מסטרויאני – יפהפה ואבוד

כחלק מרכזי בתוכנית הקלאסיקות העשירה והמופלאה במיוחד שתוצג החודש בפסטיבל הקולנוע בירושלים, תיערך מחווה לשחקן מרצ'לו מסטרויאני, בעיניי השחקן החשוב ביותר של הקולנוע האירופי המודרני.

אני מזכה אותו בתואר הזה משום שכל הופעה שלו לוכדת בצורה בהירה ומזוקקת את משבר הגבריות המודרני – שילוב של ביטחון עצמי מופרז וחוסר אונים. יופי ודחף לכיבוש נשים לצד חוסר הבנה בסיסית של התנהגות מול נשים בתוך כללי המשחק החדשים של החברה המודרנית. מסטרויאני הוא השחקן היפה והשרמנטי ביותר, אך גם זה שנראה תמיד אבוד. שובר לבבות שאינו יודע מה לעשות עם הלב שלו עצמו, שמרגיש שבעולמו חסר דבר בסיסי, אשר אותו הוא יוסיף לחפש לנצח מבלי להבין מהו אותו דבר. סצנת הסיום של "לה דולצ'ה ויטה", שיתוף הפעולה הראשון מבין ארבעה של מסטרויאני עם פליני, מבטאת מצב זה בצורה מרהיבה:

הגיבור ניצב מול בחורה צעירה, המסמלת דבר שהוא לעולם כבר לא יוכל להשיג: טוהר ותמימות. היא מנסה ליצור עמו קשר, אך הוא אינו מסוגל להבין אותה, לא רק משום שאינו שומע. הוא לבסוף שב והולך בעקבות חבריו, לעבר העולם הקרוב ונטול הערכים שבו בילה כל הסרט – עולם מלא הנאות אך נטול משמעות ורגשות עמוקים.

מלבד "לה דולצ'ה ויטה" יוקרנו בפסטיבל עוד שני סרטים שבהם כיכב מסטרויאני בראשית שנות השישים, תקופת השיא של הקריירה שלו ושל הקולנוע האירופי. "לה נוטה" של אנטוניוני מכיל כמה קווי דמיון ל"לה דולצ'ה ויטה" – גם הוא מתאר באמצעות מסיבה את הריקבון של החברה הבורגנית הגבוהה. אך בעוד "לה דולצ'ה ויטה" עסק בעולמו של הרווק רודף הנשים שלא מוצא ערך במערכות יחסים מזדמנות, "לה נוטה" עוסק בקריסה של נישואים המתרחשת ללא סיבה מובנת. מסטרויאני מגלם בסרט את הגבר המנסה בכוח להכניס ריגושים לחייו ולחיי נישאיו. אשתו מבינה כי רגשות האהבה שהיו לה כבו ודבר לא בא במקומם. הוא פשוט לא מבין. הוא אפילו לא יודע למה בדיוק הוא כמה או את מה הוא מנסה להציל. קו דמיון נוסף עם "לה דולצ'ה ויטה" הוא המבנה העלילתי – שני הסרטים בנויים כסדרה של אפיזודות עוקבות אשר אינן נובעת בהכרח אחת מקודמתה. שני הבמאים הגדולים מציגים פרגמנטים של חיים כדי להצביע על חברה המצויה במשבר אשר אינה מצליחה להגדיר.

עוד יוקרן בפסטיבל "גירושין נוסח איטליה", סרט שמראה את הכישורים הקומיים האדירים של מסטרויאני ולמעשה מגדיר את הצד השובב והמצחיק שבו, צד שקיים גם בתפקידים הדרמטיים הכבדים והמייאשים שגילם.

הקריירה של מסטרויאני הגיעה לשיא בשנות השישים, אבל היא המשיכה בצורה של תפקידים מרשימים עד למותו בשנת 1996. המכנה המשותף לכל התפקידים הגדולים הרבים שמסטרויאני ביצע (חשבתי לציין כמה מהם, אבל באמת קשה לבחור רק חלק מן הפילומוגרפיה המרשימה שלו) הוא שכולם מכילים את הסתירה שעליה דברתי, הניגוד של ביטחון עצמי ויופי מול חוסר אונים ואומללות. בכולם מסטרויאני, כמו כל כוכב קולנוע גדול, עושה וריאציה רעננה על הדימוי שברא לעצמו בסרטים האחרים. בכולם הוא נראה בו בזמן כעצמו וכדמות החד-פעמית שהוא מגלם. אין סצנה אחת שבה ראיתי אותו משחק שלא מצאתי בה כנות כובשת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, פסטיבל ירושלים, פסטיבלים, קלאסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s