ורטיגו .VS בת האלמוות

פוסט זה נכתב בין ציון ימי ההולדת של אלפרד היצ'קוק, ב-13 באוגוסט, ואלן רוב-גרייה, ב-18 באוגוסט (שניהם כבר נפטרו). לכאורה מדובר בשני במאים שונים מאוד: היצ'קוק הוא סוג של סמל ליצירה הוליוודית מסחרית בעוד רוב-גרייה נחשב ליוצר אוונגרד אשר זכה לתהילה גדולה קודם כסופר ואחר כך כתסריטאי של "אשתקד במריאנבד" (שביים אלן רנה). סרטיו זכו להערכה ביקורתית, אך נתפסים כבלתי ניגשים לקהל.

עם זאת, צפייה בסרטו הראשון של רוב-גרייה כבמאי, "בת האלמוות" ("L'Immortelle"), העלתה בזיכרוני את סרטו הגדול של היצ'קוק "ורטיגו", אם כי ייתכן שרוב-גרייה לא חשב על הדמיון גם אם הכיר את סרטו של היצ'קוק אשר נוצר כמה שנים קודם לכן.

שני הסרטים עוסקים בגבר הרדוף בידי דמות של אישה מסתורית אשר הוא חושב למתה, וייתכן כי היא אכן מתה. בשני הסרטים הוא לא ממש הכיר את האישה, אשר זיכרה רודף את נפשו, כפי שהיא באמת. בשני הסרטים אנו רואים את האישה בעיקר, או אפילו רק, דרך התודעה של הגיבור.

דומה גם כי נושא האובססיה של גבר כלפי הדימוי של האישה העסיק את הבמאים יותר מן העלילה. ב"ורטיגו" הדבר בא לידי ביטוי בכך שהיצ'קוק העדיף למקם את התפנית העלילתית הגדולה לא בסוף הסרט (כפי שהייתה בספר שעליו התבסס) אלא כ-20 דקות לפני כן, דבר שהפך את המערכה האחרונה של הסרט לכזו המתקדמת בנפש של הדמויות ולא רק במתח הנרטיבי.

רוב-גרייה הוא יוצר שתמיד שאף לבטל את הליניאריות ולכתוב ספרים וסרטים שבהם להתרחשויות יש חשיבות משנית לתיאור האובייקטים מול המצב הנפשי. הוא נמשך לעבור לקולנוע משום שעבורו תמונה תמיד מייצגת תודעה בזמן הווה (רבים מספריו נכתבו כולם בלשון הווה) וכן בשל היכולת של הקולנוע להעניק חזות אובייקטיבית לכאורה לזיכרונות או לחלומות.

כעת אפנה לניתוח של סרטו של רוב-גרייה. אף על פי שאני מעריך כי רוב או כל הקוראים של בלוג זה לא צפו בסרט, אני מרשה לעצמי לחשוף פרטים מן העלילה, שכן שזהו אינו סרט שבו התפניות העלילתיות אמורת להפתיע.

הדקות הראשונות של "בת האלמוות" מתרחשות בזמן לא מוגדר, שהוא בו בעת נקודת הפתיחה ונקודת הסיום של הסרט. לאחר צילומים ומוזיקה הממקמים את הסרט בטורקיה, אנו רואים את הפעם הראשונה שבה הגיבור מבחין בדמות שבה הוא מאוהב, אבל גם ייצוגים שונים של אותה דמות במיקומים שונים ובבגדים שונים. במקביל אנו רואים את הגיבור מביט מבעד לתריסים לעבר הרחוב. באחד השוטים התריסים נסגרים על דמותה של האישה העומדת בחדר שבו הגיבור מביט מבעד לתריס. הסאונד מכיל רמזים להתרחשיות אשר יובילו למותה של האישה.

לאחר פתיחה זו הסרט מתקדם בצורה יחסית לינארית, אבל רוב-גרייה שותל רמזים כי מדובר למעשה בתפיסה כוזבת של הזמן. דימוי דומם של אישה הנראה כצילום סטילס משולב בסצנות בעלות תנועה. העריכה מלאה ב"טעויות" המפרות את תחושת המציאות. במהלך מערכת היחסים של הגיבור עם האישה, אנו מקבלים רמזים רבים לכך שהיא מוליכה אותו שולל, לא ברור לאיזה צורך. הגיבור הוא צרפתי שעבר לגור בטורקיה ואינו דובר את השפה. היא טוענת כי אינה יודעת טורקית, אך היא מדברת היטב עם כל המקומיים. היא ודמויות אחרות מציגות את שמה בצורה שונה לאורך הסרט, ולאף דמות אחרת אין שם. היא לא מגלה לגיבור היכן היא גרה או עובדת. בנוסף לכך נראה שיש לה קשר עם איש מסתורי הלובש תמיד משקפי השמש, איש אשר יכול להיות שהוא סרסור.

