הצלחה במשימה בלתי אפשרית

דבר די דומה קרה לי אחרי הצפייה ב"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי וב"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. בשני המקרים יצאתי מהסרטים בתחושה שהבמאים עשו את העבודה הטובה ביותר שאפשר לעשות עם חומר הגלם הבעייתי, בשני המקרים גיליתי שצופים רבים התאכזבו מן הסרטים, אם כי לאחר ההקרנה בפסטיבל ירושלים נמצאו גם הביקורות המהללות את הסרטים כיצירות מופת.

לפני הצפייה חשבתי כי שני הסרטים מבוססים על ספרים שלא ניתן לעבד לקולנוע, "התגנבות יחידים" של יהושע קנז ו"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. למרות התוצאות המוצלחות, אני עדיין סבור כי יש אמת מסוימת במחשבה זו. הספרים הללו זכו בצדק למעמדם בקאנון של התרבות הישראלית, בשל היכולת שלהם להעביר עלילה מורכבת (שלא ניתן לתמצת בשעתיים של סרט) ובשל השימוש שלהם בכלים ספרותיים (שהם בלתי עבירים לקולנוע). כאמור, לדעתי שני הבמאים נחלו הצלחה חלקית במשימה בלתי אפשרית זו. לשני הסרטים יש לא מעט חסרונות, אבל הרגעים הטובים שלהם מופלאים בעיניי.

"התגבנות יחידים" מייצב את מעמדו של קוסאשווילי כאחד הבמאים הייחודיים והגדולים ביותר שצמחו כאן. הוא במאי שתמיד מחפש דרך מקורית ולא שגרתית להציג את הדברים וכמעט תמיד הוא מצליח לשלב בין שאיפה למקוריות ונגישות. יש ב"התגנבות יחידים" כמה סיקוונסים שהם קסם קולנועי טהור.

הסרט, כמו הספר שעליו הוא מבוסס, עוסק בקבוצת טירונים בעלי כושר לקוי באמצע שנות החמישים. הספר עמוס בנושאים: התבגרות, הבעייתיות של השאיפה הישראלית להירואיות אצל מי שאין ביכולתם הנפשית והפיזית למלא תפקיד זה, כישלון כור ההיתוך בעיצוב זהות ישראלית אחידה, הרצון של בני המעמד הנמוך להשכלה בתרבות הגבוהה במקביל למאבק של בני מעמד נמוך אחרים להביא להכרה בתרבות שלהם כתרבות ראויה, הולדה של סופר. רוב הנושאים הללו מוצאים את דרכם גם לעיבוד הקולנועי.

הבעיה הקשה ביותר במעבר בין הספר לסרט היא בהעברת דמותו של אלון, קיבוצניק המאמין כי יוכל לממש את עצמו רק בתור חייל קרבי ומאמין כי ההימצאות שלו בטירונות כושר לקוי היא משגה. אלון מייצג תפיסת עולם מגובשת וערכית, אשר מועברת בספר באמצעות ויכוחים ארוכים עם חברו מיקי. אבל ויכוחים ארוכים אינם עוברים בקולנוע ולכן דמותו של אלון מועברת רק באמצעים ויזואליים, אשר מצליחים להעביר גם את הערכים שבהם הדמות מאמינה ואת השאיפה שלה לזכות בכבוד של חייל מצטיין, שאיפה העומדת בניגוד למציאות. מאחר שהוויכוחים הורדו מן הסרט, הדמות של מיקי כמעט נעלמה גם היא מן היצירה, אך לא נעלמה לגמרי. זאת מכיוון שסצנת הביקור של מיקי אצל אלון במהלך חופשה הכרחית כדי להראות דימוי מופלא מסוים, דימוי שאני מניח שמי קרא את הספר או ראה את הסרט יודע מהו. אבל משהו בהופעה הרצינית היחידה של דמותו של מיקי בסרט לא עובד, בטח עבור קהל שלא קרא את הספר. זהו אחד המקומות שבהם העומס של המקור הספרותי הכריע את הבמאי.

במקומות אחרים הפתרנות של התסריט שכתב קוסאשווילי יחד עם ראובן הקר מבריקים. אבנר, אולי הדמות המרכזית בספר, נמצא בכלא במשך לא מעט מהחלק הראשון של הספר. דמות מרכזית אחרת, המפקד הקשוח בני, מוצגת רק בשלב מאוחר יותר של הספר. בסרט של שעתיים, הדמויות המרכזיות הללו חיבות להיות נוכחות בצורה מאסיבית לאורך כל ציר הזמן של הסרט. הפתרון של הסרט הוא לשלב את הסצנה שבה נגנב נשקו של אבנר עם הסצנה שבה מתגלה דמותו של בני. הדבר נעשה בדקות הפתיחה של הסרט ושומר על הרוח של שתי הסיטואציות המקוריות תוך הכנסת שפה קולנועית ייחודית ומציאת עונש חלופי לאבנר, עונש משפיל המשאיר את דמותו בתוך ההתרחשות ואף מספק מקום נוח להכנסת סצנות נוספות מן הספר שהיה קשה למצוא להן מקום במעבר לקולנוע.

