למה כדאי לראות סרט אילם של 160 דקות

ההקרנה שהכי מרגשת אותי בפסטיבל הקולנוע בירושלים אשר ייפתח השבוע היא מסוג האירועים שחובבי קולנוע רבים ימהרו לפסוח עליו. "אני מאשים!" של אבל גאנס הוא סרט משנת 1919, אילם מטבע הדברים, ובנוסף לכל באורך של 160 דקות.

כל מי שראה את "נפוליאון" הארוך אף יותר של אותו גאנס, יודע כי מדובר בגאון מרהיב. הוא עשה בסרט ההוא דבר כמעט בלתי אפשרי: שילוב בין עריכה אקספרימנטלית וסיפור קולח בדרך שלא מפסיקה להפתיע ולייצר הנאה. גאנס כונה "גריפית של אירופה" בהשוואה לבמאי האמריקאי הגדול ביותר של זמנו, מי שפיתח את שפת הקולנוע כפי שהיא מוכרת לנו. אלא שגאנס היה יותר מחקיין או ממשיך דרכו של גריפית: בכל סרט שביים בתקופת הקולנוע האילם הוא חיפש חידושים בדרכי הצילום והעריכה. התוצאה תמיד הייתה מסוגננת ומעוררת התפעלות. "נפוליאון" של גאנס לא התיישן פשוט משום שהוא לא היה שייך לתקופה שבה נוצר, או לכל תקופה אחרת – הוא היה התפרצות של יצירתיות וחשיבה קולנועית מקורית. אם הסרטים של גריפית הם הבסיס לכל הקולנוע שבא אחריהם, הסרטים של גאנס הם כאלו שבמאים ויתרו על לחקות אותם כי הם מורכבים מדי.

"אני מאשים!" היה ברשימת הסרטים שרציתי להשלים הרבה זמן, ואני שמח שהפסטיבל מעניק לי את ההזדמנות לעשות זאת בתנאים האידיאליים: על מסך גדול ועם מוזיקה חיה בעותק משוחזר חדש. אין דרך אחרת לחוות יצירות מסוג זה. קשה לי להאמין שאתאכזב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבל ירושלים, פסטיבלים, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s