זוהי סדום – פער בין הביקורת לקהל

באופן די צפוי, "זוהי סדום" מבית "ארץ נהדרת" הוא להיט ענק בקופות ובדרכו הבטוחה להקרנות פולחן ביום העצמאות. באופן פחות צפוי אך לא לגמרי מפתיע, רוב המבקרים קטלו את הסרט.

הפער בין המבקרים לתגובת הקהל, האוהדת יותר (אני יוצא מנקודת הנחה כי רוב הקהל אהב את הסרט, אבל אין לי על מה להתבסס), מקורו לא בכך שכל המבקרים הם נעדרי חוש הומור ומתנשאים, לפחות לא בדרך שהקהל חושב. המבקרים היו שמחים לפרגן לסרט שמצחיק אותם. במקרה זה, אני מוצא את עצמי בצד של רוב המבקרים.

המקור לפער הוא בהעדפה לסוגים של של הומור. "ארץ נהדרת" פנתה לקהלים רבים (ורוב הזמן, גם למבקרים) גם מכיוון שהיא שילבה כמה סוגים של הומור, דבר שפחות בא לידי ביטוי בולט בסרט.

"ארץ נהדרת" השתמשה הרבה במבטאים/חיקויים, דמויות קבועות וטקסטים החוזרים בצורה זהה כל שבוע. ממד זה קיים גם בסרט והוא מבוצע באותה רמה שבה הוא בוצע בסדרה. אבל התוכנית גם הכילה בדיחות מתחלפות על אירועי השבוע שחרגו מן השימוש של השחקנים בקול ומחזרה על טקסטים קבועים – הן היו פשוט בדיחות (לרוב סאטיריות, אך לאו דווקא) שהתבססו על תגובה לחדשות, משחקי מילים ושאר הכלים העומדים לזכות הכותב הקומי.

במעבר לסרט דומה כי היוצרים הלכו יותר מדי על בטוח וזנחו כמעט לגמרי את היומרות הסאטיריות (מעט הסאטירה שנותרה בסרט מעניקה לו את רגעיו המוצלחים – בעיקר בקטעים של קיציס וקירשנבאום) ואת כתיבת הבדיחות אשר אינה הולכת על בטוח. אם הקהל צוחק כשאומרים "נאד" הרבה פעמים, למה לא להשתמש בזה? אם הקהל מכיר דמויות מ"ארץ נהדרת", למה לא לשלב אותן ב"סדום" הקולנועי?

דברים אלו עובדים עבור חלק גדול מהקהל, אבל כשהם לא באים בשילוב עם סאטירה ותחכום. חלק אחר מהקהל לא יצחק וירגיש לא בנוח. כמוני וכמו מבקרים רבים. אני הרביתי לצפות ב"ארץ נהדרת" עד האמצע – אהבתי את המערכונים הפוליטיים והקטעים של קיציס, אך המערכונים הקבועים שבחלק השני פחות דיברו אליי. והסרט הוא כמעט כולו החלק השני של "ארץ נהדרת". מי שאהב את החלק הזה – אני מניח שיאהב מאוד גם את הסרט.

יש בסרט כמה קטעים טובים עד מבריקים – אבל הם מעטים מדי מול הבדיחות שנראות כמו מיחזור של בדיחות אחרות, רגעים וולגריים בלי מסר עקיף וסתם קטעים שלא הצחיקו אותי. עידן הנוכחי בבידור הישראלי הוא עידן "לילה בכיף" – העדפה של חזרה על דברים שוב ושוב במטרה לעורר צחוק במקום להסתכן במשהו חדש. רבים מהקהל צחקו כל פעם שנאמר המשפט "המאליכ של סדום". אני לא. אני מניח שגם רבים מהמבקרים חשו בצורה דומה.

אולי לכן ההשוואה בין סרטי מונטי פייתון ל"זוהי סדום" נראית משונה, לא רק בגלל הפער ברמה שקיים או לא קיים. מונטי פייתון הרי התבססו על "משהו שונה לגמרי", תמיד הלכו לכיוונים חדשים ופרועים, שגם אם הם לא הצליחו להצחיק, לא הותירו תחושה של מבוכה. "זוהי סדום" נראה יותר כניסיון לייצר להיט על סמך מה שכבר עבד מאשר ניסיון לעשות משהו חדשני. מכיוון שצוות הכותבים והשחקנים שלו אכן מוכשר מאוד, הפספוס כואב. דומה כי עם מעט יותר מאמץ ורצון לזעזע, הסרט היה יכול להיות מוצלח הרבה יותר. אפילו אין מחאה של הציבור הדתי כלפיו, למרות שהוא מבצע חילול קודש בסדר גדול אסטרונומי.

כשמונטי פייתון הוציאו את "בריאן כוכב עליון", הסרט לווה בהפגנות סוערות של אנשי דת נוצרים (וגם יהודים משום מה), למרות שלמעשה הוא לא שכתב את הברית החדשה ולא תקף ישירות את הנצרות. "זוהי סדום" אומר כי אלוהים הוא איש סטארט אפ ואברהם תכמן ויוצא בשלום מזה. אולי זה נובע מכך שכל דבר שמונטי פייתון עשו שידר רוח אנרכיסטית כנה, וכל דבר ב"זוהי סדום" משדר רצון להתחבב על כמה שיותר אנשים ולא להעליב באמת.

אני רוצה לקוות כי קהל ישראלי היה נוהר גם לסרט קומדיה מקומי נועז יותר. "המוסד הסגור" הוא הדבר הקרוב ביותר לדוגמה שיש לי. המקום לקומדיה הישראלית הפרועה הוא כנראה בסינמטק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s