גם דמותו של אבנר עוברת ברובה, גם אם לא בצורה שלמה. האהבה של אבנר, המזרחי בן המעמד הנמוך, למוזיקה קלאסית כמעט אינה מטופלת. ייתכן שיש צופים שיפספסו ממד זה בדמותו. אולם סיפור האהבה שלו לצעירה ירושלמית מועבר בצורה נפלאה המספקת שתיים מן הסצנות הטובות ביותר בסרט, סצנות השומרות על רוח הספר בשילוב עם חשיבה קולנועית מקורית ורעננה.

סוגיית ההצגה של הצבא כמפגש של עדות שונות וחוסר היכולת לייצר זהות ישראלית אחידה היא מהותית לרומן ולסרט. לכן נוקט קוסאשווילי פתרון אשר הכעיס חלק מן הצופים: שימוש במבטאים מוקצנים. איני חושב כי הדבר מבטא לעג לבני העדות השונות או התכתבות עם סרטי הבורקס (שהבמאי התכתב עמם בצורה בולטת יותר בסרטיו הקודמים). אני חושב כי מדובר בכלי הכרחי לעברת ממד זה בסיפור.

אלמנט קשה להעברה מספרות לקולנוע הוא דמותו של המספר. שימוש בווייס-אובר אינו תחליף שווה ערך למספר בגוף ראשון. בעיבוד ל"התגנבות יחידים" הדבר קשה אף יותר, שכן חלקים גדולים מן הספר (אך לא כולו) מסופרים בגוף ראשון על ידי דמות שהיא משנית בחלק גדול מהאירועים. קוסאשווילי בחר בצדק לוותר על השימוש במספר אבל לא הוציא את הדמות מן הסרט. אם דמותו של המספר עוברת תהליך כלשהו במהלך הספר, מדובר בהפיכה שלה לסופר, דבר המתבטא במבט שלה על הדמויות האחרות. המבט הזה אמנם נובע מהערכה ומסקרנות, אבל יכול להיות גם פולשני ופוגע. קוסאשווילי השכיל להשאיר רגע מופלא אחד של מבט כזה בסרט, וכך בכמה שניות הצליח להעביר את המהות של אחת הדמויות אשר עברה את הצמצום העיקרי במעבר בין סוגי המדיום השונים.

לעמות קוסאשווילי, ניר ברגמן לא יכול היה להרשות לעצמו לוותר על דמות המספר בעיבוד שלו ל"ספר הדקדוק הפנימי" שכן היא החלק המהותי ביותר בספר. גיבור הספר והסרט בונה לעצמו השקפת עולם ייחודית על ידי השימוש שלו בלשון עברית ואנגלית, ובלי העברת השקפת עולם זו אין טעם בעיבוד הספר לקולנוע. מדובר באתגר גדול יותר, שכן הספר אינו מסופר בגוף ראשון אלא במבע משולב. לכן הסרט צריך לבטא את זווית הראייה הייחודית של הגיבור, את השפה הפרטית שלו, אך במקביל גם לתפוס ממנה ריחוק לחלקים ארוכים כדי להראות תמונה רחבה יותר.

במשימה זו, האלמנט הקשה ביותר של העיבוד, ברגמן נחל הצלחה מסחררת. המונולוגים הפנימיים של הגיבור מדודים ומדויקים ובכמה סצנות משלב ברגמן צילום ועריכה לא שגרתיים במטרה להראות איך הדקדוק הפנימי בא במגע עם העולם הסובב אותו. בסצנת בר המצווה של הגיבור, או בסיום המופשט של הסרט, הדבר מגיע לידי שלמות.

דווקא במקומות פשוטים יותר ההצלחה של ברגמן אינה שלמה. הדמות של אם הגיבור תופסת יותר מדי נפח בסרט ולעתים הופכת לקלישאית, ממד אשר לא חשתי בו שעה שקראתי את הספר. גם היחסים הבעיייתים של הגיבור עם חברו גדעון לא מורכבים ומצמררים כפי שהם בספר.

כמו כן, בשל הוויזואליות של המדיום הקולנועי, ברגמן לא מרשה לעצמו להיות גרוטסקי באותה מידה שגרוסמן הרשה לעצמו בספר, דבר ההופך את היצירה שלו לשגרתית יותר. קיים פער בין החלקים הניסיוניים המוצלחים של הסרט ובין החלקים שבהם הוא מבוים בצורה מקצועית ושגרתית, דבר אשר לא קיים בספר, שהוא חגיגה של סגנון מקורי וייחודי לכל אורכו. עם זאת, דמות השכנה היפה אך שבירה עדנה בלום עוברת היטב, כמו גם הדמות של אביו של הגיבור.

בסופו של דבר, אין באפשרותי לבקר את הסרטים כמי שלא קרא את הספרים, ולכן איני יודע בוודאות כיצד הם עובדים בתור יצירות עצמאיות. אבל מבחינה של העברה של החלקים המהותיים של הספרים, שניהם עשו עבודה מרשימה מאוד ביחס לנסיבות. בכל מקרה, שני הסרטים הם יצירות של במאים בעלי כישרון רב שכל סרט שלהם שווה הליכה לקולנוע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אדפטציה, פסטיבל ירושלים, פסטיבלים, קולנוע ישראלי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הצלחה במשימה בלתי אפשרית

  1. פינגבאק: עלו השבוע: "התגנבות יחידים" ושלושה נוספים | סריטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s