התרשמויות מפסטיבל ירושלים -1

עד כה ראיתי שישה סרטים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים והמצב סביר. סרט אחד ריגש אותי מאוד. לא במפתיע זה היה "לה דאנס – בלט האופרה של פריז" של פרדריק ווייזמן, סרט שעליו כתבתי מעט כאן גם לקראת הצפייה. הסרט כצפוי היה יותר חגיגה של מחול וסיפק דיוקן גם של חיי השגרה של חברי להקת הבלט. הסרט עוקב אחר הכנות לכמה מופעים, אך לא מסופר בצורה לינארית (כרגיל אצל הבמאי) אלא כפרגמנטים של החיים, בלי קריינות או ראיונות. המעבר מסצנה לסצנה שירורתי, כולל הסצנות המראות את עבודות הסיוד בבניין או את הביוב שתחתיו. יותר מזה אין לי מה לומר לגבי הסרט, אני מניח ששמי שסוג כזה של קולנוע קוסם לו ישמח לחוות את הסרט. אם הוא לא רואה את גמר גביע העולם בכדורגל, הוא גם יכול להספיק לראות אותו בפסטיבל.

בין שאר הסרטים שבהם צפיתי אף אחד לא היה נפילה גדולה או תגלית מפתיעה. שני סרטים מתוכם מעוררים בי ברגע יותר עניין לכתיבה, שניהם סרטים של במאים צעירים שצברו כבר ניסיון קולנועי מסוים ואני מניח כי הם רק ישתפרו בשלבים הבאים של הקריירה שלהם.

נתחיל בסרט הישראלי "המשוטט" של אבישי סיון, סרט שאני מניח שעוד ייכתב עליו הרבה, אולי גם על ידי. הסרט ללא ספק מוכיח את כישרונו הגדול של הבמאי, אך גם את המודעות של הבמאי לקיומו של כישרון זה.

הסרט עוקב אחר צעיר חרדי הסובל מאבנים בכליות ואולי גם מבעיות פוריות. הוא מסתובב לאורך הסרט בבני ברק, ירושלים ותל אביב, מתחיל לחקור לגבי העבר החילוני של הוריו, וככל שהסרט מתפתח כמה יותר למגע מיני.

אין זה מפתיע שהסרט התקבל לפסטיבל קאן – הוא מתאים לפסטיבל מבחינה סגנונית בשימוש שלו סטטיים ארוכים. בנוסף לכך הוא מתאים מאוד לפסטיבל מבחינת התוכן – הוא עוסק במגזר אקזוטי לקהל זר (הקהילה החרדית) ומעביר ביקורת על דיכוי המיניות במגזר זה. כאשר הסרט עשוי בכישרון, מובטחת לו התקבלות לפסטיבלים ותמיכה של לפחות חלק מן הביקורת.

אלא שיש בסרט הזה יותר מדי דברים שראיתי כבר ביותר מדי סרטים ולכן גם הרבה מאוד דברים שמפריעים לי. למשל המבט הביקורתי מבחוץ על הקהילה החרדית, מבט שמעביר רושם של התנסות ושל שיפוט מבלי להבין היטב את העולם שבו עוסק הסרט.

סוגיה נוספת היא השימוש בדימויים צפויים ושחוקים מדי – מבט של הגיבור לים, הקבלה בין גדר ההפרדה לחומת העיר העתיקה ועוד. הדימויים האלו מצביעים על גסות מסוימת הקיימת גם בחלקים אחרים של הסרט, גסות שנובעת גם מעודף חשיבות עצמית של הסרט. הרגעים שבהם הסרט חורג מן השוטים הסטטיים הם הבעייתיים ביותר בעיניי (צופים אחרים דווקא אהבו אותם), כי הם נראו לי יותר מדי כמו קלישאות של קולנוע אמנותי שבאות מבמאי שרוצה להפגין בכוח את שליטתו בשפה הקולנועית. הדבר נכון גם לגבי התסריט, שנראה מחושב מדי, וגם במשחק, הגובל לפעמים במכאניות.

למרות חסרונות אלו יש לסרט הרבה איכויות שלא ניתן לקחת ממנו. מלבד הצילום המרשים כתמיד של שי גלודמן, הסרט מכיל כמה סצנות נפלאות של איפוק וקשר בין אישי. יש בו גם רגעים מאוד מצחיקים.

את "רהיטים זעירים" של הבמאית האמריקאית הצעירה לנה דנהם אהבתי יותר. גם לסרט זה יש חסרונות, אך הוא מעביר רושם כן יותר. אם סרטו של סיון סובל מעודף חשיבות עצמית, סרטה של דנהם כמעט חוטא בעודף צניעות.