המתחים לגבי דמותה של האישה לא נפתרים לגמרי במהלך הסרט. העניין הוא היחס של הגיבור כלפיה, יחס העובר שלושה שלבים: השלב של מערכת היחסים ביניהם; השלב שבו היא נעלמת והוא מנסה לאתר אותה; החלק השני של הסרט, המתרחש לאחר שהיא נהרגה בתאונת דרכים (הוא היה במושב הנוסע ויצא ללא פגע) אך דמותה המסתורית לא מרפה ממנו וחוזרת לחיים בתודעתו ואולי גם בדרכים אחרות. סיום הסרט הוא חזרה מעגלית למקום התאונה, ולמעשה ניתן לתאר את עלילת הסרט כמעגל אינסופי שבו לכוד הגיבור. על כל רמז שהקהל מקבל לגבי זהותה של האישה, משהו אחר שנתפס כנכון מתערער, עד שלבסוף גם המוות של האישה, או אפילו עצם קיומה אי פעם, מוטל בספק.

"ורטיגו" הוא סרט עלילתי קלאסי, עם התחלה, אמצע וסוף בסדר המקובל. אך גם הוא מלא במעגלים, בעיקר ברמה הוויזואלית, כמו למשל בסצנת כתוביות הפתיחה של הסרט:

גם העלילה מכילה אלמנטים מעגליים ומוכתבים מראש. כמו כן קיים פירוש שלפיו כל הסרט מתרחש במוחו של הגיבור בעודו עומד ליפול מגג של בניין בסוף המרדף אשר פותח את הסרט (אף פעם לא מוסבר איך הוא ירד משם) – פירוש שאני מתקשה לקבל, אם כי הוא מתאים למהלך המנטאלי שעובר על הדמות: הגבר שרוי בקיבעון נפשי אחרי דמות אשר למעשה ייתכן שמעולם לא הייתה קיימת.

שני הסרטים הם גם סרטים של מבט גברי על דמות נשית, אשר בעצם בורא מחדש את האישה, שכן הדמות שהגבר מדמיין אינה האישה האמיתית הניצבת מולו, אישה אשר הוא אינו מצליח לראות ולהבין על אף התבוננת אינסופית, קרבה פיזית, ובחלק השני של "ורטיגו" גם נכונות של האישה להתמסרות טוטאלית.

בשני הסרטים מוצגת גם אישה אלטרנטיבית – אישה יפה ופתוחה, המגלה אדיבות כלפי הגיבור ואף עוזרת לו עם האישה האחרת למרות שיש לה רגשות כלפי הגיבור (ב"ורטיגו" היא אף הייתה ארוסתו בעבר). אלו סרטים שבהם גבר מעדיף אישה שהוא אינו מסוגל להכיר וספק אם היא יכולה להיות שלו על גבי אישה פשוטה שהוא מרגיש שהוא מבין, אם כי בשני הסרטים הגבר לא מבחין, או מדחיק, את המשיכה של האישה החלופית כלפיו. בשני הסרטים דמות האישה האחרת נעלמת מן הסרט בחלקו האחרון, בשלב שבו האובססיה נכנסת לשלב שבו הקשר של הגיבור למציאות נותק.

בסופו של דבר מדובר בשני סרטים העוסקים בזיכרון שלא מרפה, כמו גם בקשר הקלוש בין הזיכרון למציאות שאולי הייתה בעבר. שני סרטים על גברים המביטים על אישה מסתורית כביכול באהבה, אך למעשה מדכאים את אותה אישה ובמידה פחותה אישה אחרת. זהו סרט על חוסר היכולת של הגברים להבין את המציאות הסובבת אותם ולהציל את האישה שבה הם חושקים.

אלו גם סרטים שונים מאוד בדרך ההבעה שלהם. "בת האלמוות" מלא בניסויים קולנועיים (אם כי הוא יחסית ניגש לעומת "אשתקד במריאנבד" או "עדן ואחרי" שביים רוב-גרייה שנים מספר אחר כך), והוא סרט הפונה לחלק קטן מן הקהל. "ורטיגו" הוא גם סרט מסחרי מהנה, אם כי נדמה לי שהוא מורכב לא פחות.

בכל מקרה, עיקר הכוח של הסרטים הוא בכך שהם נשארים מסתוריים גם אחרי כמה צפיות. מסתורין אשר אינו בא על חשבון התחושה כי הסרט מציג אמירה על טיבו של המין האנושי. לשני הסרטים יש גם עוד הרבה רבדים שבהם לא נגעתי. את "בת האלמוות", למשל, ניתן לראות כסרט משלים/מנוגד ל"אשתקד במריאנבד", סרט שעדיין היה בצילומים כשרוב-גרייה החל את העבודה על "בת האלמוות".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קלאסיקה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s