מחול בפסטיבל ירושלים ובקולנוע

מעיון ראשוני בתוכנייה של פסטיבל הקולנוע בירושלים הבא עלינו לטובה עולה כי המחול יתפוס השנה מקום של כבוד בפסטיבל. שניים מן הסרטים התיעודיים המסקרנים ביותר שיוקרנו השנה עוסקים באמנות המחול.

הראשון הוא "לה דאנס – בלט האופרה של פריז" של הדוקומנטריסט הגדול פרדריק ווייזמן. כמעט כרגיל אצל ווייזמן, מדובר בסרט ארוך (למעלה משעתיים וחצי), אבל עבור חובבי בלט מדובר באירוע שלא כדאי להחמיץ, לא רק בשל הנושא אלא גם בשל הבמאי, שתמיד מצליח לתעד את העולם בשילוב של ריחוק והבנה, תמיד עם כבוד לדמויות המצולמות. אגב, שתי ההקרנות לסרט נופלות במועדים שעלולים להיות בעייתיים עבור חלק מהקהל: הראשונה מול טקס הפתיחה, השנייה מול גמר המונדיאל.

הסרט השני הוא "חלמות ריקוד – בני נוער מבצעים את 'אזור מגע' של פינה באוש". השם פינה באוש מעורר יראת כבוד גם אצל מי שאינו בקיא במיוחד בתחום המחול (כמוני), בין השאר בזכות הקשר שלה לקולנוע, החל מן הסרט היפהפה ששנטל אקרמן ביימה על אודותיה ודרך המעורבות שלה ב"והספינה שטה" של פליני וב"דבר אליה" של אלמודובר.

במסגרת הקרנות הסרטים הקלאסיים בפסטיבל צפוי שיא נוסף של מחול עם הקרנתו של "נעליים אדומות" שביימו מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, אולי סרט הבלט הגדול בהיסטוריה. פאוול ופרסבורגר שילבו בסרט בין עלילה מלודרמטית סוחטת דמעות לנועזות בנתינת מקום רחב מאוד לקטעי הריקוד בסרט, הרבה מעבר למקובל במחזות זמר מסחריים רגילים. התוצאה, כמו כל סרט של הצמד, מרהיבה ומסחררת ושווה את ההקרנה בפילם על מסך גדול, גם אם הסרט משודר לא פעם בערוצי הטלוויזיה השונים. טעימה קטנה:

לא רק בפסטיבל ירושלים המחול זוכה ליחס מצד הקולנוע. בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע הסרט "הרקדן האחרון של מאו". הסרט ממשיך במידה מסוימת את הקו של פאוול ופרסבורגר בשימוש שלו בריקוד בין קטעי המלודרמה. בכך תם הדמיון בין הסרטים. בסרט החדש יותר גם נושאים פוליטיים תופסים מקום מרכזי.

הסרט עוקב אחר סיפורו האמיתי של לי שונסין, רקדן בלט סיני אשר ניתנה לו הזדמנות ללמוד סמסטר בארה"ב, ושם הוא הפך תוך זמן קצר לכוכב ולבסוף התחתן עם אמריקאית וערק. לזכותו של הסרט ייאמר כי היחס למשטר הסיני ביקורתי אך לא מזלזל. הסרט לא יוצר לרגע תחושה כי מדובר בסיפור של ארץ האור והחופש מול ארץ שכולה דיכוי. אבל הוא כן מעלה ביקורת לא רק כלפי השלטון הקומוניסטי, אלא גם כלפי הדיפלומטיה האמריקאית.

אלא שביקורת פוליטית אינה עיקר העניין עבור הבמאי ברוס ברספורד, אשר ביים את הסרט על פי האוטוביוגרפיה של שונסין. הוא שם דגש על הממד הפלאי של ההצלחה כנגד כל הסיכויים ובכך יוצר סרט אפקטיבי ונוגע ללב, אך גם מעט רדוד, ולעתים מאוד רדוד ובנאלי. היחסים של שונסין עם האישה שעמה התחתן במקום לשוב למולדת מכילים רק רמיזות לדרמה סוערת ומפנים מהר מקום למען המשך העלילה. הסרט נותן כבוד יחסי לריקוד וקטעי המחול משובצים בו בטעם בצורה שגם מי שסולד מצפייה במחול יביט בהם כמה דקות ואפילו יתרגש. למעשה חלק מקטעי המחול בוראים יחסים בין דמויות בצורה הרבה יותר טובה מן הסצנות המציגות התפתחות סטנדרטית של העלילה.

כל סרטי הריקוד האלו גרמו לי להיזכר שוב ב"הרקדנים" הנפלא והלא מוערך של רוברט אלטמן. הסרט עוקב אחרי להקת המחול ג'ופרי משיקגו ומציג מגוון רחב של דמויות וגם יותר עלילה, אבל הכל מועבר דרך ריקוד או דרך חיי השגרה. כמעט התאמה של הסגנון הדוקומנטרי של ווייזמן לסרט עלילתי.

ולסיום, הרקדן הגדול בתולדות הקולנוע:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, פסטיבל ירושלים, קלאסיקה, רוברט אלטמן, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s