הרוצח שבתוכי

מייקל ווינטרבוטום הוא במאי בריטי פורה במיוחד, המביים לפחות סרט בשנה, לרוב יותר. הוא מגוון לא רק בכך שהוא נע בין ז'אנרים שונים, אלא גם בכך שהוא מרבה לחפש פרויקטים מאתגרים. הדבר הופך כל סרט שלו ליצירה מעוררת עניין. מאידך, אולי בשל שיטת העבודה המהירה שלו, רוב הסרטים שלו לא מממשים את הפוטנציאל הגלום בהם. לפעמים לא ברור לי מה הוא בדיוק ניסה לעשות.

זהו המצב בסרטו האחרון (עד כמה שידוע לי, שזה לא אומר הרבה במקרה שלו), "הרוצח שבתוכי". לא ברור לי אם הוא ניסה לחדור למוחו של רוצח אפל במטרה לייצר אמירה חריפה וקשה על הטבע האנושי, לעשות מחווה לז'אנר הפילם נואר או לייצר בי-מובי במכוון. אולי הוא ניסה את כל השלושה.

הסרט מבוסס על רומן של ג'ים תומפסון, הנחשב לאיכותי מבין כותבי מותחני הפשע האמריקאי. הוא מציג את סיפורו של לו פורד (בגילומו של קייסי אפלק, שבמקרה או שלא במקרה תפקידו הקולנועי הידוע ביותר הוא בתור רוברט פורד), שוטר וג'נטלמן. הוא מתפתה לרומן עם זונה שעמד לגרש מן העיר (ג'סיקה אלבה) לצד הרומן הקיים שלו עם אישה מבית טוב (קייט הדסון) ומהר מאוד מתפתה להצדיק את כותרת הסרט.

הסרט מכיל כמה סצנות בוטות מאוד של אלימות. השחקניות הראשיות לובשות מעט מאוד במשך רוב ההופעה שלהן והדבר המעניק לסרט ממד מציצני ומבעית. אבל משהו בסרט מונע מן הזעזוע להיות שלם. אולי זה כי בניית דמויות המשנה נותרת שטחית מדי. הן אמינות, אבל קשה לי לדמיין אותן חיות חיים מחוץ לסרט.

הסרט זורק כמה רמזים לגבי מה שהניע את הגיבור להפוך לרצוח, מבלי להתחייב לאף הסבר. זה יפה, אבל לא פעם זה נעשה בצורה בוטה מדי וקשה לי לשפוט אם הכוונה של ווינטרבוטום רצינית או פארודית. הדוגמה הקיצונית ביותר מתרחשת כשהגיבור מוצא תמונות של אמו בתוך ספר של פרויד. הסרט לא הולך עד הסוף עם הכיוון הפארודי או הרציני. אפילו לא כל הסצנות האלימות קיצוניות באותה מידה.

הממד המרתק ביותר בסרט עבורי הוא הדמויות הנשיות, דווקא משום שהן כמעט לא כתובות. יש בנאמנות שהן מגלות לגיבור משהו מסתורי, המעמיד את האישה הכנועה באור שהוא גם מצדיע וגם ביקורתי. כמקובל בז'אנר הפילם נואר, שתי הנשים בסרט מייצגות קיצוניות: הפאם פטאל המפתה שמוליכה אותו לביצוע הפשע והאישה הצייתנית והטובה, שאוהבת את הגיבור ולא משנה מה.

אלא שבסרט הזה הן למעשה אינן שונות כלל. הן אפילו משתמשות בדיאלוג כמעט זהה בהצהרות האהבה שלהן לגיבור, ושתיהן הן אולי גלגול של אמו או זו של זו. הפאם פטאל היא גם לא זו שגוררת את הגיבור לרצח – היא מספקת לו הזדמנות, אבל הוא עושה זאת בעצמו ולא למענה. גם הבחורה התמימה לא ממש תמימה – היא יוזמת את המגע המיני ומוכנה לקשר שלא יסתיים בנישואים ולחיים עם פושע.

יש גם משקל רב למשחקי סאדו-מאזו שעוברים את הגבול בסרט. רבדים אלו מצטברים לכתב האישום נגד הגבר בסרט ובמרומז נגד כל המין הגברי – הוא מתעלל ומשחית נשים הנותרות נאמנות לו, מכפיף אותן לצרכיו ומוכן להרוג אותן גם בלי סיבה מיוחדת.

מעבר לכך, אני לא חושב שהסרט מחדש משהו בביקורת שלו על חיי העיירה האמריקאית הקטנה או על נפשו של רוצח חולה נפש. יכול להיות שממד זה נעשה בצורה מקורית יותר בספר ויכול להיות שב-60 השנה שחלפו מאז שהספר נכתב הוא השפיע על הרבה יצירות אחרת שתיארו רוצחים כך שהחדשנות של המקור הפכה לקלישאה.

בסופו של דבר לא מדובר בסרט רע, גם אם יש בו קטעים שנדמה כי הם מוגזמים מדי או פשוט מבוימים ברישול. לצדם יש בסרט גם כמה רגעים קולנועיים חזקים ומרשימים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s