הסרט של דנהם משתייך ולא משתייך לזרם המכונה "ממבלקור", שהוא אחד הדברים הכי מעניינים, אם כי לא תמיד הכי איכותיים, שקרו בקולנוע האמריקאי בעשור האחרון. מבחינת התוכן "רהיטים זעירים" הוא מעין תמצית של סרטי הזרם – הוא עוסק בצעירים משכילים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. ככל שהסרט מתקדם הדמויות שבו מתגלות כפחות נחמדות בעוד העלילה לא מוליכה לדרמות גדולות מדי. כמו בהרבה מסרטי הז'אנר, לפני הסוף יש רגע של חמלה הדדית בין שתי דמויות, המציג אותן באור יותר חיובי.

אבל הסרט הזה מציג התפתחות חדשה של הזרם (שדנהם אינה רואה את עצמה חלק ממנו) – הוא הרבה יותר שנון ומכיל מספר רב של דיאלוגים מבריקים. מכיוון שהבמאית נכחה בהקרנה, בסיום הסרט היא סיפקה את ההסבר הצפוי: היא אמנם השתמשה בשחקנים לא מקצועיים כנהוג בסרטי הממבלקור, אך לא נתנה להם לאלתר כמקובל. היא העריכה שכ-97% מהדיאלוגים בסרט נאמרו כפי שנכתבו, והדבר מורגש. השילוב בין שחקנים, אשר רובם מגלמים דמויות הקרובות לחיים האמיתיים שלהם במידת מה, לתסריט שנון מעניק לסרט ערך מוסף.

דנהם מגלמת את התפקיד הראשי בסרט והיא נתנה לאחותה ולאמה לגלם את התפקידים של האחות והאם. עם זאת, היא אומרת שהגיבורה חולקת עמה תכונות אך היא אינה משחקת את עצמה או מקבילה שלה. היא אף ביקורתית כלפי הדמות שהיא מגלמת. רבים אמרו לה (בצדק) כי דמויות הגברים בסרט מאוד לא סימפטיות. בתגובה היא נוהגת לומר שגם הבחורה די איומה.

הדבר המוביל לבעיה הגדולה של הסרט, בעיה שקיימת גם ב"המשוטט" – יש בסרט יותר מדי דמויות לשנוא ופחות מדי דברים מעוררי הזדהות. ההצגה השלילית המוגזמת של חלק מן הדמויות ב"רהיטים זעירים" יוצרת תחושה לא נוחה, אם כי דנהם מצליחה כשחקנית, תסריטאית ובמאית לייצר הזדהות לפחות עם הדמות הראשית למרות האופי הנצלני והמתנשא שלה.

הסרט מצחיק מאוד אך מדכא במידה רבה יותר. בעיקר מפני שזיהיתי יותר מדי מעצמי בדמויות ובחוסר התכלית של חייהם. בעוד "המשוטט" מבקר עולם מבחוץ, "רהיטים זעירים" הוא מבט מפנים על תרבות שהיא די דומה לתרבות שלי. זה לא סרט ביקורתי במופגן כלפי התרבות הזו, אך הוא מציג אותה כריקנית למעט רגעים בודדים של חמלה.

הרגע הבולט ביותר בסרט הזה הוא בסצנת הסיום, שכפי שאמרתי מובילה לרגע של חמלה הגורם למבט יותר חיובי על הדמויות. דנהם עשתה בסצנה הזו מהלך שמאוד אהבתי – אחרי שהיא הגיעה למה שהייתה אמורה להיות תמונת הסיום של הסרט, היא המשיכה לעוד התרחשות שולית אחת. כאשר שאלתי אותה על הסצנה הזו, היא סיפרה כי העורך היה משוכנע כי הסיום צריך להיות במקום המסורתי (ואם לא היה מדובר בסרט מאוד דל תקציב, המפיקים לבטח היו מתעקשים על כך), אבל היא הרגישה צורך להראות עוד רגע קטן של התנהגות של הדמויות, להראות גם חיים שגרתיים ולא רק דרמה. רגעים כאלו מרוממים את הקולנוע למרות שהם "שגויים" מבחינה תסריטאית. לסיים את הסרט ברגע מינורי זו גם אמירה על אופיו של הסרט – הוא לא עוסק בדרמה או במוסר השכל, אלא בבלבול של החיים הפשוטים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבל ירושלים, פסטיבלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s