התרשמויות מפסטיבל ירושלים – 2

בפסטיבל ירושלים הוצגה הגרסה הקצרה יחסית (רק שעתיים וחצי) של "קרלוס", היצירה האפית של אוליבר אסיאס על אודות הטרוריסט הידוע לשמצה. לכן איני יודע אילו חומרים ירדו מגרסת החמש שעות, אך יש לי ספק רב אם אמצא בהם את הדברים אשר חסרו לי במהלך הצפייה בגרסה הקצרה.

בכתב העת "סינמטק" מצוטט אסיאס כאומר כי קרלוס בעיניו הוא מיתוס בן זמננו – מובן מבחינה מסוימת וסתום מבחינות אחרות. עבורי הסרט לא העביר רושם של דמות לא מובנת או מסתורית. קרלוס כפי שאסיאס מציג אותו אינו דמות עמוקה במיוחד או אניגמטית – הוא מונע בידי תאווה לכוח, מין והאדרת שמו יותר משהוא מונע על ידי תאוות פוליטיות. כך לפחות אסיאס מציג אותו לאורך כל הסרט – דמות די שגרתית של נבל כריזמטי. לכן, עד כמה שחלק מהסצנות מרשימות בקצב הקולנועי שלהן ובהקפדה על פרטים, משהו בסרט נותר לא מעניין מספיק או לא מעמיק. אם הכוונה הייתה לייצר דמות מורכבת, הסרט לא עובד. עם זאת, אין ספק כי מדובר ביצירה שאפתנית של במאי מוכשר, דבר הבא לידי ביטוי בכמה סיקוונסים מרשימים במיוחד.

גם "בן עדין" של קורנל מונדרוצו הוא סרט של במאי מוכשר העוסק בפושע אלים. מדובר בסרט צנוע יותר ועבורי גם מרשים יותר. בראשית הסרט אנו רואים במאי (מונדרוצו עצמו) מתראיין לרדיו. בין השאר הוא נשאל על עיבוד של "הרוזן ממונטה כריסטו" לתיאטרון ונדרש לשאלה האם הרומן הקלאסי מתאים לחברה המודרנית. התשובה שלו היא שבתור מבוגר הוא נדרש לצדדים היותר אמביוולנטיים ונצחיים של הסיפור. הדבר הזה מניע את מונדרוצו גם בסרט עצמו – השואב השראה מ"פרנקשטיין" של מרי שלי. בשיחה עמו בארץ בפסטיבל סרטי הסטודנטים (שם הציג רק את פתיחת הסרט) התייחס מונדרוצו לסרט כניסיון ראשון שלו בעיבוד ספרותי לכל דבר ועניין.

הרוצח בסרט אינו מורכב מחלקי גופות. מדובר בבן לא חוקי שעליו הבמאי לא יודע. כאשר הוא כבר נער, הבן מגיע במקרה לאודישן שעורך הבמאי לסרט חדש ולוכד את עיניו. מהר מאוד מתברר כי הנער רוצח בטעות נערה במהלך האודישן. במנוסתו רוצח הנער עוד כמה אנשים, כולל את אמו. כל אחת מהסצנות בסרט מסוגננת להפליא ומצליחה להעניק גם עומק רגשי לדמות של הנער-רוצח.

המטרה העיקרית של מונדרוצו הייתה לדעתי לעסוק במיתוס של יוצר מול יצירה שתופסת חיים משל עצמה, בין שמדובר בבן ביולוגי או בשחקן לא מקצועי שבמאי הקולנוע הופך לכוכב. היחס של מונדרוצו לנושא אינו שטחי, אך הסרט לא מצליח לייצר בסופו של דבר אמירה מקורית או מצמררת באופן יוצא דופן. בשורה התחתונה מדובר בסרט שאני שמח שהייתה לי ההזדמנות לצפות בו על גבי מסך גדול.

הבכורה של שני הסרטים הללו נערכה בפסטיבל קאן, שבו זכה במפתיע בפרס דקל הזהב "הדוד בונמה יכול לזכור את חייו הקודמים" של הבמאי התאילנדי אפיצ'אטפונג ורסתאקול. לאחר צפייה בסרט אני מבין את מוקד המשיכה שלו, גם אם הזכייה שלו נראית לי מעט כמו היסחפות אחר פילוסופיה מזרחית.

מדובר ביצירה הדורשת הרבה מאמץ מן הקהל בכל הנוגע להתחברות לסגנון האטי והמופשט של הסרט. מאידך היצירה המעניקה לצופה תמורה בזכות כמה סיקוונסים מרהיבים ביופיים. המסר של הסרט הוא על נצחיות החיים ועל קשר מיסטי בין האדם לטבע, שכן חלק מגלגוליו הקודמים של האדם היו בצורה של חיות. הסרט מגיע לשיאו בסיקוונס שבו נסיכה מזדקנת מתנה אוהבים עם שפמנון, סצנה שיש בה בעיקר רגש אנושי והיא עובדת בצורה חזקה גם בתור סרט קצר הנבדל מכלל היצירה. גם הסיום האניגמטי של הסרט הוא שיא עבורי, אם כי אני מניח שהוא יאכזב צופים רבים. עם זאת, איני חש כי כל החלקים מתחברים ליצירה שלמה, אבל הסרט בהחלט דורש צפייה שנייה, שיכולה לשנות את דעתי. הסרט אמור להיות מופץ בארץ, יהיה מעניין לראות כיצד הקהל כאן יגיב לו (על פי ההקרנה בפסטיבל ירושלים: הרבה יעזבו באמצע).

אחד הדברים המעניינים בסרטו של ורסתאקול הוא הניסיון ללכוד את המוות באמצעים קולנועיים. ניסיון אחר, בעיניי לא פחות מוצלח, הוצג בפסטיבל ירושלים בסרט "הוטל אטלנטיקו" של הבמאית הברזילאית סוזנה אמארל.

הסרט עוקב אחר מסעו של כוכב אופרת סבון צעיר ברחבי ברזיל. לאורך סדרה של מפגשים המוות פוקד האנשים הנמצאים קרוב אליו – אורחת קודמת בחדר המלון שבו הוא לן, אם צעירה הנוסעת לצדו באוטובוס, פושעים הנותנים לו טרמפ, כומר ותיק אשר הוא מוצא מקום לינה זמני בחדר שהותיר אחריו. משהו בסרט רומז כי ייתכן שהמוות שבו הסרט דן הוא בכלל מוות אחר. כל אחד מהמפגשים של הגיבור צנוע וקטן, אך מוביל לאפקט רגשי חזק ולעתים מפתיע. האפקט הרגשי נוצר ברוב המקרים בהזדהות עם האנשים שהגיבור פוגש, והגיבור עצמו נותר מעט עצור רגשית במשך רוב העלילות. כמו "הדוד בונמה יכול לזכור את חייו הקודמים", סיום הסרט חידתי ולא ניתן לפירוש חד-משמעי. במקרה זה, הסיום של הסרט הוא הקושר את כל החלקים הקודמים ומעניק ליצירה את עיקר כוחה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אדפטציה, פסטיבל ירושלים, פסטיבלים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s