא משתתף בסצנות מין (והוא עשה זאת יחסית הרבה בסרטים אחרים) הן מעוררות יותר רתיעה מאירוטיקה. או, במקרים אחרים, יש בהן הרבה עצב.

ב"ג'ק יוצא לשייט" הוא מגלם דמות שהיא תמצית הלוזר הקטן: נהג לימוזינה, החווה מן הצד את חיי האנשים היפים והעשירים. במטרה להרשים בחורה ששידכו לו זוג חברים הוא מנסה ללמוד לבשל וגם ללמוד לשחות כדי שיוכל לצאת עם הבחורה לשייט. הדמות שלו מייצגת אנשים שקיימים במציאות ולרוב לא זוכים לייצוג בקולנוע ההוליוודי – אנשים שדבר לא הולך להם בקלות, אך הם מנסים בכל זאת. הדמות שלו סובלת מחוסר ביטחון עצמי אך גם מבעיה של שליטה בעצבים, והיא מעבירה גם טוב לב ובעיקר רצון להתקבל ולהיות שייך למשהו או למישהי.

העלילה השנייה של סרט עוקבת אחר זוג החברים ששידכו לו את הבחורה, זוג נשוי שסיפור ישן של בגידה שב לערער את חייו. תיאור פשטני של עלילת הסרט יכול להסתכם במשפט "התחלה של מערכת יחסים אחת וקריסה של אחרת", אך משפט מסוג זה יחמיץ את הנקודה. לא רק מפני שאין דבר בסרט שמגיע לסוף המוחלט שלו, אלא מכיוון שהעיקר הוא הרגעים האנושיים הקטנים ולאו דווקא העלילה.

הסרט מבוסס על מחזה אוף ברודוויי שבו כיכב הופמן, ובגלל המבנה הקאמרי שלו (הסרט מתבסס בעיקר על ארבעה שחקנים ראשים ועוד שלושה משניים, לוקשיינים ספורים) יהיו שיטענו כי הוא תיאטרלי. אבל הופמן מתגלה כמי שלמד לא מעט מכל הבמאים גדולים שעמם זכה לעבוד – משחקי הפוקוס שלו, תנועות המצלמה ובעיקר השימוש שלו בעריכה שוברים את השגרה של הסרט ומרוממים חלק מהסצנות. הסרט נכנס לנקודות המבט של הדמויות ומתנתק מהן ויוצר הקשרים בין רבדים שונים בצורה עדינה אך מעוררת מחשבה.

זהו סרט שנראה קטן וזניח, אבל יש בו הרבה מאוד חוכמה ולב. הוא רוצה להפנות תשומת לב לרגעים הקטנים של החיים ולאנשים הקטנים. הוא רוצה לשדר אופטימיות, אך נמנע מלעשות זאת בצורה של מסר חד-משמעי. הוא סוג של סינקדוכה לכל הקריירה של פיליפ סימור הופמן כשחקן. אני מקווה כי זו רק ההתחלה של קריירת הבימוי שלו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פיליפ סימור הופמן יוצא לשייט

  1. דניאל עוז הגיב:

    נשמע מעניין. דווקא הייתי שמח אילו הוא היה מגלם יותר דמויות קשוחות כמו בסרט של לומט. הוא שחקן טוב אבל אני כבר לא מסוגל לראות אותו מתבכיין, הוא כזה שדווקא צריך ללהק אותו אגיינסט טייפ כדי באמת לראות את העומק של השבריריות מאחורי הקשיחות במקרה הזה. זה כמו שאל פצ'ינו הוא הכי תופס בסרטים שבהם הוא מלוהק דווקא כטיפוס שברירי קצת, כמו בסקרקרו או בדוג דיי אפטרנון, זה נותן יותר נפח, יותר שכבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s