על אמונה,אהבה ומדע

הסוגיה העתיקה של האמונה שבה ומעסיקה את הקולנוע, כולל בשני סרטים המוצגים בארץ בימים אלו. אני מתכוון לסוגיה הפילוסופית של היכולת של האדם להאמין במה שמעבר להיגיון וליכולת שלו להבין. כל הדתות מבוססות במידה כזו אחרת בקבלה של אמונה בדברים שלא ניתן להבין באמצעות המדע או התפיסה החושית. אולם אמונה בדברים הלא נתינים להבנה אינה מוגבלת רק לדתות. גם האהבה מבוססת על אמונה ברגש שהוא מעבר להיגיון, לסיבתיות ולמדע. כל אהבה רומנטית מצריכה גם אמון מסוים במיסטיקה.

ב"אגורא" של אלחנדרו אמנבר הדמות הראשית היא של הפילוסופית היפטיה. היפטיה היא פילוסופית במובן היווני-רומי של המילה, כלומר עוסקת בכל המדעים. לכן כאשר היא מכריזה בסרט שהיא מאמינה בפילוסופיה, היא למעשה אומרת שהיא מאמינה רק במה שהיא יכולה לחקור ולהוכיח. הסרט מתרחש בתקופה שבה האימפריה הרומית עברה מן האמונה הפגאנית לאמונה הנוצרית, וככל שהנצרות צוברת כוח, העמדה שלה כמדענית מתערערת.

אולם הסרט לא תוקף רק את הנצרות, אלא את כל הדתות המאמינות במופשט ובלא הגיוני. הגברים הפגאנים מוצגים כאדוקים מבחינה דתית גם הם, וכתוצאה מכך הם מוצגים כצמאי דם לא פחות מן הנוצרים. היפטיה היא הדמות הנשית הכמעט יחידה בסרט והיא עומדת מנגד לכל אמונה שלא ניתן להוכיח באמצעות מחקר. באופן בלתי נמנע עמדתה גם מוליכה לכך שהיא דוחה את חיזורי כל הגברים בסרט, אף על פי שיש לה רגשות חיבה לפחות לאחד מהם. כמי שמאמינה רק במחקר ובאמת המדעית, אהבה רומנטית היא מחוץ לתחום עבורה.

לכאורה הסרט מאמץ את העמדה שלה ומציג אותה באור חיובי לעומת הצגה שלילית של כל הדמויות הגבריות. אלא שמבט על אמצעי המבע של הסרט חושף תמונה מורכבת יותר. הסרט משתמש ללא הרף בזוויות צילום בלתי שגרתיות ובתנועות מצלמה היוצרות תחושה של דבר בלתי ניתן להבנה. הדבר בולט במיוחד בצילומים של כדור הארץ והכוכבים – הסרט רומז באמצעות השפה כי כן יש ממד גדול יותר ביקום, ממד שגם מאות שנה של התפתחות מדעית שחלפו מאז התקופה שבה הסרט מתרחש לא תרמו להבנה שלו. בו בזמן, הסרט הוא שיר הלל למחקר וליכולת המוח האנושי להגיע להישגים גדולים בתחום הבנת העולם.

היחס המורכב של הסרט לנושא האמונה והמדע הוא הדבר המעניין ביותר בו, אך הסרט מנסה לעסוק גם בנושאים אחרים ובמקביל להיות מוצר בידורי, דבר הגורר עומס יתר שמוליך בסופו של דבר לתחושה של פספוס.

גם ב"אונדין" של ניל ג'ורדן נותרת תחושה של פספוס בסיום הסרט, אף על פי שמדובר בסרט צנוע בהרבה מבחינה נרטיבית. הוא משתייך לז'אנר של אגדות ריאליסטיות המופיע לאחרונה לא מעט בקולנוע ("מחפשים את אריק" של קן לואץ' הוא הדוגמה הטובה ביותר).

