"עשבים שוטים" והקולנוע של אלן רנה

בראיון  האי-מייל שנתן לאורי קליין ב"הארץ" מצר אלן רנה על כך שהוא נוקט בראיון ובסרטו החדש "עשבים שוטים" טון מעט יומרני בעוד הוא בעצם רצה שהסרט יהיה קליל. אבל רנה לא מסוגל באמת לעשות סרטים קלילים לגמרי (הוא התקרב לכך במעט בסרטו הקודם, "לבבות"). הוא יוצר מהסוג שתמיד נמשך לתיאור של דמויות מורכבות, עלילה המסופרת בדרך לא שגרתית ושימוש יצירתי ומושלם בכל אמצעי ההבעה אשר עומדים לרשות במאי הקולנוע.

רנה טוען בראיון כי הוא מעולם לא חשב על סרטו הארוך הראשון בתור סרט מהפכני וכי הוא רואה את עצמו שייך למסורת קולנועית מסורתית יותר מבמאי הגל החדש שהוא לעתים משויך אליהם. למעשה רנה היה חדשן יותר גדול ומקורי מכל במאי הגל החדש פרט לגודאר. גודאר עצמו אמר פעם כי חש הלם כשראה את "הירושימה אהובתי" (סרטו הארוך הראשון של רנה) כי לא חשב שמישהו מחוץ לחבורה הקרובה שלו יכול לעשות סרט כל כך חדשני, בכיוון שהוא לא חשב עליו בעצמו.

"הירושימה אהובתי" פתח דרך חדשה להצגת זרם תודעה בקולנוע. "אשתקד במריאנבד" שבא אחריו היה מהפכני אף יותר בדרך ההצגה שלו של תודעה מעורבת ושל נרטיב אשר לא ניתן לפרש בדרך אחת – למעשה זה סרט שפותח לפני הצופה אינספור אפשרויות לפרשנות, אשר אף אחת מהן לא נראית נכונה. למרות זאת, מדובר בסרט שמי שמשקיע בו את המאמץ, עשוי לעבור חוויה רגשית חזקה.

כ-50 שנה אחרי כן רנה מביים את "עשבים שוטים" כבמאי שלא מנסה יותר לחדש. הוא מעבד רומן בפעם הראשונה. בשנות השישים הוא סבר כי אין לעבד ספרים לקולנוע מכיוון שהסופר הביע את עצמו בשלמות במדיום המקורי. במקום זאת הוא ביקש מסופרים מובילים לכתוב לו תסריט מקורי בדרך שהם רואים לנכון, אף על פי שלא היה להם כל ניסיון בכתיבת תסריט. התוצאה הייתה סרטים בעלי ערך ספרותי יוצא דופן שלא בא על חשבון שימוש מבריק ומקורי בשפת הקולנוע. כתוצר לוואי, כל הסופרים שעבדו עם רנה הפכו לבמאי קולנוע בעצמם ואימצו שפה קולנועית ניסיונית לא פחות.

רנה לא מסוגל לזנוח את השפה הלא שגרתית. הוא ממשיך לפתח אותה. הוא במאי מקורי לא פחות מכל במאי אחר שעובד היום. זה בא לו בטבעיות, כמעט בניגוד לרצון שלו.

"עשבים שוטים" מספר סיפור מאוד פשוט – גבר מוצא ארנק, מחזיר אותו לאישה שאיבדה אותו ומפתח כלפיה אובססיה. לאחר זמן האישה מפתחת אובססיה משלה. אבל רנה משתמש בסיפור הזה כדי לעסוק בנושאים שתמיד העסיקו אותו: דרך העברת הסיפור הייחודית לקולנוע, גרסאות שונות לאותם אירועים, הצד האפל בנפש של כל גיבור, הרצון להימנע מפרצי אלימות, חדירה לתודעה של הדמויות ושבירה של התודעה הזו.

רנה מניע את המצלמה שלו כאילו הייתה דמות בפני עצמה, משחק ללא הרף עם הקריינות בסרט ועורך כל סצנה ביד אמן. המעבר ממקום התרחשות אחד לאחר תמיד נראה כהמשך מפתיע להתרחשות הקודמת. השוטים הסימבוליים של עשבים לא נראים כמטאפורה שהודבקה לסרט אלא כאלמנט קצבי המעניק כוח לירי ליצירה כולה.

הכל מגיע לשיא בסיקוונס סיום שאינו מוסבר עד הסוף אך הוא מרתק ומופתי – עד לשוט האחרון ממש, שבו הסרט מגיע למקום מאוד לא צפוי ולדעתי גם לא ברור בצורה קשה מדי.

אבל להוציא את שניות הסיום של הסרט (שאולי אחרי צפייה שנייה אמצא להן פירוש או הצדקה) "עשבים שוטים" הוא חגיגה לכל אורכו – חגיגה של סיפור קטן ומצחיק עם רגעים אנושים קסומים, המשולב באמירה מורכבת על טבעו של הקולנוע והטבע האנושי.

בימים אלו החלה בסינמטק ירושלים מחווה מקיפה לרנה, שתועבר ברובה לסינמטקים הגדולים האחרים. רוב הסרטים שלו קשים יותר לצפייה מ"עשבים שוטים" ועלולים לשעמם. אבל כל אחד מהם הוא בדרכו חוויה ייחודית שאינה דומה לאף סרט אחר. רנה לא רואה את עצמו חדשן מפני שהוא מעולם לא ניסה להיות מהפכן, זה יצא לו בטעות מפני שהוא רודף אחר הבנה עמוקה יותר של הנפש האנושית ושל המדיום הקולנועי, ומכיוון שהוא חכם יותר משאר בני האדם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אדפטציה, עכשיו בקולנוע, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s