הסרט עוקב אחר דייג התופס אישה ברשתו. עושה רושם כי האישה לא רק באה אליו באופן פלאי, אלא גם ניחנה ביכולת להביא לדייג מזל גדול בעבודתו. לבתו החולה של הדייג אין ספק לגבי טבעה של האישה – היא סלקית, יוצר מיתולוגי שהוא חצי כלב ים חצי אישה. במהלך הסרט מתרחשים כמה אירועים התומכים בפרשנות הבלתי מתקבלת על הדעת של הילדה. במקביל נרמז גם נרטיב ריאליסטי יותר.

הצופה למעשה צריך לבחור אם הוא מאמין בסיפור האגדה המיתולוגי והמופשט או במציאות הקודרת של החיים. בסופו של דבר מה שהסרט מציע הוא שילוב בין שתי התפיסות – החיים הם אכן קודרים ומלאי אלימות, אבל קיים בהם גם ממד פלאי ובלתי ניתן להבנה, האהבה.

"אונדין" לוקה לעתים בסנטימנטליות יתרה ובפתרונות תסריטאיים בעייתיים, אך הבימוי היעיל כרגיל של ג'ורדן מצליח להעניק לסרט פיוט, הרבה בעזרת הצלם הגדול כריסטופר דויל.

ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בדוגמאות לסרטים שעסקו בנושא האמונה ובבלתי ניתן להבנה בצורה עמוקה ומוצלחת הרבה יותר. הנושא הזה תמיד גורם לי לחשוב על סרטיו של אנדרי טרקובסקי, אשר יצר סרטים חדורי אמונה נוצרית. האמונה הדתית בסרטי טרקובסקי נובעת מצורך בהכרה בכוח טוב גדול יותר אשר אין בו היגיון שהמדע או המוח האנושי יכולים להבין. הכוח הזה עבורו הוא נצרות, אך הוא יכול להיות גם דברים אחרים.

"סטאלקר" הוא אולי הסרט הקיצוני ביותר שלו בנושא זה, שכן הדמות הראשית בו מייצגת אך ורק את האמונה. הוא לוקח עמו ללב האמונה שני נציגים אחרים של החוויה האנושית – מדען וסופר. טרקובסקי רואה בשלוש הדמויות הללו שלוש השקפות עולם הצריכות לתפקד יחד, ולאמונה ניתן התפקיד של המדריך.

רוב הסרט מתרחש כאשר המאמין מדריך את המדען והסופר ב"אזור" מקום אשר נמסר לנו כי מתרחשות בו פעולות על טבעיות וכי יש בו חדר היכול להגשים משאלות. אולם איננו רואים כל דבר לא טבעי במהלך המסע באזור, ועל הקהל מוטלת החובה להאמין בעצמו בהשפעה העל טבעית של המקום, אשר הדמות הראשית חושבת שהיא חיונית להמשך קיום העולם. תנועות המצלמה הדתיות של הסרט עוזרות לייצר אצל הקהל תחושה שקיים דבר מה שלא ניתן לפענוח ולהבנה.

מצד שני, מיקום האזור כנבדל מן העולם הרגיל זוכה לערעור בסרט בסצנה הזו, אשר מבהירה כי למרות שהסרט מתרחש בעולם פלאי, הוא גם מתרחש בעולם מוחשי.

בסופו של דבר, המסע שבלבו של הסרט כושל, שכן המדען והסופר אינם מקבלים את האמונה בדבר המופשט ככוח משחרר, והמדען אף רוצה להשמיד את החדר המגשים לכאורה משאלות. כישלון השילוש מעניק לסרט ממד פסימי, אך בסיום הסרט אנו חוזרים לשילוש שאכן עובד, משפחתו של המאמין. אמנם מדובר במשפחה בעייתית – הילדה לוקה בסוג של מוגבלות לא מוסברת, כנראה עקב המסעות של האב לאזור. ברגעי הסיום של הסרט האישה, אשר בראשית הסרט התנגדה למסע נוסף לאזור, נושאת מונולוג יפהפה על חשיבות האמונה כבסיס לשמחה ולתקווה. ואז טרקובסקי מראה לנו נס בפעם הראשונה בסרט, שהוא נס קולנועי לכל אורכו. הוא מסיים בהמנון לשמחה, שהיא עבורו תוצאה של הקרבה ואמונה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עכשיו בקולנוע, קלאסיקה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s